הנהגה

מנהיג אחר בהמתו הוא מחמר ומנהיג לפני עדר מאפשר בחירה.

בעולם החרדי ההנהגה מגדירה גבולות, מפרידה בין הטוב לרע, ומבררת את הדרך אשר ילכו בה.  הנהגה שאינה מתפרשת לשתי בחינות, היא הנהגה מאחור, ומיעודת לחומר שבאדם.  הנהגה שאינה פותחת אפיקים חדשים אלא מוציאה מכלל האפשריות את אלו שאינם רצויות.  כפיה.  דעת תורה. מושגים נרדפים.

בעולם הציוני דתי, הרבנים נקראים מנהיגים, אבל אין הקהל פועל לפי אמירתם.  זה נשמע תרתי דסתרי, כיצד אפשר לקבל הנהגה מבלי לקבל את הסמכות של המנהיג?

המנהיג הציוני פותח דלתות, ויוצר מרחבים חדשים, הוא מנהיג מקדימה. פורץ דרך למלך, רואה את הנולד ופותח אפשריות לפירושים.  הנהגה שמביאה לידי בריאה חדשה, ובחירה חופשית בעדר שלו.

משה רבנו שמע את קול ה' מדבר מבין הכרובים, והסביר הרב יוסף דב סולוביצ'יק שהקול שיצא מהמזבח ושט לו מבין הקרובים. ואני כתבתי בעניותי לפרשת תרומה (נדמה לי) הבנתי בדבר הוא בדומה לפירושו של הרב אשלג בעליית מ"ן, והסברו של הרב א. מ. גוטלייב, שהתלמיד יוצר חיסרון ברבו על ידי שאלותיו, וכן הקהל יוצר את החיסרון והצורך לשמוע דבר ה'.  כוחו של מנהיג תלוי בחיסרון שהקהל יוצר, והמזבח מעיד על רצון הקהל.  אבל דבר ה' היורד כטל אמרותיו ומחייה כל נשמע למנהיג מבין הכרובים, מהקודש קודשים.  ופי חכם חן, ויפה הדברים למי שאמרו.

חיבור בין המנהיג לבין העם מהווה אבן יסוד להנהגה רואיה, אולם התהליך של עליית מ"ן רק מסביר כיצד האמת האלוקי החד משמעי יורד, ואינו נותן מרחב לביטוי עצמי.  אחרי ששמע משה את דבר ה' נגמר התהליך בסיפור הזה, ואין מקום לפרש את דבר ה' או לקהל להשפיע יותר. 

הנהגה מלפנים, הנהגה שיוצרת אפשרית בעולם הבריאה, היא מתחילה במנהיג ולא בעם, ראיה חדשה, שפה חדשה, פותחת אפשריות לפני העם.  העדר ההולך אחר רבו נחשף לעולמות חדשות, יכולת הפירוש הולך ומשתפאר עם שפה שמולידה סיפור ונתיבים חדשים.  הדברים של אתמול כבר לא נראים דומים ובכל יום הם חדשים, היום הזה.

אתמול אבדנו מנהיג, הרב אהרון ליכטנשטיין, מנהיג מקדימה, מנהיג שחשף עולמות.  וראוי להתבונן על ההנהגה של הציונות. מי ומי ההולכים.

תורת ארץ ישראל ואדמת ישראל

אדמת ישראל, המקום שבו קיימו חכמים ישיבתם בזמן חיבור המשנה, אינה זהה עם ארץ ישראל. 

מעשה כתיבת המשנה ושאר לימוד שנעשה בזמן ישיבת חכמים באדמת ישראל נעלה ככל שהיה מהווה נקודת זמן ופעולה בזמן שהניב פירות מעשיות. 

יש כיום לפחות שני הגדרת שונות מקצה לקצה למושג ״תורת ארץ ישראל״. הגדרה אחת היא היסטורית ומעשית. הגדרה השניה היא רעיונית ומוסרית. 

הסיבה שתורת התלמוד הירושלמי נולד באדמת ישראל היה מכוח פעולה של ישיבה שנמשך מאז דורות הקודמים. או סיבת קדושת האדמה. 

המוסר שבנה את בבל היה קבלת הסמכות של כלל ישראל 

הגדרה שלישית מחפשת את היחס בין הלאום לתורה. תורת האומה הישראלית. אבל יש בה משום סיבתיות.  הלאום פועל על הלומד. חופש הביטוי שניתן לאומה מהווה סיבה לפיתוח רעיוני שאינה אפשרית תחת שילטון זר. 

תורת ארץ ישראל הבנויה על בסיס התכללות   היא תהליך מוסרי ולא סיבתי. 

הרב יואל בן נון ("המקור הכפול" דף 282) מגדיר את האיחוד בין ההלכה לאגדה כתורת ארץ ישראל.  גם פה אפשר להסתכל בשני הגדרות. האם אגדה היא כנבואה וקיימת כמקור השראה להלכה? או האם האגדה היא חלק מתהליך פיתוח ההלכה שווה שוקיים. נראה שהר בן נון נוטה לכיוון שוויון וההלכה והאגדה כל אחד מקור לעצמו ופועלים יחד ליצור סיבה למעשה. ואילו לשיטתי האגדה היא מקור מוסרי ומתקשרת עם ההלכה ועל ידי קישור זה נברא מוסר חדש עליון שונה בגודלה מהאגדה לבדה. 

אין לימוד התורה נוצר על ידי פעולה של האדם או האומה שנהיה אפשרי משום שלטון או אדמת קודש, אלא הפרטים מתכללים ונברא דבר חדש. 

כלל ופרט מול ריבוי ומיעוט

כלל הינו מילה המאפיינת מבנה אב טיפוס לפרטים. כאשר הכלל אומר את הרעיון המופשט והפרטים מבטאים דוגמאות ותולדות של הרעיון.   אבות ותולדות   

אולם ריבוי אינו מבנה של דברים אחרים, אלא ריבוי היא יצירה חדשה שנולדה מתוך הפרטים.  כאשר נולד הריבוי כבר אי אפשר לדבר עליו במונחים של הפרטים שהולידו אותו. אלא אפשר רק להמעיט את הריבוי מבחוץ. 

התנועה מפרט לכלל חוזר מכלל לפרט אבל ריבוי אינו מתפרק. 

הפרט שנמצא כתולדה של הכלל אינו נעלם לחלוטין. והכלל אינו משכיח את הפרטים שבונים אותו. לא כן ריבוי שאינו משאיר מפרטיו זכר. 

הרב אשלג אומר שכלל גדול אמר רבי עקיבא.  וכל המצוות נכללות הם בתוך המצווה של ואהבת לרעך כמוך.  כלומר מצוות אהבת הריעה היא אב טיפוס לכל שאר המצוות.  לא ששאר המצוות נעלמות כעין אלא שהם פרטים ודוגמאות מהכלל הרעיון העליון והאב של כולם.  

הרב קוק מדבר על התכללות הפרטים בתוך הכלל. וכוונתו שהפרטים יוצרים ריבוי חדש. בריאה חדשה.  הכלל הוא ריבוי ואפשר רק להתיחס עליו מבחוץ.  אולי אפשר למעט מסיבה חיצונית אבל אין מקום לדבר על הפרטים שיצרו את הכלל. 

סיבה ומסובב

העולם הסיבתי מסתובב על ידי סיבה ומסובב. תהליך קיים כאשר יש סיבה המניע את המסובב.  בלשונו של הרב אשלג אין כלי ללא אור ואי אפשר לאור להופיע כאשר אין סיבה בכלי המניע את האור. 

אלא שקיים עולם אחר, שבו הבריאה מופיע.  אין סיבה, יש רק הוויה.  כך נמצא וכך היה.

הופעה של אור אינו תלוי בנסיבות וצורך וסיבה כלשהי.  חיות האדם אינו דבר שאפשר לפרק לסיבה ומסובב, האדם חי ללא סיבה.

טעות לחשוב שהדרך היחיד להתקדם היא על ידי כוח המניע, סיבה.  אפשר שהדרך היחיד לעלות בסולם הוא על ידי סיבה המפעיל כוח עליה. אבל אין סולם משל הוגן לעולם הבריאה, אלא לעולם המעשה בלבד.

יש התקדמות שבוקעת ועולה מעצם קיומה של תהליך.  לא המניע של התהליך הוא המקדם אלא קיום התהליך.