התנועה מחג הפסח לחג המצות

חג הפסח קבוע בזמן, לא רק שקיימת נקודת התחלה, יש גם זמן סיום, קורבן הפסח חייבת להאכל בלילה אחת. לעומתו קיימת חג המצות, המתחילה איפשהו ליד חג הפסח, קצת לפני כבר אסור לאכול חמץ אבל גם אסור לנו מצה, ויש מצוות אכילת מצה, אבל היא אינה תלויה בזמן כמו שהיא עומדת בפני עצמה.  וגם מצוות אכילת מצות ממשיכה מעבר לחיוב אכילת מצה, חג המצות שבעת ימים, קיום מצוה לאכול מצה כל שבעה.  מצוות אכילת מצה לא ממש נגמרת כמו שקיימת נקודת זמן שבו אפשר לאכול חמץ, יש מתיר, סיום החג השני, נקודת זמן שפועלת ומתירה חמץ, וכבר אכילת מצה הולכת ונעלמת.  אפשר להמשיך לאכול מצה כל השנה, רק משום שאין איסור חמץ אין חשיבות לאכילת מצה.

מה מסמלת חג המצות?

לרב אשלג החמץ שיש בו שעור, תופח, והיא גורמת לאיסור בימי החג, מסמלת את היצר הרע, הרצון לקבל.  היהודי מצווה בחג המצות להימנע מחמץ, מרצונו לקבל, ולהיות שפל רוח.

לרב קוק נראה לי המצה מסמלת את ה'אין זמן', התגאולה המתהווה.  אין הגאולה גילוי נקודתי בזמן (תודותי לישי מבורך על ההארה הזו), אין הגאולה גילוי שאחריו הכל בהיר, כך היה מפרש הרב אשלג, ההארה של גילוי הממלא את הכלי, אלא גאולה היא התהוות שבאה מתוך הבקיע של האחדות.  המצה שאנו אוכלין על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם, אין זמן ויש גאולה.

אולי אפשר להסביר שמדדת זמן מפרדת בין נקודה לנקודה, עולם הפירוד, מקום הגלות.  ואילו לחיות ב'אין זמן', משחררת מהגלות, אין מדדים חיצונים מפרידים בין תופעות, אלא כל תופעוה שונה מתוך עצמותה.  כאשר אנו ראוים וממלאים בתוכן את התופעה היא עומדת לעצמה, כרשות נבדלת.  וכאשר אנו מחברים בין תופעות אנו בונים את הסיפור, אין הזמן מחבר אלא הבחירה שלנו.  אנחנו לא צריכים לחכות לזמן לחבר בין דברים, חיבור חיצוני, אלא אנחנו חיים את הגילוי של הבחירה שלנו מיד כאשר אנו מחברים בין התופעות.  אכילת מצה אין לה זמן, אלא היא שתופה זמן, שופעת זמן, ומתקשרת הכוח שלנו לכתוב את הסיפור שלנו ולא להשתעבד לסיפור של הזמן, מגיד בזמן שמצה ומרורים מונחים לפניו.

Where to find meaning in a world of bounty

Maimonidies writes:

הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק שנים עשר

א אַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִבָּטֵל דּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. אוֹ יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג.
...
ב אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד.
...
וּלְעוֹלָם לֹא יִתְעַסֵּק אָדָם בְּדִבְרֵי הַהַגָּדוֹת. וְלֹא יַאֲרִיךְ בַּמִּדְרָשׁוֹת הָאֲמוּרִים בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יְשִׂימֵם עִקָּר. שֶׁאֵין מְבִיאִין לֹא לִידֵי יִרְאָה וְלֹא לִידֵי אַהֲבָה. וְכֵן לֹא יְחַשֵּׁב הַקִּצִּין. אָמְרוּ חֲכָמִים תִּפַּח רוּחָם שֶׁל מְחַשְּׁבֵי הַקִּצִּים. אֶלָּא יְחַכֶּה וְיַאֲמִין בִּכְלַל הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ג בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. כְּשֶׁתִּתְיַשֵּׁב מַמְלַכְתּוֹ וְיִתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל. יִתְיַחֲסוּ כֻּלָּם עַל פִּיו בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג-ג) 'וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר' וְגוֹ'. וּבְנֵי לֵוִי מְטַהֵר תְּחִלָּה וְאוֹמֵר זֶה מְיֻחָס כֹּהֵן וְזֶה מְיֻחָס לֵוִי. וְדוֹחֶה אֶת שֶׁאֵינָן מְיֻחָסִין לְיִשְׂרָאֵל. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (עזרא ב-סג) 'וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם' וְגוֹ' (עזרא ב-סג) 'עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים'. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁבְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְיַחֲסִין הַמֻּחְזָקִין וּמוֹדִיעִין הַמְיֻחָס. וְאֵינוֹ מְיַחֵס יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְשִׁבְטֵיהֶם. שֶׁמּוֹדִיעַ שֶׁזֶּה מִשֵּׁבֶט פְּלוֹנִי וְזֶה מִשֵּׁבֶט פְּלוֹנִי. אֲבָל אֵינוֹ אוֹמֵר עַל שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת זֶה מַמְזֵר וְזֶה עֶבֶד. שֶׁהַדִּין הוּא שֶׁמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה:

ד לֹא נִתְאַוּוּ הַחֲכָמִים וְהַנְּבִיאִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. לֹא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ עַל כָּל הָעוֹלָם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיִּרְדּוּ בָּעַכּוּ''ם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיְּנַשְּׂאוּ אוֹתָם הָעַמִּים. וְלֹא כְּדֵי לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָהּ. וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם נוֹגֵשׂ וּמְבַטֵּל. כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה:

ה וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה. וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה. וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא-ט) 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים':

It seems that we are fast approaching a situation where there is no lack of physical comfort.  Moreover, the promise of AI and automation is bringing the human industrial age to an end, people do not need to be industrious to survive or produce goods.

So where will we find meaning in a world of plenty, without a need to produce?  I think this question is particularly difficult for the Ashlagi in me.  Rav Ashlag lives in a world were there is a constant give and take, but what happens at maximum entropy, when all are equal?  There can be no flow from high to low.  Even Torah is described as water, flowing from high to low, what will happen when we all know everything?

To a degree we all know everything equally now, the internet levels the playing field, we all have access to all the data equally.  Worse, we typically all learn from the same limited data field, wikipedia, google search, etc.

I think our humanity requires that we first differentiate and then enable emergent phenomena to bring us together.  It seems amazing to me that Maimonidies, after clearly stating that we don't understand what will be, the order of the future, and moreover we should not spend time studying the future and calculating it, then takes a complete paragraph (Gimmel) to discuss lineage! differentiation of the nation along family lineage

=-=-=
Now I am thinking about the power of faith to propel into the future, as an energizer....so even without need we can create energy...