ללמוד שפת הגמרא

ללמוד שפת הגמרא

קיים קושיא רב ללמד שפת הגמרא, ותלמידים רבים משתמשים בכלים חיצונים לגמרא עצמה, כגון מילון או תרגומים של הגמרא, בתהליך מייגע וקשה.  נראה לי שקיימות שתי תופעות שמסבירות את הקושיא:  הבנה יותר עמוקה של תהליך רכישת שפה ופער בין ההגדרה של הביטוי 'שפת הגמרא' לבין התהליך שתלמידים עוברים כדי לרכוש את 'שפת הגמרא'.

רכישת שפה היא דבר הנראה בלתי אפשרי.  כמות הפירושים האפשריים לכל הבהרה, לאותות הקול וחיבוריהם, נראית אין סופית.  ובאמת קושיא זה הביא את שומסקי ותלמדיו להניח שמוח האנושי נברא והתפתח עם כלים מובנים לשפה, רק מספר קטן של פרמטרים המאפיינים את השפה נלמדים מחוויות חיצוניות למוח. 

בשונה משומסקי קיימות ניתוחים של מדענים אחרים המציגים מודל למדיה של שפה.  סוד הצלחתה של המוח האנושי ללמוד שפה היא במרחב היחסית מצומצמת של מושגים הנלמדים.  החוקרים בדעה שאע"פ שכמות הפירושים האפשריים להבהרה היא גדולה מנשוא, המרחב החיצוני להבהרות, כגון תנועות גוף, מקום השיחה ועוד, מצמצמים את כמות הפירושים האפשריים בסדרי גודל.

יוצא כלל פשוט, כדי ללמוד צריך יחס נמוך בין כמות הנתונים לבין האינפורמציה הנמדדת.  הרבה נתונים שאינם קשורים זה לזה מורידים את היכולת למידה.  ומספר מוגבל של נתונים בקישוירות גבוהה מגדילה את כמות האינפורמציה ובכך ניתנים ללימדה.

שפת הגמרא (כמו כל שפה) בנוי בצורה של עץ סמנטי, בצורה היררכית.  בדרגות הנמוכות, המילים הבסיסים נמצאות, וככל שעולים את העץ ההיררכי פוגשים מושגים יותר מופשטות.  לדוגמא, המילה 'שור', היא מילה בודדת שאפשר לשים אותה בדרגה נמוכה.  אם נתייחס למילה הזו מחוץ להקשרה יהיה קשה לפרש את הביטוי 'שור', האם מדובר על קרני שור לשופר או האם מדבר על שור לחרישה.  אבל אם נסתכל בהקשר, ונראה עוד מילים באותה דרגה 'ארבעה אבות נזיקין, השור...', נוכל להבין מהקשרם שקיימת מושג עילי, גבוהה יותר בעץ הסמנטי, המאפיינת 'נזקי שור' או 'קרן'. 

מה יותר קל, ללמוד מילה מילה ולנסות להבין כל מילה ללא הקשרה?  או ללמוד את השדה הסמנטי, את ההקשר, ואז ללמוד את המילים?  מחקרים רבים מראים ש'פריימים', צמצום השדה הסמנטי, עובד, והיא דרך ללמידה מהירה (אולי מכוונות) של מילים.

השפה של הגמרא היא שפה גבוהה מאוד, ובמקום ללמוד את תחתית העץ, נראה לי שיותר יעיל ללמוד קודם את המושגים הגבוהיים.  וזה נראה לי ההצלחה של שיטתו של הרב אהרון לכטנשטיין.  השיטה הספרותית בהרבה מובנים דומה, היא גם באה לאפיין את המושגים הגבוהים, רק שהיא מחפשת אותם בתוך הגמרא ולא מחוצה לה.  השלב הראשון בגישה הספרותית היא לצמצם את המרחב, אבל מתוך הטקסט עצמו.  כללים ספרותיים מאפשריים צמצום מרחב מתוך הטקסט.  המושגים הגבוהיים מזההים את עצמם.  ההסתכלות מרחוק, התפיסה הכוללת, מעלה לפני השטח את המושגים הגבוהים.  בשלב השני של הלמידה ניתן לחזור לפרטים, למשפטים ולמילים, ולנתח אותם בתוך ההקשר שנבנה.  הגישה הספרותית מקשרת בין קטעי טקסט, ובכך מוסיפה אינפורמציה מתוך הנתונים הקיימים.  ההוספה של האינפורמציה היא זו שמצמצמת את מרחב הפירושים האפשריים.

בסימנר על הגישה הספרותית אני מציאה להדגים את הגישה, ולהראות כיצד על ידי צמצום מרחבי ויצירת הקשרים מתוך הטקסט עצמו מהר מאוד מתכנסים להבנה של המושגים גם העיליים וגם הבסיסים.  השפה הולך ומתבהררת מעליה.  ושפת הראשונים והאחרונים מקבלים מרחב הבנה.  במקום להעמיס את התלמיד בנתונים, מילים על גבי מילים, המילים של הגמרא והמילים של הראשונים ביחד, שמרוב נתונים התלמיד הולך לאיבוד, הגישה הזאת מצמצמת מרחבים, ומושגים נבנים בו בזמן שלומדים המילים.  שפת הגמרא ושפת הראשונים מתבהרת.