קומץ משמונה קבצים

קובץ ה'

בפיסקה הזאת ואחריו (ע״ה וע״ו) יש רצון עז לשיטתו של רב קוק לצאת לאור, אבל בפיסקאות הבאות (ע״ז ע״ח) חזרנו לחושך ורע של הרב אשלג, ואז שוב חוזרים  

עה[עריכה]

בכללות העולם, המעשי והרוחני, אין כל רע נמצא כי אם בערכו הבודד. אבל בקיבוץ הכל -- הכל הוא טוב ממש. לא מפני בטול ברוב, כפי החשבון הצנום, אלא מצד הערך העצמי האידיאלי. ומובן מזה שכל מה שהקירוב אל כל נעשה יותר גדול -- תכונה הרע מתמעט והטוב מתגלה. ולא עוד אלא שקיבוץ הרע בכל חלקיו מופיע לעומק טוב גדול מאד, והוא מתחבר בעומק רתיחות שקיקתו אל הטוב המוחלט, שלא יגורהו רע, כלו הפך לבן טהור. והחיים הגנוזים בהשקפה נצחית זו הם הם המעמידים את העולם, ונותנים פרמא(?) על פני כל המזיקים, שלא יוכלו לטשטש את העולם, וגבוה מעל גבוה שומר.

עו[עריכה]

מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאים רום הבטה ומציאות מלאה. מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו חיים כל יתר הדרגות אשר לבנין החיים, השר לכל שדרות הרצון, הדעה והמפעל, לרוח והנשמה, בכל ערכיהם. כשנגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצות התלויות בכל מצוה מכל חיי העולמים שבסוד האמונה. זיו אור אלהים חיים, אור חי העולמים חי בכל נעם בהוד כל מצוה. תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה. נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים המראות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת- עולמים מתהוה. עז חדות נעם, גבורת קודש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה, ובכל היקום מתחדש אור וחיים. העולם מוכרע על ידינו לזכות, על כל פנים מתוסף אור ויושר, רצון ושובע טוב פנימי. בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו, שם מחשיפות הן נהרה, יונקות חיים עצמיים מזיו החיים של כנסת ישראל, מושפעות הן מסוד יצירתם המקורית בדרך ישרה. אוירא דארץ ישראל ממציא את הגדול הרענן של אותיות החיים הללו, בזיו תפארה, בידידות נעימה ובגבורת רעם עליזה מלאה שפעת קודש, כל הכתוב לחיים בירושלם. הצפיה לראות בהדר ארץ חמדה, השקיקה הפנימית לארץ ישראל מגדלת את אותיות הקודש, את אותיות החיים העצמיות הישראליות שבפנימיותנו ועצמיותנו, היא מגדלתם גדול רוחני פנימי, אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה, ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון, ד' יספור בכתב עמים, זה יולד שם סלה. המשפט, העמוד האמצעי, שכל הטרקלין עליו נשען, משל למטרונה ההולכת ושפוליה מכאן ומכאן, משפטים ואמצעיתה של תורה, הם הם מהות החיים, משפט בני ישראל, מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח רוח אפנו אשר יקראו לו ד' צדקנו, אשר יגלה אור משפט ד' בארץ בגבורה עליונה, השוללת כל מלחמה וכל שפיכות דמים. משפט בני ישראל על לב אהרן תמצית האותיות הנשמתיות של כל ישראל, מאירה באורים ותומים, בולטות או מצטרפות.

עכשיו נשמע כמו הרב אשלג

עז[עריכה]

תמיד צריכים להלחם עם החושך, לשחרר את עצמנו מהממשלה של כח התאוה, כח הרשעה העור, הפועם ודולג, שט ומרחף בעולם, מפשט בכל עזו את מרחבי מחשכיו על הגוף האנושי וכל כחותיו, מגהר עליו בצלליו הרבים הכפולים במאפלים, התאוה החומרית, והתאוה הרוחנית החשוכה, לא אותה התאוה הרוחנית, השואפות למרומים, לקודש, לנשגב, לטוהר וזוך, אלא התאוה החשוכה הרוחנית, תולדתה של התאוה החומרית, המעכבת על כל מאור ממאורי הקודש העליונים, שלא יתפשט ולא יחדור בנפש ובעולם, מספקת את כל הודאויות העליונות, בכח מחשכיה, המיוסדים על יסוד שקר שאין לו רגלים, אלא שכך היא בונה את עליותיה בעולה, בניני רשע וכסל, ומחזקת את ציורי האדם בהשקפת עולם מאופלת, עד שכל אור עולם נחשב לו כזר, וכל עמל האדם הוא להמלט מתוך המהפכה של צללי צלמות ובלהות שאול הללו, של אלה הזוהמות, מחשכת החומריות והרוחניות יחד, המתמזגים זה בזה, מתחברים ומזדוגים יחד כדי להוליד ילדי פשע זרע שקר. והדבקות הרעננה באלהים חיים, באור תורה וחכמה עליונה, בזיו הטוהר העליון אשר למענה נתנה מנשמת אלוה ממרומים, תפריד את פועלי האון, והתאוה הרוחנית לא תוכל להתחבר עם התאוה הגופנית, וכל אחת מהן בפני עצמה תכשל ותפול לפני הגבורה העליונה, המתגלה מאור הנשמה, מקול ד' בכח, הקורא תמיד לכל תמימי לב, המישרים אורחותם, שמעו פתיים וחיו, ואשרו בדרך בינה.

עח[עריכה]

כשהשכל הפשוט והישר עושה את מעשיו ברוח האדם, צריך הוא להלחם עם הרוח החשוך של התאוה הגולמית, שמהרסת תמיד את בניני השכל והיושר בראשית התיסדותם. ביחוד היא מניחה מכשולים את הקוים המעשיים שבציורים השכליים, שם היא מניחה את ארסה, את ביצי הצפעוני שלה, והם הולכים ומתפתחים עד ששורצים שירוץ נחשי בהתגלמות המעשית, בתיאוריות הנובעות גם מהשכלה ובינה חודרת. המלחמה והזהירות צריכה להיות בראשית השתכללותה של המחשבה. באותו הפרק שמגיעה היא במסקנתה לחוגים המעשיים, שם הנחש אורב לפתות, לפרוץ גדרות עולם, לשלוח יד ברשע וכסל, שם ישוך עקב. וישרי לב שמים לב על דרכיהם, נאזרים בגבורה של מעלה, ולהמסקנא המעשית קוראים הם עוד יותר לעזרה מקודש. וכשם שרוח התאוה עומדת לשטן להאצלת השכל, כך עומד רוח השכל המגושם לשטן על הבנינים הנאצלים, המופעים ממקור קודש יותר עליון מערכו. לעומתם הרי הוא דומה בגשמיותו, בצמצום כחו, ואיסורו אל ההנאות, תולדות החושים וההרגלים, לרוח התאוה לעומת ערכו. והמלחמה הנטושה לעומת המשפטים של תולדות אור העליון, מאור תורה, ורוח ד' על יראיו וסודו לישרים, היא כפולה, פה מתחבר כבר השכל האנושי המגושם בתור לוחם, ועל שני צדיו עומדים לעזור לו ברשע, שני אויביו התדירים, רוח התאוה החומרית והרוחנית יחד. אמנם טוב לפני האלהים ימלט מהם. ודרך איסור מלחמה לד' זו היא בראשית כל להפריד את השכל משכניו הרעים, לברר לו, שאין חברתו נאה עמהם, ובזה הרי הוא בעצמו מתעלה, וברוח העידון שבקרבו יכיר את מקומו, ויתלוה עם הרוח האצילי של אור הקודש, שהוד האמונה העליונה, עין ד' אל יראיו, מופיע עליו. ואז יתפוצצו הררי עד, שחו גבעות עולם, והרוחות הזעירים, של התאוה הרוחנית והחומרית, מתחילים גם כן להתרחץ מצואתם, חלקיהם היותר סיגיים מסתתרים במחבואים, והצדדים היותר טהורים שלהם באים לשרת בקודש, לקשט את כח הדמיון, לרומם את להב רגש הלב. והכל מסייעים למלאכת שמים, אפילו רוחות, אפילו מזיקים, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.

ועכשיו הוא חוזר לשמוע כרב קוק

עט[עריכה]

ההשגה השכלית ראויה היא להיות נערכת לפי מדתה של המהות המוסרית של עומק הרצון, ואז היא משתלמת בעצמה, ומשלמת את האדם המשיג בהשלמה כזאת שמביאה ברכה לו ולעולם. היסוד המוסרי ברצון מתעמק הוא לפי רוב המעשה, ובזה מונח כבר הכלל הגדול של הנטיה הטובה להיות תמיד מעשיו מרובים מחכמתו. ויראת ד' הבאה מתוך עומק שיקוף של כובד ראש פנימי, צריכה היא תמיד להכריע את יתר הערכים הנפשיים, אז ימצא האדם את עצמו במצב של מרגוע פנימי. בהיות ההשגה מתעלה הרבה מחוג הרצון, היא מנתקת את האדם מעמדתו הבינונית הראויה לו לפי מדתו, ולמעלה עליונה מהותית לא תוכל להביאו, כי לא השכל, כי אם הרצון המהותי, עושה את החטיבות העצמית. על כן ראשית חכמה היא תמיד יראת ד', שכל טוב לכל עושיהם.

קובץ ו'

עה[עריכה]

התארים החיוביים ששללם הרמב"ם מאלהים, יש להם זה הערך של שלילת התכלית מכללות המציאות, ושלילת הטעמים של פרטי המצוות, שביארנו כבר את תלייתם, שהם תלויים זה בזה. בצדק דיבר הרמב"ם על דבר גבולות השכל, ואמר שיש בשכל תפיסה על טעמים צירופיים למציאות, ועל טעמים כלליים במצוות, אבל לא על טעם תכליתי כללי למצאיות, שבטח ישנו, אבל אין לנו בו שום מבוא שכלי, אם כן הטוב שבביטויים הוא כך רצה ד'. וכן הדין בטעמים הפרטיים למצוות, שרישומם בא משורש העליון מכל שכל שלנו, ואין שייך לומר בהם טעמים בכח הדיבור שלנו והגיוננו המוגבל. והוא הדין תארים חיוביים, אינם מצטיירים כלל בשכלנו. כל מה שיצטייר בשכל האדם הרי הוא מוגבל, ואין באלהות הגבלה, וכל תיאור בלתי מוגבל יוצא הוא באמת מכלל תיאור, והדבר דומה כאילו אמרנו, הרי אמתתו גלויה לעצמו, וזהו אמת לאמתו, שהוא אמנם הוא דיבור שולל את ידיעתנו. והתכלית, הפרטים, והתארים, עולים בקנה אחד, שלא שללם הרמב"ם בעצם מעצמות המציאות, אלא מיכולת ביטויינו.

קמז[עריכה]

יש שנכנס דבר בטל בלבו של אדם על ידי קריאה, או ראיה, הרגשה וכיוצא בהן, ואחר כך מקשר אותו האדם אל הטוב, המועיל והקדוש. אז יש בה משום תשובה ומשום העלאת אורות נדחים ביחד. אמנם מהלך מיוחד יש לשני השבילים הללו. שביל התשובה הוא מניע כללי, ושביל העלאת האורות הנשפלים הוא שביל מיוחד פרטי. והתוכן המקשר את השבילים הללו, ועושה את הרעיונות הנשאבים מהם לחטיבה אחת, יש בו משום מקור של ספרות פוריה, שהיא הולכת ומסתעפת לענפי ענפים, ויכולה לרדת לעמקי תהומות, ולעלות גם כן לגבהי שחקים. אמנם מהלך מיוחד יש לדברים שבאים לכתחילה לשם עליה, שהוא שונה מהדברים שנקלטו על פי איזה רפיון ואחר כך הם צריכים להתאגד ולעלות. תסיסת החיים עושה היא את מהלכה בכל תוכן על פי הדרכה מיוחדת לה.

רנא[עריכה]

עמלק מחזיק בהטבע, בעיקר בעבור אהבתו להרע שנמצא גבול בשמרי הטבע, והוא קשור בו ואינו יכול לסבול ניסים בעולם, ולא שינוי טבע במוסר האדם. ולעומת זה ישראל יצר ד' להבקיע את חומת הטבע, ומציאות הניסים עשו חלונות בהטבע, באופן שאיננו סותם בפני האור האלהי, ונמצא שאחר שכבר נעשו הניסים בעולם, בהריסת הטבע, כבר נתמתק הטבע עצמו, באדם ובעולם. ולעתיד לבוא לא יהיה הטבע סותם כלל בפני האור האלהי, כי אם הוא מאיר על ידו בפילוש גמור. וכן לא יהיה טבע האדם סותם בעד הקדושה והנועם האלהי העליון. ואז לא יהיה שום צורך במיתה, ויבוא עולם חדש מלא חיים, כל הנותר בציון והנשאר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים.

רנב[עריכה]

עם על האומות אנו מחולקים בתעודה חלוקה ערכית. הם נועדו לשכלולו של חיצוניות העולם, ואנחנו להפנימיות. אבל עמלק הוא ההיפוך ממש מכל מגמת הקודש של ישראל, וצריך הוא להימחק, כדי שיהיה ד' וכסאו שלם.

רנג[עריכה]

בכל דרגה ובכל השגת עולם יש בה אוצר של קדושה, וכשאדם דולג ועף במהירות גדולה יותר ממדרגתו אז מתרוקן הוא מהתוכן הקדוש של הדרגות התחתונות, שהן הראויות לו, ולמדרגות העליונות אינו יכול להתדבק מפני שהן יותר מדי רוחניות בעדו. ע"כ הוא צריך לשוב בתשובה בשברון לב ובשמחה אל המדרגות שעזב, ומ"מ לא ישכח את הרושם של המדרגות העליונות, שכיון שעלה לא ירד, ואז יתהפך הכל לטובה.

קובץ ח'

מו[עריכה]

איש יחידי צריך למצא עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולם המסבבו, שהוא חברתו, צבורו ועמו. הצבור מוצא את עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו באנושיות כולה. האנושיות היא מוצאה עצמה בעצמה בתחלה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בעולם. העולם מוצא את עצמו בעצמו ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולמים כולם, המסבבים אותו. הסביבה העולמית בכללותה היא מוצאה את עצמה בעצמה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בההכללה הסוג סוגית העליונה של כל העולמיות. העולמיות היא מוצאה את עצמה בעצמה. ואחר כך היא מוצאה את עצמה בהחוסן המלא, בהאור העליון. בהמון החיים ומקור יממיהם. בהאורה האלהית. ואז מתאחדות כל ההכרות הללו יחד, וחוזרות ונעשות חטיבה אחת, שכללותה היא אדירה לאין חקר, ופרטיותה היא חסינה, תמימה שלמה ומבולטה עד אין קץ ותכלית. ושטף החיים הולך ושוטף, ואור הקדש הולך ומתגבר. ושרים כחוללים כל מעיני בך.

נא[עריכה]

כשהצמאון אל התורה מתגבר, זהו אות התרוממות להנשמה, והוספת אורה. ראוי להשתמש בשעת כושר זו ולשתות בצמא את דבר ד', אדכפנת אכול, אדצחית שתה. הצמאון הזה אפשר להרגישו ג"כ במעמד הכלל. יש צמאון לדבר ד' שאותותיו הם כמוסים מאד, אבל להכירם אחרי החידור הראוי אפשר. לפעמים מתגלות מחלות רוחניות עזיזות, שהן באות רק מצער הצמאון הרוחני שאינינו מרווה, ואז במקום להלחם נגד המחלות, אשר נולדו מכבר, ראוי יותר להלחם נגד הסבה הראשית, שגרמה לכל המחלות, והוא להסיר את אי הריווי של הצמאון להשביע נפשות שוקקות.

קובץ א'

כוח המדמה הופך להיות הזיה, לשיטתי קפיצה מהרה מידי, כאשר הפרטים לא ממש מקושרים ואין הרבה אינפורמציה וקופצים ובאים למסקנה שהיא קשה להצדיק על בסיס האינפורמציה הדלילה.

יט[עריכה]

ההזיה באה מהנטיה לחקר נשגב כשהיא מתפרצת בלא עתה, טרם אשר רכשה לה את ההכנות הדרושות לה, דהיינו עד לא הספיקה ללמוד את הלמודים המוחשיים, הפרטיים, הקודמים תמיד לההתעמקות בנאצל ונשגב, ועד אשר לא בססה לה את מעמדה המוסרי בכל מילואו, באופן המספיק למעמד נפש, נשגב הראוי להתאים אל החקר המלא אורה ועזוז נפש, כחקר אלה בצורתו הרוממה. ומזה הטעם הננו מוצאים תמיד אחרי נטיה של התעוררות דרישת הנשגב, שאחריה באה הזיה, הזיה אמונית, או הזיה כפרנית, והכל הוא מפני התלמידים שלא שמשו כל צרכם, אשר עלו למרומי הדרישה בלא הכנה קודמת.

תתפא[עריכה]

הדבקות האלהית, כשהיא באה רק בתור רעיון או רגש בודד שכל ארחות החיים, וכל השקפת העולם, וכל עשרה של תורה, וכל המזג הגופני, וכל היחש להסביבה ולההיסתוריה הלאמית והגזעית, ולכל תורת המוסר והמדות, ולכל זרמי השירה והפיוט, והרגשת כל נשגב ויפה בכלל, אינם מתיחסים אליה בקשר אורגני - מתהפכת היא למין הזיה של בטלנות, שהיא מדלדלת את האדם את היחיד ואת הציבור, ואינה ראויה כלל לשמה הגדול. אבל בזמן שהיא באה מתוך עושר רוחני ומעשי גדול, אז היא, רק היא עטרת החיים, רק על ידה יבוסס מצב עם, על ידה ירומו קרן כל המדעים וכל תיקוני העולם היותר יפים ונהדרים. על ידה יזדככו הנפשות בעומקם, ועל ידה ימלאו החיים ששון ובטחה, החיים יעשו עשירים ויראת המחלות, היסורים, העוני והמות, לא יוכלו להפריע את אורם המזהיר כל. באספקלריא של מקור החיים הכל נשקף, והכל מנוצח מעצמת גבורי כח, אשר אור החיים ממלאים את כל הגות רוחם ואת כל קרביהם. שמחת הנצח מעטרת אותם בכל עת, והוד הקודש מפאר את ערכם, ומזיו חייהם אור יקרות מופיע על כל העולם, על כל דורם, על כל אשר יחוש להיות נהנה מזיום. והתורה, שהדבקות האלהית היא מגמתה, בצורה של הרמת החיים כולם אליה, בצורה של התקיימותם של כל השכלולים המעשיים והחברותיים והכשרתם למגמתם העליונה, היא תורת החיים לכל העולם, שעתידה להיות המעין העולמי לאוצר רוח האדם.

כנגד ההזיה הלא רצויה יש הכוח המדמה הרצוי, ושיטת הלימוד לאט הבונה מהפרטים ואז מתפרצת האמת

קובץ א׳

תקכד[עריכה]

כשהאדם מדמה את עצמו למלאכים בקדושה, צריך הוא לדמות את עצמו ברוח גם לגבורתם ועז חייהם, ואז הקדושה מתגברת, ויש לה גבורה חיובית, ויוכל לעלות מזה למדה זו של הכרת ערכו הרוחני, שהוא עולה למעלה מחוג חיי המלאכים. ולא יפחידנו לבבו כלל שמא היא חולשה וגוזמא לחשוב כן, אלא ישטוף בו הגאון של קודש העליון ויתעלה ויתנשא, ורוח ד' תעודדנו לעשות גדולות בהתלבשות רוח הקודש.

תקכה[עריכה]

לעולם צריך אדם להתעשר בפרטים של העושר הרוחני, והפרטים לפי מדת מילואם ושלמותם והתאמתם, הם מתעלים ומכניסים את האדם בטרקלין של הכללים שהאחדות שרויה שם, והרי הוא חי חיי אמת ועולה בהר ד'.

ובהמשך:

תקכט[עריכה]

מחובת המעשה, וביחוד מטהרת הגויה ממעשים רעים וממאכלות ופעולות אסורות בכלל, אנו למדים עד כמה צריך כח המדמה טיפול. וכל אלה בסיסים הם לטהרת השכל, שהוא בונה את מעלותיו על הגויה הטהורה וכחות החיים שבה, שהם מתעלים בעילוי שירי בכח המדמה, ומתלבנים במעמד ברור ברוח ההכרה.

תקל[עריכה]

אין האמת מתגלה לאדם קטעים קטעים, אלא על ידי הופעה כללית בבת אחת. וכל טורח הלימוד, של הקטעים, הוא בא להכשיר את האדם להופעה כללית זו.

ואני מאוד נהנה מהדרך שקוראים ללא הבנה!

תשצב[עריכה]

לחמשה חלקים מוכרח עסק הלימוד להתחלק. א', שיטה, ב', ריהטא, ג', גירסא, ד', לימוד, ה', עיון. שיטה, היא שיטה מחשבית, בלא הגבלה, בלא ערך קצוב, הכל לפי גודל הרעיון. לפי אומץ השכל, ולפי חריפות הבינה, עם זיכוך כח הדמיון ועומק הרגש, והיא מקפלת בקרבה עניינים לאין חקר, דנה עליהם בסקירה מהירה, לא יאומן כי יסופר, מעלה פנינים מזהירות מקרקעות ימים, מגלה אוצרות חושך ומטמוני מסתרים. ריהטא, היא מין גירסא במרוצה גדולה, ברפרוף על העניינים, כמה שאפשר לקלוט, רק שהרבה עניינים יעברו דרך הפה והמחשבה, ולפעמים מדלגים איזה תיבות ועניינים וקולטים אותם דרך המחשבה, מעשרים בזה את הידיעה בעושר כמותי, ומעודדים את חיי הרוח וחפץ של גדלות ורוחב התפשטות. גירסא, היא כבר מוגבלת, לדעת את הפשוט, בלא עיון ובירור, מ"מ הרצאת הענין באה בהגבלה, ובמהירות האפשרית. הלימוד, הולך במתינות ומלבן את הענין בהגבלתו המקומית יפה, והעיון כבר מתפשט הוא, יחד עם העמקתו המקומית, בהרחבה מענין לענין, מקושר הוא עם הגבלתו, ומרוכס עם יתר הענפים ברכיסה פנימית. יש לכל אלה סעיפים וענפים מרובים. ודוגמת חמשת הדרכים שבתורה, יש כמותם בעבודה, בהדרכה ובתפלה. והחיים הרוחניים בכללותם מתפשטים ע"פ חלוקה מוטבעת זו, וגם החיים המעשיים הנם בערך זה מסומנים. חמשה חומשי תורה, חמשה ספרי תהלים, וחמשה ברכי נפשי. חמשה חלקי הנשמה, נפש רוח נשמה חיה יחידה, וחמשת הפרצופים הסודיים, וחמשת העולמות, הנם עולים בחוברת עם הדרכה זו, הלימודית והמעשית.

ובקובץ ח׳

קעג[עריכה]

בראשית הצעדים של תלמוד רזי תורה, כשרואים איך הפרטים מתקשרים זה בזה, ומכל מקום אין מבינים את התוכן היסודי שבהם, צריכים לצייר יפה, איך שכל אלה הדעות והציורים באו מתוך הופעה רוחנית, גדולה ומפוארה, של רוח הקודש, על ידי השרידים אשר ד' קורא. והשלשלת הולכת היא ונמשכת בקדושה, עד שמתאחדת בהלכה למשה מסיני. ואז זורח, על ידי כח אמונה קדושה זו והשערתה, אור גדול לישרים, והבינה הפנימית הולכת היא ומתרחבת. כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

הרמב״ם בשיטת אפלטון -- מהו צורה

שמונה קבצים: קובץ ה׳

רכח[עריכה]

בחכמת העולם, עד השפעתו של אריסטו, היתה החזיוניות הפנימית מתגברת יותר מהתכונה המושכלת על-פי הערכים החיצונים, שהעלה אפלטון את התכונה ההיא לצורה משוכללת, אותו הליח של הנבואה שבישראל עדיין היה קיים, וכעין טיבו היתה התיצרותה של בינת האדם החילונית. בנטיית הצדדים היה יצרא דעבודה זרה מתפרנס ממנה, ובקדושה, גדלות הנשמה בפנימיותה, ושיגוב האמונה בתוכן החיים. הפסקת רוח הקודש הנבואית מישראל בססה בצורה החלונית את המעמד של התגברותה של הרציונליות וערכי ההרגשה. נסתם השביל העליון אשר למהלך הרוח. לא יכלה החכמה היונית המאוחרת להתפשט על כל המילוי הרוחני. יסוד קדמות העולם שלה הונח ברפיון גם מצד המשקל ההגיוני, והופעתו של הרמב"ם לברר תוכן חולשה זו, בעת שעל ידו באה השפעה אריסטאית לתוך מחנה ישראל, היא דוקא פלסה את הנתיב לערך האמונה היותר עליון, לשלוט על כל ערכי החיים הפנימיים. אין להביט על הערך הכמותי של המחשבה הזאת, בדבר המסירה של שאלת קדמות העולם וחידושו אל המסורת האמונית, לגבי יתר הרעיונות ההגיוניות שבמדת החכמה היונית האריסטואית נמדדו, העיקר הוא כאן התוכן האיכותי. וזה הבדק שבחילוניותה של ההשפעה היונית, שלא תוכל לגשת אל הקודש העליון, לבסס השקפת עולם שלמה על פיה בישראל, הצילה ותציל את היסוד העליון מלהיות נטמע בין העמים. והסוקרים הפנימיים החדשים, חושבים את נטייתו האפלטונית של הרמב"ם לדבר מיוחד, מתוך אספקלריתו ההגיונית. והאמת היא שלא ההגיון שלו הביא אותו בחיוב לידי כך, אלא שהניח שביל פנוי לזאת ועל-ידי השביל הזה, לא רק הופעתו של אפלטון באה, כי-אם הופעת הקודש של הנבואה ועומק האמונה חדרה אליו בטהרתה, ומתוך שסקירתו הפנימית של אפלטון היא יותר קרובה לאורחא דמהימנותא, נראין הדברים שיש בתוכנו ההגיוני זרם אפלטוני ובאמת רוח ד' דובר בו, ותורת אלהי ישראל בלבבו, לא תמעד אשוריו.

נראה לי שהרמב"ם הוא תלמיד של אפלטון בנושא של 'צורה', שצורה מופשטת היא הכלל העולה מתוך הפרטים.

יחס הפרטים שמביאים לכלל, תורה שבעל פה המביאה לאומה ולאהבה.

תיח[עריכה]

בשעה שרוח הקודש הנובע מכנסת ישראל שורה על האדם, רואה הוא בעיניו איך שכל תורה שבעל פה כולה לכל פרטיה היא הסתעפות שרש רוחה הקדוש של האומה, וכולם יחד, הפרטים ופרטי הפרטים. מציגים הם במלא החיים והאורה את נשמתה בכל מלא קומתה. ומתוך האהבה הגדולה, שמתגלה בנשמה להאומה כולה, וכל סגולת נשמתה, מתפשטת אהבה טהורה תמידית עליונה על כל תורה שבעל פה, והאהבה מבהקת את ההכרה של הפרטים, ומחדרת את הכשרון להוציא דבר מתוך דבר בבינת אמת, וממנה חוזרת החבה בקדשה העליון לתורה שבכתב ברום תפארתה. ושניהם יחד מתנוצצים בגוונים נהירים בתור שרש נשמת האומה וענפיה.

תכ[עריכה]

הגילוי הסקירתי הרוחני הפנימי במעמקי נשמת ישראל מציג לפנינו את כל התורה המעשית כולה בצורתה הפנימית האידיאית על כל פרטיה. כל ההתפשטות של תורה שבעל פה עם ענפי ענפיה כולם כאחד חיי האומה הם עצמם, הנובעים ממקור עליון, ומחוטבים בחטיבה איתנה. ומתוך רישום זה של גילוי נשמה זו באים לידי עילוי יותר נשגב, והולכים ומתעלים, והמדרגות העליונות של רוח הקודש הולכות ומתגלות, הכל לפי השקידה של התורה והמעשים הטובים, עילוי המדות, וההארה של הדבקות האלהית ברוח דעת עליון.

בהמשך:

תקכז[עריכה]

היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות, אבל עצם המהות זה שואב כל אדם מנשמת הכל, מנשמת אלהים שלא באמצעות הקיבוץ, מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלהית, שמגמה אלהית עצמית שרויה בתוכו. לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות, שכל יחיד מישראל נזקק להכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו. אמנם צינורות ההזנה הנשמתית והגנת החיים שלה הולכים בכנסת ישראל ע"י המצות, דבר ד', זהו הפלג הכללי המתגלם באורח החיים, הרשום בתכניתו. מראש צורים, מחיי האבות, שהתפשטו בבליטה בכונניותה של האומה, נתגלם הרוח הגדול, שאור ד' שרוי בו, במעשים גשמיים המתהלכים עם החיים, והאוצר החי נושא הוא בקרבו את כל לשד החיים של יצירתה של הנשמה, של התגברותה של נשמת הכלל, בסיועו של היחיד המגביר את כחו, והתעלותה של נשמת הכלל ע"י הוספת האורה, שהפרט מוסיף בה, ע"י אותו החותם שהוא מטביע בה משלו במצותיו הוא. והפעולה פעולה חיה היא, פעולה מחיה ומוסיפה און וחיל. והרזים הטמירים של העולם העליון, המלא נצח והוד, המלא נשמות עצומות, הממולא אור וחיים, גדולה וקדושה ותפארת, הולכים הם ונעשים עם המצות, הולכים הם ויוצרים את יצירתם בחיים הפנימיים של היחיד ובחיי הכלל, ומפלשים להם נתיבות רוממות בחיי עולם, ביחושה של האומה בעלת הכובר הרוחני הגדול לכל העולם כולו, והקודש מתעלה והצורה האנושית מתמלאה אורו, והעולמות שמחת עולם, מאור תורה ונר מצוה.

והפסיקה הבאה (תקכ"ח) מצד אחד מזכיר את תס"ב והרב אשלג, אבל נראה לי מצד שני מתנגד אליו.  ראיית הבורא והנברא לא כל משפיע ומקבל אלא בהשקפה מיוחדת של הפסיקה הקודמת, כלל ופרט.  בריאת העולם היא לא השפעת העולם להטיב אלא היא חידוש ובריאה על ידי התכללות (תקכ"ט ותק"ל שמתי למעלה בכוח המדמה הנבנה מלמטה למעלה)

תקכח[עריכה]

השקפת העולם המיוחדת לישראל היא שעושה את האומה לחטיבה אחת בעולם, והשקפה זו נעוצה היא בחידוש העולם ע"פ ההרצאה התורית, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. השקפה מיוחדת זו גורמת היא את המצות המעשיות כולן ואת ההברלה הלאומית המצוינת, ואת הזיקוק לארץ ישראל בתור ארץ מיוחדת לאומה, להרחיב בה את רוחה בלא מפריע, ובהקבלה של עזרה מכל התכונות המוטבעות באויר הארץ ואקלימה בכלל. את התריס בפני הטמיעה מעמידה ההשקפה המיוחדת, והיא גומרת את פעולתה בהיותה מתגשמת בתורה ובמצות במעשה, שבזה הנשמה הישראלית משתמרת מרקבון.

דימוי לשיטתו של הרב אשלג:

בתס"ב הראי"ה נשמע ממש כמו הרב אשלג (בורא הוא משפיע, ונברא הוא מקבל).

תסב[עריכה]

למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל

מה היחס בין פיסקה תס"ב בשיטת הרב אשלג לפסיקה הבאה אחריו, לי אישית אני מבין שכאשר נמצאים בעולמו של הרב אשלג, אין דרך קלה לצאת ממנה.  חייבים לשכוח כרבי זירא, את כל שיטת הלימוד, ולהתחיל מחדש.

דברנו על הצורך לאפס את הלימוד, או להרחיב עליה, הראי"ה בקובץ א' תס"ג:

תסג

האנשים הטבעיים שאינם מלומדים, יש להם יתרון בהרבה דברים על המלומדים, בזה שלא נתטשטש אצלם השכל הטבעי והמוסר העצמי ע"י השגיאות העולות מהלימודים, וע"י חלישות הכחות וההתקצפות הבאה ע"י העול הלימודי, ומ"מ הם צריכים לקבל הדרכה בפרטי החיים מהמלומדים. והמלומדים צריכים תמיד לסגל לעצמם, כפי האפשרי להם, את הכשרון הטבעי של עמי הארץ, בין בהשקפת החיים בין בהכרת המוסר מצד טבעיותו, ואז יתעלו הם בפיתוח שכלם יותר ויותר. וכן הדבר נוהג אפילו בצדיקים ורשעים שישנם רשעים כאלה, שהחלק הטוב שנשאר אצלם הוא מבונה בכח טבעי עצמי וטהור כ"כ, עד שצדיקים צריכים ללמוד מהם ולקבל מהם, ואז דוקא יתעלו הצדיקים במעלתם העליונה. וכן הדבר נוהג גם בכלל האומות ביחש כל אחת מהם לחבירתה, וביחוד בין אוה"ע לישראל.

ובקובץ ה׳

י[עריכה]

הצורך הנפשי שבלימודים הוא היסוד התמציתי של כל מה שעושה פירות בעולם הרוחני, והוא המעין הנפשי של תורה לשמה, שממנו נובע כל עושר מדעי. והפרטים הטכניים שבחלקי הידיעות, אינם כי אם כלים להריק אל תוכם אותו האור הגדול של התביעה הנשמתית, שכל אחד מזיל אל תוכם ממה שיש בשורש נשמתו. לעולם ילמד אדם ממה שלבו חפץ.

יא[עריכה]

יש לפעמים תועלת ממה שתחילת עסק התורה הוא שלא לשמה, שעל ידי זה מתמזגת תשוקת הלימוד גם בהכחות הגופניים והדמיוניים, ואחר כך כשמתקדש האדם ועוסק בתורה לשמה, הכל עולה עמו. אבל אם תחילת העסק הוא לשמה, אין כחות הגופניים השפלים הולכים עם אותו הזרים העליון מהם, ונמצא שתמיד התוכן התורתי שלו עומד הוא ממעל לגופו, שיש אמנם בזה יתרון מצד נקיון התורה ובהירותה, אבל לעומת זה יש בזה חסרון מצד התמעטות הטבעיות שבה. רק במדה עליונה של קדושה, ברוחב דעה המפלשת את כל העבים, יש קישור אמיץ בכל הכחות כולם עם התיאור המחשבתי היותר עליון דוקא. ואלה הם רשב"י וחביריו, שתורתן אומנותם, יושבי נטעים וגדרה, עם המלך במלאכתו ישבו, נשמתן של צדיקים שנמלך מלך מלכי המלכים הקב"ה בהם במלאכת עולמו.

=-=-=-

קובץ א׳

תקט[עריכה]

חופש המחשבה בצורתו הרגילה, הוא יותר שיעבוד המחשבה מחופשתה. כי ע"י הלהיטה אחר החופש המורגל, מתרחק האדם מכל המון מחשבות האמת, שהם נובעים מאוצרות הגדולים של חופש העליון שבמחשבה, שנפלו לנו למורשה. מחפשי המחשבה היותר גדולים בעולם, הם הם גדולי העולם, שפדו את עצמם מכל הצרות הרוחניות והגשמיות של העולם, ושעלו בכחם הגדול עד כדי להיות גואלים בטובם את העולם כולו. ההרגל של המחשבה צריך להיות באופן שוה על כל חדש ועל כל ישן, ולהכיר את כל דבר ע"פ ערכו, ושלא להזניח את המשקל של כל חיי המחשבה מכל הצדדים שיוכל לשקול אותם בהם. במעלה זו והדרכה כזאת, יגיע האדם לאותו עולם האור, לאותה החירות המוחלטת, שמטרתה העליונה של ההויה כולה היא נעוצה בה - לשכלל את היצירה הנכבדה כ"כ, שהוא רוח האדם המתאחד ברוח העולם כולו - ושההכרה הזאת שהוא הוא רוח כללי להויה, וכח פועל נכבד בנשמת העולם, הולכת היא ומתחוורת לו מדי גדלו, וכל אשר יגדל רוחו, יגדלו מעשיו ותעצם גבורתו. ואחר כל החירות המלאה את לבבם של טהורי רוח וצדיקי עולם, יודעים הם, שהשמיעה בחדש תמיד בא תבא לפי אותה המדה של שמיעה בישן. וכל התקלות הבאות לאדם ולעולם בחיי הרוח, שסבוכיהם מעכבים את הוד החיים כולם לכל פרטיהם, אינינו בא כ"א מהפניית הלב מן הישן, לאותם האנשים שהחדש דופק על פתחי לבבם תמיד.

תשצח[עריכה]

חירות המחשבה באמת היא אור העולם, אבל צריכין להבדיל בינה ובין חורבן המחשבה שהוא חושך העולם, שרק חוט השערה מבדיל בין שני ההפכים הללו בתארם החיצון, ותהומות אין קץ מבדיל את מהותם הפנימית.

בקובץ ג', אני שוב שומע עולמו של הרב אשלג, אני מרגיש שהראי"ה עדיין לא ניתק עצמו מעולמו של הרב אשלג בשנים הללו, ברפ"ח יש נסיון לעבור מעולם של טוב ורע לעולם של אמת ושקר, אבל לא נראה לי שצלח, ואז באה הצער העמוק:

רפח[עריכה]

ההשגה המתפרצת לעלות עד לחוץ לתחום הציור האנושי, מתטשטשים אצלה ההבדלים שבין טוב לרע, בין טמא לטהור, ואף על פי שהדבר בא מרוב אור וקדושה עליונה, ששם באמת חוזר הכל לטוב וקודש, ואין שטן ואין פגע רע, אבל בתחום החיים המוגבלים שלנו הלא באמת רב מאד הרע והטמא, שהננו מוכרחים להיות שקועים בהכרת כיעורו ושנאתו, כשם שהננו חייבים להיות קשורים באהבת הטוב הטוהר והקודש, והכרת כבודו ותפארתו. ועל כן בעלי מחשבה פורצת כזו הם מרגישים בקרבם עצבות קודרת בכל עת, כדוגמא של עצבון שעל חטא, הבא ממוסר כליות, מפני שחירות מחשבתם וקדושתה העליונה הרי היא באמת חוטאת, מצד הערכים המעשיים. והם שבים לאיתן מצב הנפש הקדושה, השמחה תמיד באור ה', על ידי מה שהם שואבים ממקור הקודש העליון לא רק את מצב של התרחבות הנפש והכללתה העליונה, אלא גם את מצב הדרך המוגבל, שהוא התוכן המיוחד למעבר החיים העליונים, אורח צדיקים, שהוא כאור נוגה, ההפך מדרך רשעים באפלה, שלא ידעו במה יכשלו. וכפי המדה ששתי התכונות מתאימות ביחד בנשמה, האורה העליונה, הצופה למרחוק לכלל הקליפה בפרי, והרע בטוב, ולהפך הכל לאור גדול, והאור התחתון, המאיר בכל חדרי לבב, לסור מרע, ולשנא כל תועבת ד', ככה מתבסס הרוח, ואור הקודש עם נועמו ושמחתו בשלות ישרים חוזר להאיר, והנשמה מתרוממת, ונס יגון ואנחה.

רפט[עריכה]

אין צער בעולם שידמה לצער השקיקה אל הטוב המוחלט, אל הצמאון הנורא, המענה את הנשמה, להיות מוצא את עצמו מאושר באושר רוחני, מלוי בתוכיותו זוהר של יושר, של תמימות, של צדק, ושל הדבקות האלהית, המחוברת עם טהרה מכל חטא ועון. לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.

רצ[עריכה]

כמה גדולה היא מלחמתי הפנימית, לבבי מלא עריגה רוחנית גבוהה ורחבה, חפץ אני שהנועם האלהי יתפשט תמיד בכל קרבי. לא מפני הנאת העונג שבו, כ"א מצד שכך צריך להיות, מצד שאך זהו המעמד של המציאות, משום שזה הוא תוכן החיים. והנני תמיד הומה, שואג בעצמיותי הפנימית, בקול גדול אור אלהים הבו לי, תענוג אל חי ושעשועו, גודל יפעת בקרת היכל מלך עולם, אל אלהי אבי, אשר בכל לבי הנני נתון לאהבתו. אשר פחדו ירוממני. ונשמתי הולכת היא ומתנשאת, מתעלה היא על כל השפלות, הקטנות והגבולים, שחיי הטבע, הגויה, הסביבה, וההסכמה מגבילים אותה, לוחצים אותה בצבתים, משימים אותה כולה בסד. והנה שטף חיובים בא, לימודים ודקדוקים לאין תכלית, סיבוכי רעיונות, והוצאת פלפולים מדייקנות של אותיות ותיבות, באה וסובבת את נשמתי הצחה, החפשית, הקלה ככרוב, הטהורה כעצם השמים, השוטפת כים של אור. ואני עוד לא באתי לזאת המדרגה, לסכות מראשית עד אחרית, להבין נועם שמועה, להרגיש מתק כל דקדוק, להיות צופה באור שבמחשכי עולם. והנני מלא מכאובים, ומצפה אני לישועה ואורה, לרוממות עליונה, להופעת דעה ונהרה ולהזלת טל של חיים, גם בתוך אלה הצנורות הצרים, אשר מהם אינק ואשבע. אתענג בנועם ד'. אכיר טוהר הרצון האידיאלי, רום חביון עז עליון, הממלא כל אות וקוץ, כל הויה ופלפול, ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי, ואשיחה בחוקיך.

רצא[עריכה]

כשאני מתאוה להגיד מילה, הרי כבר ירדה הרוחניות העליונה מראשית חביון עוזה, עד שבאה לדפוק בנימי רצוני, התגלם ההמון הרב של שרשי נשמות, ראשי ראשים של תעלומות, ויהיו לאותיות דופקים בצד התחתון של נשמתי, אותו הצד הקרוב לתוכן הגויה ומקושר בריכוזה, והנני נאלץ לדבר. מדבר אני מתוך אוצר החיים שלי והדברים שוטפים, פרים הרעיונות, מתפזרים הצלצולים, וקול בקול יפגש, הזרם העולה מתחתית הריכוז הגוייתי, מתאחד עם הזרם העולה ממרום שורש שרשי הנשמה, ואורות זרועים ממלאים אור עולם כל ככר הוייתי.

רצב[עריכה]

כל מדה טובה יש לה חסרונות הבאים עמה, וזו היא העבודה השלמה להוציא לאור עולם את המדות הטובות מנוקות מכל סיגי החסרונות שלהן.

זה ממש מזכיר לי את הרב משה דוד וולא, והרב אשלג, 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'... בזמן שעושה טוב עושה רע ונדמה לי שזה הסיבה שהראי"ה סובל בפיסקה ר"צ לעיל.  הוא רטצה להתנתק מהשפה של רצון לקבל ' לא מפני הנאת העונג שבו, כ"א מצד שכך צריך להיות'

עדיין לא מצאתי מקום שהרב קוק מתייחס למתח בין שתי התכללויות

נראה לי לשיטתי אין דבר כזה, כלונר אע״פ שלרב אשלג הזולת הוא מקור של האור

לרב קוק הכלל מתהווה בכל מקום ודרגה מעצמה לכן

אין עימות בית שתי התכלליות

שתי קהילות מתמזגות בדרגה ומקום גבוהה יותר

אבל אינם מתעמתות זה עם זה

זכרון

קובץ א
רצד. ההבנה כשהיא מתעלה, היא מחוללת את הזכרון. ההתעלות הרוחנית מנצחת היא את הזמן, וממילא אין השכחה - שכל כחה היא פעולת הזמן - שולטת. ההנחה האפלטונית, שכל הלימודים הנם רק עניני הזכרה, היא באמת קרובה לאורחא דמהימנותא. וכל מי שיודע שם שלמ"ב ומשמרו בטהרה, תלמודו מתקיים בידו. וע"י עילוי רוחני זה, תכונת השליטה מתגלה בנפש, ואימתו מוטלת על הבריות. 

תיט. הצפיה הרוחנית מלאה היא בהירות הזכרון הכללי, זכרון גדלה של האומה וכל מלא הודה בעבר, וכמו כן היא מופעת משכלול התקוה בעתיד. ואלה שתי ההופעות משכללות את הנפש כולה, ומזה באה החבה הגדולה למצות התלויות בארץ ובמקדש, וכל הרגשות התלויים בהן.

תשיח. כל מה שנטיית הקודש הולכת ומתרבה באדם, אחדות הרעיון ואיחוד כל הכחות כולם מתחזקים בו. וע"י האחדות יש קישור עצום לכל מחשבה שבאוצר רוחו, אל כלל המחשבות כולן, ואין השכחה שולטת בו. ובריחוק משאיפת הקדושה, מתפזרים הרעיונות והכחות, וממילא כל מחשבה מטשטשת אחת את חבירתה ודוחה אותה, והשכחה מתגברת. ובמחיית עמלק יתבטל כח השכחה מן העולם. מחה תמחה את זכר עמלק - אז לא תשכח. כי בהיות השם שלם והכסא שלם, הכל הוא אחדות מקושרת בתכלית, והזכרון ואור הדעת הצלול מאיר בכל טובו וזהרירותו, ואין מקום לשום תשות כח - כי ימין ד' רוממה ועושה חיל - באחדות כל המחשבות הכלולות בכד ספרי תורה, עם כל הכחות החיוניות שלעומתן. ושמתי כד כד שמשותיך, ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.


קובץ ה
ר. היופי שאין עמו חכמה, הוא יסוד השכחה. וכל מציאות החידוש התדירי והרעננות שביופי ובשירה, היא תלויה ביסוד השכחה שבה, שהיא משום כך מתחדשת בכל עת בחבתה. וכך הוא ביסוד היופי העולמי, שנאזר 116 מגבורה וצמצומים, אילת השחר. וכל יסוד תחייתו הוא מאור הדעת, שיסודו הוא הזכרון. הרשמים כולם מתאחדים ומתבסמים יחד, באין ציור של שכחה, אין שכחה לפני כסא כבודך. השפלת האדם בעומק נפשיותו בתוך הטבעיות, תוכל לפתח בו חוש היופי, אבל זהו היופי המגושם, שיסודו הוא השכחה מצד עצמו, ואיננו יונק מיסוד הזכרון כלל, והוא בא לבור שאון, טיט היון, לבורות נשברים אשר לא יכילו המים, שמוכרח הכל להיות נהפך לרועץ, לרעל ומרורת פתנים. השלום עצמו, כשבא מתוך הכרתו החיצונית, הוא רק הכרה של יופי שאין בה אלא שטחיות לבד, ועלולה היא דוקא מפני הטוב העצור בה להטעות את כל הבריות לכווץ של שאיפה, ונעשה בזה קציצה מוכרתת בעומק גידול הנשמות. ההרמה אל הרזים האין סופיים, נוטלת לפעמים את חיצוניות הקישור של היופי מן האדם, שחורות כעורב, אבל הם מבססים את אוצר החיים כולו, יסוד הזכרון, שכל הדעת וכל התפארת האידיאלית, שכל נוי, יופי וסדר, כל אמת ושלום נובע ממנו. אויר מגדל משכח, תשוקת השלום השטחית עלולה היא לצמצם את רוח האדם, לגשמו, ולעצור לגמרי את פתוחו. הפצת האדם, פילוגי, חילוקי לשונותיו, דיעותיו, ארצותיו, מזגיו, ואופייו, היא מעמיקה את החפץ לטפס לעליה. והעליה ארוכה היא, ונעשית בכמה מהדורות. בתולדות האדם הנפלאות, מחשבות מגדליות מתחדשות בכמה תקופות, ומהם יוצאים ניפוצים חדשים. אבל סוף כל סוף אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה, והרושם של הטוב הרפוי, השטחי, עולה ופורח, ומתוך אחדות קלושה, שאין בה כי אם קשר של רשעים, יוצא אור האחוה הרוממה, ומתוך שפה בלולה, אור של שפה ברורה, לקרא כולם בשם ד'. ורושם אויר המגדל המשכח מתהפך לאושר, על ידי בלילת הלשונות במחשבות חדשות ורחבות, בייל לישני ודריש להו, באר היטב בשבעים לשון, והשכחה בעצמה חוזרת לפעלה בשכחת תלמודא בבלאה על ידי שאיבת אוירא דארץ ישראל בעוצם טהרתו. כי בושת עלומיך תשכחי.