כאשר אני מעלה חפץ ממקום נמוך למקום גבוה, מקובל בעולם הפיזיקה לומר שהחפץ קיבל אנרגיה. יש שני אפשרות בתיאור של היחס בין האנרגיה לחפץ. להבנתי לשיטת אינשטיין, אי אפשר להפריד בין החפץ לזמן ומקום, המערכת זמן מקום חפץ היא אחת. ולכן חפץ במקום נמוך היא לא אותה חפץ במקום גבוה. החפץ קיבל אנרגיה, ועכשיו נמדדת לחפץ חדש (אחר).
אבל אפשר גם לפרש שהחפץ לא משתנה. ואין אפשרות למזג חומר עם אנרגיה. שני עולמות שונות שאינם מתחברות (ראה שמים וארץ http://heavenisforheaven.blogspot.co.il/)
דוגמא מעניינת היא void
מרחב מחוסר חומר ובכל זאת אין לה אנרגיה אפסית. יש הסתברות לשינוי אנרגיה. מזה נראה לי מוכח שאנרגיה מנותקת מחומר.
כאשר אני מעלה חפץ למקום גבוה, מאזן האנרגיה במערכת הכללי אינו משתנה, אבל במערכת הפרטית של 'חפץ' ומערכת הפרטית של 'אני' יש שינוי, מעבירים אנרגה מ'אני' ל'חפץ'. האנרגיה אינו נכלל לתוך החפץ, אלא האנרגיה נכללת לתוך המערכת של 'חפץ'-'אנרגיה'. החפץ יש לו יכולת לתפוס אנרגיה, וכאשר החפץ נמצא גבוה הוא תופס יותר אנרגיה במערכת 'חפץ' הכולל כדור הארץ וכוח משיכה.
הפרטים, חומר ואנרגיה מתכללים בתוך מערכת של חפץ-כדור הארץ. ודווקא משום שאנרגיה שונה לחלוטין מחומר, שני פרטים רחוקים זה מזה, הם מתכללים לגוף אחת מורכב, ואז אפשר לדבר על חפץ באנרגיה נמוכה כגוף אחת שונה מחפץ באנרגיה גבוה שהיא גוף אחר, לא משום שהחפץ ספג אנרגיה, אלא משום שנולד חפץ חדש.
החצר בשותפות אינה אותה חצר של הפרט עם שיעבוד של שני אנשים (במקום בעלות של אדם אחת), אלא החצר בריאה חדשה, התכללות של שני פרטים שונים לחלוטין, וככל שהזהות של כל פרט מובדל ופרש מהשני, ומוגדר היטב, כך ההתכללות יותר טובה ובוראת חצר חדשה. לכן (בנדרים דף מ"ו) חצר הניתנת לחלוקה מתחיל כשני פרטים נבדלים יותר מחצר שאינה ניתנת לחלוקה, ולכן מתכללת יותר טוב לגוף חדש, שבה אפילו רבי אליעזר בן יעקב אוסר כניסה. הגוף החדש, הזהות המשותפת, היא מכריע, ואי אפשר כבר לראות את הפרטים, ואי אפשר לומר לתוך שלי אני נכנס. אבל בחצר שלא ניתנת לחלוקה, אין התכללות שלימה, יש התכללות שנופלת על עצמה ומצמצת את עצמה, שני גופים דומים אינם מכללים לגוף חדש מורכב, מבלי שיהיה פרט שיוצא ומלמד על הכלל אין השותפות חזקה.
החצר בשותפות אינה אותה חצר של הפרט עם שיעבוד של שני אנשים (במקום בעלות של אדם אחת), אלא החצר בריאה חדשה, התכללות של שני פרטים שונים לחלוטין, וככל שהזהות של כל פרט מובדל ופרש מהשני, ומוגדר היטב, כך ההתכללות יותר טובה ובוראת חצר חדשה. לכן (בנדרים דף מ"ו) חצר הניתנת לחלוקה מתחיל כשני פרטים נבדלים יותר מחצר שאינה ניתנת לחלוקה, ולכן מתכללת יותר טוב לגוף חדש, שבה אפילו רבי אליעזר בן יעקב אוסר כניסה. הגוף החדש, הזהות המשותפת, היא מכריע, ואי אפשר כבר לראות את הפרטים, ואי אפשר לומר לתוך שלי אני נכנס. אבל בחצר שלא ניתנת לחלוקה, אין התכללות שלימה, יש התכללות שנופלת על עצמה ומצמצת את עצמה, שני גופים דומים אינם מכללים לגוף חדש מורכב, מבלי שיהיה פרט שיוצא ומלמד על הכלל אין השותפות חזקה.
הטענה היא ש'חפץ באנרגיה' הבנוי מהתכללות פרטים שונים, היא תיאור אחרת מזו של אינשטיין, של חפץ-מקום-זמן. שאינשטיין מחבר בין הפרטים משום שהם דומים (אולי) ואילו אני מחבר בין חומר לאנרגיה משום שהם שונים. או אפשר להסביר שאינשטיין יצר התכללות של פרטים שונים, וככל שהפרט 'זמן' שונה מהפרט 'מקום' הכלל יותר מורכב.
כאשר אנו אומרים שנדר היא על החפצא, הכוונה היא שהחפץ אחרי נדר אינה אותה חפץ שהיא הייתה לפני הנדר. החפץ נתעלה למדרגה חדשה של אנרגיה. או משום שהיא עברה בעלות, וכמו אינשטיין, החפץ מקבל שם חדש במרחב של זמן ומקום ובעלות, חפץ של פלוני שונה מחפץ של אלמוני, חפץ של הקדש שונה מחפץ של הדיוט. או משום שהחפץ התכלל בתוך פרטים, ונברא חפץ חדש. ה'אני' של החפץ השתנה.
אני רוצה לראות משהו דומה בשבועה לנדר, אפשר שכאשר נשבע (ולא נדר), ה'אני' של האדם הנשבע משתנה. 'האנוכי' אינו משתנה, אי אפשר לשנות את נפשו, ה'נפשיה' של הנשבע אינו יכול להשתנות. לעומת 'חרם' שאינה התכללות אלא העברת בעלות נטו, שבועה התכללות, ודומה לנזירות ולנדר, במובן שיש הכללות ובריאה חדשה, הנזיר אינו אותו 'אני' כמו שהיה לפניכן.
אבל הביטוי 'גברא' (במיוחד מול הבטוי 'חפצא'), אינה מגדיר התכללות, אלא בשפה של 'גברא' השבועה היא דומה לחרם.
כאשר אנו אומרים שנדר היא על החפצא, הכוונה היא שהחפץ אחרי נדר אינה אותה חפץ שהיא הייתה לפני הנדר. החפץ נתעלה למדרגה חדשה של אנרגיה. או משום שהיא עברה בעלות, וכמו אינשטיין, החפץ מקבל שם חדש במרחב של זמן ומקום ובעלות, חפץ של פלוני שונה מחפץ של אלמוני, חפץ של הקדש שונה מחפץ של הדיוט. או משום שהחפץ התכלל בתוך פרטים, ונברא חפץ חדש. ה'אני' של החפץ השתנה.
אני רוצה לראות משהו דומה בשבועה לנדר, אפשר שכאשר נשבע (ולא נדר), ה'אני' של האדם הנשבע משתנה. 'האנוכי' אינו משתנה, אי אפשר לשנות את נפשו, ה'נפשיה' של הנשבע אינו יכול להשתנות. לעומת 'חרם' שאינה התכללות אלא העברת בעלות נטו, שבועה התכללות, ודומה לנזירות ולנדר, במובן שיש הכללות ובריאה חדשה, הנזיר אינו אותו 'אני' כמו שהיה לפניכן.
אבל הביטוי 'גברא' (במיוחד מול הבטוי 'חפצא'), אינה מגדיר התכללות, אלא בשפה של 'גברא' השבועה היא דומה לחרם.
