אנו חיים בתקופה תנכ״ית, אמירה שחוזרת על עצמה, ואני לומד אותה. יש הקבלות בחיינו לתקופת התנ״ך, ואנו חיים בתקופה הדומה לתקופת התנ״ך, אותם מערכות פועלות, פלישתים בעזה, מצפון תפתח הרעה, אשור לא יושענו, והמן הרשע בפרס צורר היהודים.
לאחרונה אני חושב שהסיפור התנכ״י שלנו היא לא רק דומה במעשים ובתופעות שאנו חווים לאלו הנמצאים בסיפורי התנ״ך, יש בחוויות והסיפורים שלנו כוח ליצור קדושה מפעולות. סיפור תנכ״י הוא סיפור רוחני בתוך צורה גשמי. על פניו היו שתי אחים שרבו, והיה צבא שצר על ישראל, והיה מושיע...וכן הלאה, אבל מתוך החיים המגושמים אנחנו רואים את יד הקב״ה. יש תשתית רוחנית שלא רק מלמד אותנו להיות אנשים יותר טובים, אבל היא גם מקשרת אותנו לקב״ה.
צקלג
אני התחלתי לחפש סיפורי תנ״ך בתקופת השלושים של יוסף ע״ה הי״ד, זה מאוד עזר לי לראות את הסיפור הגדול שלנו מתוך סיפורי התנ״ך, ובמיוחד עמד הסיפור של צקלג כמודל.
דוד המלך ע״ה חוזר עם הלוחמים שלו ומוצא שהעיר שרופה, וכל הנשים והילדים נלקחו בשבי, הם בוכים:
וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר־אִתּ֛וֹ אֶת־קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין־בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת
התחושה הזאת, ביומיים שחיכנו לאישור ללוות את יוסף לקבורה, יומיים של אנינות, יומיים של דמעות, יומיים של מי יתן ראשי מים, עד אשר אין לנו כח לבכות, ואין מה לעשות חוץ מלבכות.
הגמרא מתעמקת בשאלה, כיצד להתנהל כאשר העיר שרופה, כאשר יש שבויים...
הגמרא ביומא ע״ג ע״ב אומרת:
מְשׁוּחַ מִלְחָמָה נִשְׁאָל בָּהֶןתָּנוּ רַבָּנַןכֵּיצַד שׁוֹאֲלִיןהַשּׁוֹאֵל פָּנָיו כְּלַפֵּי נִשְׁאָל וְהַנִּשְׁאָל פָּנָיו כְּלַפֵּי שְׁכִינָההַשּׁוֹאֵל אוֹמֵר ״אֶרְדּוֹף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה״וְהַנִּשְׁאָל אוֹמֵר: ״כֹּה אָמַר ה׳ עֲלֵה וְהַצְלַח״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵראֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״כֹּה אָמַר ה׳״, אֶלָּא ״עֲלֵה וְהַצְלַח״אֵין שׁוֹאֲלִין בְּקוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁאַל לוֹ״לֹא מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁאַל לוֹ לִפְנֵי ה׳״אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרָה חַנָּה בִּתְפִלָּתָהּשֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״
אֵין שׁוֹאֲלִין שְׁנֵי דְבָרִים כְּאֶחָדוְאִם שָׁאַל — אֵין מַחְזִירִין אֶלָּא אֶחָדוְאֵין מַחְזִירִין לוֹ אֶלָּא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲיַסְגִּירוּנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ הֲיֵרֵד שָׁאוּל וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר ה׳ יֵרֵד״וְהָא אָמְרַתְּ אֵין מַחְזִירִין אֶלָּא רִאשׁוֹןדָּוִד שָׁאַל שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, וְהֶחְזִירוּ לוֹ כַּסֵּדֶרוְכֵיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁשָּׁאַל שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, חָזַר וְשָׁאַל כַּסֵּדֶרשֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲיַסְגִּירוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אוֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר ה׳ יַסְגִּירוּ״וְאִם הוּצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁנַיִם — מַחְזִירִין לוֹ שְׁנַיִםשֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה׳ לֵאמֹר הַאֶרְדּוֹף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂיגֶנּוּ וַיֹּאמֶר (ה׳) לוֹ רְדוֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל״.
וְאַף עַל פִּי שֶׁגְּזֵירַת נָבִיא חוֹזֶרֶת — גְּזֵירַת אוּרִים וְתוּמִּים אֵינָהּ חוֹזֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים״. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן אוּרִים וְתוּמִּים? ״אוּרִים״ — שֶׁמְּאִירִין אֶת דִּבְרֵיהֶן, ״תּוּמִּים״ — שֶׁמַּשְׁלִימִין אֶת דִּבְרֵיהֶן.
מדוע דוד המלך ע״ה לא שאל את השאלה השנייה? האם לא עניין אותו להחזיר את החטופים?
נראה לי כאשר באים להחזיר שבויים קשה לדעת מה תהיה התוצאה, בכל זאת חייבים לרדוף, והתקווה להשיג, אבל דוד המלך ע״ה פחד לשואל האם יציל, אולי יקבל תשובה שלא רצה לשמוע.
מרחק בין פעולה חילונית לתהליך רוחני
מצוות ביכורים היא דוגמא אהובה עלי לאחרונה, אולי משום שהיא מצווה שמקשרת אותנו למזבח ולבית המקדש, מצווה שכדאי לחשוב עליה כבר היום, אם לא נקשר גמי בזמנה, לא יהיה אפשר להביא את הביכורים למקדש שיבנה. אבל האם היא פעולה דתית היום?
אפשר לראות בראשית פרי והבאת הפרי תהליך דתי, השפע הגשמי מפחיד, פן תשכח את ה׳ אלוקיך, ולכן חייבים לעשות פעולה דתית, לוותר על התענוג של הפרי, ולהביאו לכהן בבית המקדש. בית המקדש היא מקור הדת, ולכן בפעולה זו אנו מבטאים את הדתיות שבנו.
כאשר מדברים בשפה דתית מיד זה נשמע משיחי, מפרשים את המציאות כגילוי קב"ה. משיח עכשיו, שלום עכשיו, המציאות נראית ככה עכשיו. והפירוש של הפעולות יש להם הסבר מידי שמבטא את הקשר שלנו עם הקב״ה, ברור שמצוות ביכורים היא ביטול הרצון לקבל, לא.
או אפשר, הפרי הראשון אינה בר אכילה, בכלל כמו ערלה (הרמב״ן) פירות אסורות גם אינם ראויים לאכילת אדם. תהליך ההבאה לבית המקדש היא פרויקט חברתי, מגיעים לירושלים, פוגשים שכנים, מדברים על העונה החקלאית - הרי עונת חג השבועות היא השיא של היבול, ומשווים פירות והצלחה, סיפור חילוני.
או אפשר, הפרי הראשון כבר ירד מהעץ בראש השנה (כך הרימון למשל), ועכשיו היא נמצאת על מדף בתוך הבית למשך שבעה חודשים. היא מזכרת מתמדת של נוכחות הקב״ה בבית, חיבור ישיר בין השולחן שלי למזבח ה׳, סיפור של גאולה נוכחת.
אז מה הופך את מצוות ביכורים למצווה, ציווי של הקב״ה. האם הפעולה החקלאית, ההכרה בטוב, ההבאה לבית המקדש ועמידה לפני ה׳, או שמא הפעולה מתחילה כפעולה חילונית, ובתהליך מפליא אנחנו בונים שפה דתית מסביבו.
מלחמה דתית
המלחמה היא מצווה, מלחמת מצווה, עזרת ישראל מיד צר, לא תעמוד על דם רעיך, ואהבת לרעיך כמוך.
אבל אפשר אחרת, אפשר לקרוא בצורה חילונית, יש פחד, מחזירים ממלחמה, שלא ימס לבב אחרים.
מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" כְּמַשְׁמָעוֹ. שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה.ומֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָהוְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיואֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה.
וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג) "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם".וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל דְּמֵי יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּצַוָּארוֹ. וְאִם לֹא נִצֵּחַ וְלֹא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ.הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁפַךְ דְּמֵי הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ח) "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (ירמיה מח, י) "אָרוּר עשֶֹׁה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם.
וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבַד מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֵזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה.וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, כח) "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ" וְגוֹ'(שמואל א כה, כט) "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹקיךָ"
האם זה הבטחה דתית, או הבטחה חילונית, קשה לי לראות כיצד זה דתי, הבטחה של נביא, ובכלל אם זה היה בגדר הבטחת הקב״ה, היה צריך להיות פסוק מהתורה. נכון אפשר להסביר את הכל, אבל מה הרמב״ם מנסה לומר פה?
מעניין שהפסוק ׳והייתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, היא אמירתו של אביגיל דווקא כאשר דוד המלך ע״ה לא נלחם, הוא אינו נלחם עם נבל, אלא אביגיל מדבר איתו ומבקש ממנו להסתובב, ואז אומרת לו ואם לא תלחם היתה נפש אדני...
אני חושב שזה בדיוק הנקודה, עד לאמירה של אביגיל, כל מלחמות דוד המלך היו בגדר חול, ואז היא בחוכמתה אומרת. אם אתה דוד המלך לא תלחם נגד נבל, זה יגדיר שני מקומות. הגדרת לחימה נגד נבל כמקום חול, והגדרת המלחמות שעברת כמקום קדוש.
כלומר, עד לרגע זה, באמת המלחמות היו חול, ואולי הרמב"ם מראה לנו, כיצד מלחמה יכול להיות חול בתחילתה, אבל המציאות הישראלית יכול להפוך אותה לקודש, ואז היא סיפור תנכ"י, ויש לה משמעות דתית לדורות, זה ההבטחה, מי שנלחם מעשיו יהפכו לקדושים, נצח ישראל
הסיפור התנכ״י, הוא סיפור רוחני בתוך צורה גשמי
שאנחנו באים לתאר את הרוחני בשפה מדוברת ובמילים בפינו, נמצא את עצמנו בבעיה לא פשוטה, הרמב״ם במורה נבוכים מדבר ארוכות על קוצר השפה להכיל את הקודש, והצורך לתאר סביב הקודש, לבנות את המרחב השלילי ובכך ולתת לקודש להופיע. עם כל זאת, התנ״ך משתמש במילים, ובשפה תנכי״ת קיימת מרחב קדוש, ספרי הקודש כפשוטם הם קודש (אולי שיר השירים במחלוקת דווקא משום שהוא שפה אילמת, שיר, שאין דרך להפוך אותה לשפה חילונית).
נראה לי שקיימות שתי תנועות, תנועה אחת הבורחת משפת הקודש, אינה רואה דרך להכיל את הקודש במילים ובתארים, ולכן מחפשת מעשים, ריקוד עמוק, שירה, ודרכים אחרים לתקשר על הקודש. ויש תנועה שניה, שהיא אינה הפוכה, היא מקבלת את האמירה של הרמב״ם, והשפה היא באמת מתחילה כשפה חילונית, ואינה מתארת בצורה ישירה את הקודש, אבל אז משהו קורה, השפה החילונית נהפכת לשפת הקודש.
המשנה במסכת ברכות מתארת דוגמא יפה של פיתוח שפת קודש, בועז בא לשדה ופוגש את הקוצרים, פעולות חילוניות למדי, ואומר ה׳ עמכם והם עונים יברכך ה׳, האם בועז הפר את התורה, הוא לקח את שפת הקודש וחילן אותה? או שמא הפוך, הוא דיבר בשפה חילונית אבל זה נהפך לשפת הקודש, עד כדי מצווה (רבי מתיא בן חרש אומר, הוי מקדים בשלום כל אדם) רבן יוחנן בן זכאי דגל בה "שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק" (בבלי, ברכות יז ע"א).
המרחב השלילי באמת מוליד אפשרות להופעת הקודש, הצורה הגשמית מתארת סיפור רוחני.
המציאות שראינו, שבננו יצאו להילחם ברוע, התחילה בפעולות פשוטות, נכנסו לרכב, נסעו דרומה, ואז מצאו את עצמם באירוע תנכ״י, אירוע שהפך את הפעולות במרחב החילוני לתיאור מקראי של הקודש, חייהם נהפכו לקידוש ה׳, אנחנו פוגשים את קב״ה דרכם.
שיטת רבי יהודה
נחזור לגמרא ביומא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״כֹּה אָמַר ה׳״, אֶלָּא ״עֲלֵה וְהַצְלַח״.
רבי יהודה לשיטתנו, זה לא עוזר להגיד ״כה אמר ה׳ ״, כאילו אתה יכול לתאר את רצון הקב״ה, זה גובל על גילו פנים בתורה, על עבודה זרה, הגשמת הקב״ה. אלא אומר רבי יהודה, הכהן אומר ׳עלה והצלח׳, החיילים יוצאים לקרב במילים אלו, עלה והצלח, ומכוח מעשיהם אנו פוגשים את הקב״ה, אנו לומדים בדיוק מה רוצה הקב״ה בעולמנו, פרק חדש בתנ״ך נכתב.
