בבא קמא דף כ״א ע״ב

מתני׳

כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית? 

אָכְלָה מִתּוֹךְ הָרְחָבָה – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, 

מִצִּדֵּי הָרְחָבָה – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. 

מִפֶּתַח הַחֲנוּת – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, 

מִתּוֹךְ הַחֲנוּת – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה

כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית וְכוּ׳. 

אָמַר רַב: 

וּבְמַחְזֶרֶת. 

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: 

אֲפִילּוּ מַחְזֶרֶת נָמֵי פָּטוּר. 

[לרב האדם היה צריך להתעורר לשינוי? או יותר נראה לי הליכה ברשות מותרת, כל המשנה ידו על התחתונה, והשינוי מפקיע רשות הקהילה מהליכה במרחב הרבים.  ושמואל פטור, המרחב והפעולה הם בגדר המצופה, הניזק צריך להיזהר.]

וְלִשְׁמוּאֵל – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דִּמְחַיֵּיב? 

כְּגוֹן דִּשְׁבַקְתַּהּ לִרְחָבָה, וַאֲזַלָה וְקָמָה בְּצִידֵּי רְחָבָה. 

[צידי הרחבה אינם רשות הרבים, הניזק מצא לעצמו מקום שבו הוא לא צריך להיזהר ממזיק]

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּאַפֵּי נַפְשָׁהּ: 

מַחְזֶרֶת – רַב אָמַר: חַיֶּיבֶת, 

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: פְּטוּרָה. 

וְלִשְׁמוּאֵל, ״מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה״ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דִּמְחַיְּיבָא? 

כְּגוֹן דִּשְׁבַקָה לִרְחָבָה, וַאֲזַלָה וְקָמָה בְּצִידֵּי רְחָבָה. 

[הביטוי משלמת מה שהזיקה מקבל דגש באיכא דמתני, ואילו בלימוד הראשון התשלום על מה שנהנת היא הדגש? מה ההבדל -- בכלל קשה להבין לשמואל הרי המשנה כבר עשתה את החילוק בין הרחבה לצידי הרחבה, ושניהם חייבים.  אלא לשמואל תשלום מה שנהנת שווה ערך לפטור, תשלום נזיקין זה הנושא, וזה רק נמדד לפי הניזק וההיזק.  ואילו לרב אפילו תשלום מה שנהנת בגדר תשלומי ניזיקין]

מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: 

מִפֶּתַח הַחֲנוּת – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. 

הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ – פְּשִׁיטָא בְּמַחְזֶרֶת; 

וְקָאָמַר (מָר) ״מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית״, מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית – אִין, מַה שֶּׁהִזִּיקָה – לָא! 

הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: 

דְּקַיְימָא בְּקֶרֶן זָוִית. 

[כאילו קושיא על רב, הרי מה שנהנת נקרא פטור, ורק מה זהשהזיקה נשרא חייב, וקרן זווית לא צידי הרחבה, יותר ציבורי?? ולכן פטור מההיזק??  או קושיא על שמואל, הרי מחזרת חייב לשלם מה שנהנת - זה לא נראה פשט אבל הסוגיא אזלא כך]

אִיכָּא דְּאָמְרִי: 

מַחְזֶרֶת – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיֶּיבֶת. 

כִּי פְּלִיגִי, בְּמַקְצֶה מָקוֹם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. 

וְהָכִי אִתְּמַר, 

אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַחְזֶרֶת, אֲבָל מַקְצֶה מָקוֹם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים – פְּטוּרָה. 

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מַקְצֶה מָקוֹם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיֶּיבֶת.

[הניזק שם את עצמו ברשות הכלל ולכן לרב פטור,  לשמואל יש נזק, משהו חייב לשלם] 

לֵימָא בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ קָמִפַּלְגִי – 

רַב דְּאָמַר פָּטוּר, קָסָבַר: בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – חַיָּיב. 

וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר חַיָּיב, קָסָבַר: בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – פָּטוּר? 

[לרב אחריות האדם מתמיד, בור היא סוג מזיק שתמיד אין היתר לעשותו]

אָמַר לְךָ רַב, 

לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: בְּעָלְמָא – בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ פָּטוּר; 

[שבאמת הוא פעל בגדר רשות הקהילה

ובמחזרת חייב, ששינה ואיבד רשות הקהל]

וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר: 

לָאו כֹּל כְּמִינָךְ דִּמְקָרְבַתְּ לְהוּ לְפֵירוֹתָךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְחַיְּיבַתְּ לְהוּ לְתוֹרַאי. 

[הניזק הפקיר את ממונו, פירותיו לקהל, הוא איבד מהפרטיות שלו, יש פה שיחה פרטית, המזיק מדבר אל הניזק כפרט - למה פעלת כך וכך]

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: 

בְּעָלְמָא – בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ חַיָּיב; 

[יצר מזיק]

[ומחזרת היה צריך להיות פטור]

דְּבִשְׁלָמָא בּוֹר, אִיכָּא לְמֵימַר לָאו אַדַּעְתֵּיהּ; 

[הניזק אומר, מי מעלה על דעתו שיהיה בור]

אֶלָּא פֵּירוֹת, מִי אִיכָּא לְמֵימַר לָאו אַדַּעְתֵּיהּ?! הָא חָזֵי לְהוּ! 

[המזיק לא יכול להגיד, מי מעלה על דעתו שיהו פה פירות]

[לשמואל הנושא לא האישיות אלא הממון, יש פירות יש מזיק, ובמחזרת היה צריך להיות פטור, הרי הפירות ברשות הרבים, מדוע מחזרת חייב לשמואל?  נראה שהגמרא בסוף סוברת שעדיין מחלוקת בין רב לשמואל (שהרי היא אומרת ׳כולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל׳) במחזרת והאיכא דאמרי דכולי עלמא מחייבין במחזרת לא מקובל...]

לֵימָא מַחְזֶרֶת תַּנָּאֵי הִיא – 

דְּתַנְיָא: אָכְלָה מִתּוֹךְ הָרְחָבָה – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, 

מִצִּידֵּי הָרְחָבָה – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה; 

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר 

וְרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמְרִים: 

אֵין דַּרְכָּהּ לֶאֱכוֹל, אֶלָּא לְהַלֵּךְ. 

רַבִּי יוֹסֵי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! 

אֶלָּא מַחְזֶרֶת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – 

תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מַחְזֶרֶת נָמֵי – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, 

וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. 

לָא; 

דְּכוּלֵּי עָלְמָא, מַחְזֶרֶת – אִי כְּרַב, אִי כִּשְׁמוּאֵל. 

וְהָכָא בְּ״בִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר״ קָא מִיפַּלְגִי – 

מָר סָבַר: ״וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר״ – וְלֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; 

וּמָר סָבַר: ״וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר״ – וְלֹא בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק. 

[זה נשמע כרב ושמואל באמת, רב רשות הרבים - הקהל מגדיר מה מותר,  שמואל אם קיימת ניזק, חייב]

בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק – לֵימָא: פֵּירָךְ בִּרְשׁוּתִי מַאי בָּעֵי? 

אֶלָּא דְּאִילְפָא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.