יש שתי מוקדים שנראה שהרמב״ם סותר את עצמו, דין קדושת הארץ בימי עזרא -- האם הייתה חיוב תרומות מדאורייתא בזמנו? האם קדשו בתי ערי חומה? ודין מעשר שני, האם מותר לאכול מעשר שני בירושלים אף על פי שהבית חרב, ללא חומות העיר? או רק בפני הבית?
אם אני רוצה לטוען שקדושה רק נוצרת בעקבות יצירת מקום, ויצירת מקום מחייבת שותפות של האדם עם הקב"ה -- הנפש של האדם הפרטי או הכללי מתרחב, אני צריך להסביר כיצד קדושה ראשונה של שלמה המלך קידשה לעתיד לבוא.
לא כל כך קשה, שוב הנפש נשאר גם כאשר האדם לא, הרמב״ם במורה ספר א׳ פרק מ״א -- והוא שם הדבר הנשאר מן האדם אחר המות: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" ,וגם בתהילים מ״ג - אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד בביתו, כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו
אולם נראה לי, שבכל זאת צריך לגשם את הנפש והכבוד שנשאר אחרי שלמה המלך, על יד כינון ישראל כללי....חושב...
כדי להביא קורבן חטאת, לא רק במה פרטית, צריך לאומיות, והכבוד הלאומי למתגשם על סמך הנפש הרוחני והכבוד ששלמה המלך יצר, אלא צריך גם מציאות לאומית
ולכן, אי אפשר לאכול מעשר שני שלא בפני הבית
הלכות מעשר שני, פרק ב׳ הל׳ א׳
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָל לִבְעָלָיו לְפָנִים מֵחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כג) "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" וְגוֹ'. וְנוֹהֵג בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱכָל בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כג) "מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנְךָ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מָה בְּכוֹר אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יֵאָכֵל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:
מִדַּת חֲסִידוּת שֶׁפּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּזְּמַן הַזֶּה בְּשָׁוְיוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ בִּפְנֵי הַבַּיִת. וְהוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁאִם רָצָה לִפְדּוֹת שְׁוֵה מָנֶה בִּפְרוּטָה לְכַתְּחִלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה פּוֹדֶה. לֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מִן הַקֹּדֶשׁ. וּמַשְׁלִיךְ הַפְּרוּטָה לַיָּם הַגָּדוֹל:
הלכות בית הבחירה פ"ו, הלכה י״ד
כָּל מָקוֹם שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְּכָל אֵלּוּ וְכַסֵּדֶר הַזֶּה אֵין קָדוֹשׁ גָּמוּר. וְזֶה שֶׁעָשָׂה עֶזְרָא שְׁתֵּי תּוֹדוֹת זִכָּרוֹן הוּא שֶׁעָשָׂה לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִתְקַדֵּשׁ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא אוּרִים וְתֻמִּים. וּבְמַה נִּתְקַדְּשָׁה בִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ שְׁלֹמֹה שֶׁהוּא קִדֵּשׁ הָעֲזָרָה וִירוּשָׁלַיִם לִשְׁעָתָן וְקִדְּשָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא:
לְפִיכָךְ מַקְרִיבִין הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת בָּנוּי. וְאוֹכְלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל הָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲרֵבָה וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת בִּמְחִצָּה וְאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חוֹמוֹת שֶׁהַקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא:
וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו לא) "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה:
רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות י״ט הל׳ ט״ו:
מִי שֶׁשָּׁחַט קָדָשִׁים בַּזְּמַן הַזֶּה וְהֶעֱלָם חוּץ לַעֲזָרָה חַיָּב. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לִקָּרֵב בִּפְנִים. שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהַקְרִיב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא:
הַשּׁוֹחֵט קָדְשֵׁי נָכְרִים בַּחוּץ חַיָּב. וְכֵן הַמַּעֲלֶה אוֹתָן בַּחוּץ. וְהַנָּכְרִים מֻתָּרִין לְהַקְרִיב עוֹלוֹת לַשֵּׁם בְּכָל מָקוֹם. וְהוּא שֶׁיַּקְרִיבוּ בְּבָמָה שֶׁיִּבְנוּ. וְאָסוּר לְסַיְּעָן וְלַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן שֶׁהֲרֵי נֶאֱסַר עָלֵינוּ לְהַקְרִיב בַּחוּץ. וּמֻתָּר לְהוֹרוֹת לָהֶם וּלְלַמְּדָם הֵיאַךְ יַקְרִיבוּ לְשֵׁם הָאֵל בָּרוּךְ הוּא:
נראה פשוט לפני הבית הכוונה דרגת מקום עם קדושת עבודה, ואילו בזמן הזה הכוונה מקום קדוש המוגדר לפי שיכון ישראל
איתמר המעלה בזמן הזה
ר' יוחנן אמר חייב
ריש לקיש אמר פטור
ר' יוחנן אמר חייב
קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא
ריש לקיש אמר פטור
קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא
זבחים קט״ז ב:ג׳
אמר מר ועובדי כוכבים בזמן הזה רשאין לעשות כן
מנא ה"מ דת"ר (ויקרא יז, א) דבר אל בני ישראל
בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין העובדי כוכבים מצווין על שחוטי חוץ
-=-=-=-=-=-=
למשל פה
https://www.etzion.org.il/he/talmud/seder-moed/massekhet-beitza/%D7%91%D7%99%D7%A6%D7%94-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8-%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%A2-%D7%A8%D7%91%D7%A2%D7%99-%D7%91%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%96%D7%94
ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית, שנאמר מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית".
דיני מעשר שני נוהגים גם לא בזמן הבית, אך אין חיוב להעלות את הפירות לירושלים כמו בכור.
יש לשים לב שמהלכות בית הבחירה עולה לכאורה פסיקה שונה. לאחר שהרמב"ם פוסק שקדושה שנייה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, וקדושת ירושלים קיימת גם בחורבנה הוא מוסיף:
"לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה... ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא"
(פ"ו, הלכה טו).
כיצד ניתן ליישב בין הפסקים?
נראה שהרמב"ם קבע בהלכות בית הבחירה את ההלכה העקרונית שנוגעת לקדושת הארץ, אך ישנם מניעות אחרות למה לא ניתן להקריב בימינו. כפי שעקרונית ניתן להקריב קרבנות אך בגלל שהמזבח לא קיים לא ניתן לעשות זאת, הוא הדין לגבי מעשר שני שקשור לדיני הקרבת בכור (וראה גם בפירוש משנה למלך על אתר)[3].
מעניין שיש פה טעות ׳בהקלדה׳, הוא אומר ׳לאחר שהרמב"ם פוסק שקדושה שנייה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, וקדושת ירושלים קיימת גם בחורבנה הוא מוסיף׳ -- הוא התכוון ל׳קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא׳ -- הביטוי השני קשור לרמב״ם בקדושת הארץ.
וגם אחרי כן הוא כותב:
-- נראה שהרמב"ם קבע בהלכות בית הבחירה את ההלכה העקרונית שנוגעת לקדושת הארץ,
שזה גם נראה טעות - קדושת הארץ -- הכוונה לקדושת המקדש.
אולי אני קורא יותר מדי בתוך דבריו, אבל לי נראה שעצם הטעות מעיד על חוסר הבנה של המושגים, לשיטתי, הקדושה של בית המקדש והקדושה של הארץ בנויים על תשתיות שונות.
עכשיו אני רואה בדברי הרב אהרון ליכטנשטיין בקדושת אביב, עירפול בין שתי סוגי הראשונה והשניה,
אולי זה נובע מהרב חיים?
-=-=-=-=-=
במהות הגדרת ׳קדושה׳ נראה לי חילוק, לשיטתו הקדושה היא בינארית, היא קיימת או לא, והיא באה ככוח חיצוני, הקב״ה מקדש, או העם קידש, או האדם קידש, ואז שכן הקדושה על המקום. לשיטתו, המקום מאפיין את עצמו, מגדיר את דרגת הקדושה שלה. או אפשר שהאדם בונה את הכלי ואז הקדושה החיצונה יורדת
=-=-=-
נראה לי שהיה אפשר להקשות לשיטתו, מהעלה בחוץ, מדוע חייב, לפי דבריו 'כפי שעקרונית ניתן להקריב אך לא ניתן לעשות זה' לכן לא חייבים בבכור ואכילת מעשר' כן בדין העלאה בחוץ משום שאי אפשר צריך להיות פטור
אלא פה יש הבדל בין בזמן הזה ל-בפני הבית
-=-=-
https://www.sefaria.org.il/Mishneh_Torah%2C_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee.12.15-16?lang=he
הלכות שמיטה יובל י״ב, ט״ו
אֵין סוֹמְכִין אֶלָּא עַל חוֹמָה הַמֻּקֶּפֶת בִּשְׁעַת כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ. כֵּיצַד. עִיר שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בְּשָׁעָה שֶׁכָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּקֶּפֶת עַתָּה הֲרֵי הִיא כְּבָתֵּי הַחֲצֵרִים. וְעִיר שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת עַתָּה הֲרֵי הִיא כְּמֻקֶּפֶת. וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן בָּטְלָה קְדֻשַּׁת עָרֵי חוֹמָה שֶׁהָיוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא בַּבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה נִתְקַדְּשׁוּ כָּל הֶעָרִים הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה בְּאוֹתוֹ הָעֵת מִפְּנֵי שֶׁבִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהִיא בִּיאָה שְׁנִיָּה כְּבִיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. מָה בִּיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ מָנוּ שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר. אַף בִּיאָתָם בִּימֵי עֶזְרָא מָנוּ שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר:
וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא בְּבִיאָה שְׁלִישִׁית בְּעֵת שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ יַתְחִילוּ לִמְנוֹת שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וִיקַדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְיִתְחַיֵּב כָּל מָקוֹם שֶׁיִּכְבְּשׁוּהוּ בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל ה) "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ". מַקִּישׁ יְרֻשָּׁתְךָ לִירֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ. מָה יְרֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה נוֹהֵג [בָּהּ] בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף יְרֻשָּׁתְךָ אַתָּה נוֹהֵג בָּהּ בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ:
הלכות תרומה פרק א׳ הל׳ א׳
הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת אֵינָן נוֹהֲגִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּנְבִיאִים הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נוֹהֲגוֹת אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרֹב יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִין וְשָׁבִין שָׁם. וְהַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת אַף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְבִיבוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא בְּאַרְצוֹת שֶׁכִּבְּשָׁן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹ נָבִיא מִדַּעַת רֹב יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ הַנִּקְרָא כִּבּוּשׁ רַבִּים. אֲבָל יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט שֶׁהָלְכוּ וְכָבְשׁוּ לְעַצְמָן מָקוֹם אֲפִלּוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם אֵינוֹ נִקְרָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ כָּל הַמִּצְוֹת. וּמִפְּנֵי זֶה חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ וּבֵית דִּינוֹ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּבּוּשׁ יָחִיד כְּשֶׁיַּעֲלֶה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וְיִכְבּשׁ חֶלְקוֹ:
הל׳ כ״ו
הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ב) "כִּי תָבֹאוּ" בִּיאַת כֻּלְּכֶם כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית. לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָן וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:
נראה לי מפה אפשר להגדיר ׳בזמן הזה׳ כ-׳זמן שאין כל ישראל שם׳, ולשיטתי כעת אנחנו בשנת תשפ״ו, במדינת ישראל, אשר כל ישראל שם, כהגדרה, כל מי שאינו חלק ממדינת ישראל אינו מישראל. וזה מסביר את הדין בהלכות שמיטה ויובל, בביאה שלישית יתחייב כל מקום שנכבוש במעשרות. ולי נראה לדייק דווקא במעשרות, אבל תרומה יש פה עוד מרכיב, מרכיב של קדושת מקום המקדש, שמצריך קדושת לאום.
[ואין סתירה בדברי הרמב״ם בזמן עזרא התחייבו מדאורייתא במעשרות (הל שמיטה ויובל) אבל הגדרת מקום לדורות לא מספיקה (הל׳ תרומה) ׳מקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא׳ אינה מתקדש כקדושת מקדש, אלא קדושת מוחזקות -- כלומר ׳כל ישראל שם׳ -- אני אסביר יותר טוב. כאשר עזרא הסופר הגיע, היה שלב שנמנו והתחילו מחדש, לא בשלב הגעה ראשונה, אלא אחר כך בא עזרא ובית דינו והקדישו בתי ערי חומה ושמיטין ויובלות, וקדושת האומה החלה מחדש, ובעת הזאת הוגדר כל ישראל בארץ ישראל. אבל כשהגיע בהתחלה, לפני נחמיה, היו קבוצות של בודדים.
צריך לבדוק את הלו״ז במדויק -- אבל נראה בעזרא שהיו לפחות שתי תקופות, עזרא מגיע ולא מצליח לחבר את העם למשימה, ולא מצליח להחזיר את כולם בתושבה, ולא מצליח להעלות קורבנות, אחר כך מגיע נחמיה ומצליח לבנות חומות העיר ובכך להקים ממשל, ביטחון, לאומיות ולהקריב קורבנות -- יש לשים לב להקריב רק עולות, והסיבה לשיטתנו פשוט, שעדיין אין קדושה לאומית, יש קדושה מקומית, אז אפשר להקריב על מקום המזבח אבל רק כבמה פרטית (לא במה גדולה).