פעולה ציבורית או פרטית - חייב באחריות או לא - המציל את חברו בממון חברו, חייב

 -=-=-

עכשיו הבנתי קצת מהדיון

לא מדובר על לעשות מעשה שברור לי שהוא לא נכון, לתאבון או להכעיס - זה פשוט

וגם לא מדובר לעשות מעשה שאני מאמין שהוא נכון, אבל אחרים לא - זה גם פשוט

השאלה היא כאשר אני עושה פעולה שהיא לדעתי נכונה, אבל יש לה תוצר שלילי, האם אני חייב באחריות? [נשמע משנה מפורשת בבא קמא פרק י׳]

ונזכרתי במשנה - המציל את חברו בממון חברו, חייב

- עכשיו אני רואה

https://www.etzion.org.il/he/talmud/seder-nezikin/massekhet-bava-kamma/using-anothers-property-save-yourself-60b

נחלקו הראשונים בהבנת ספקו של דוד המלך ותשובת הסנהדרין. מרש"י (ד"ה ויצילה) נראה שהבין כפשוטן של מילים, שהספק הוא אם מותר לאדם להציל עצמו ממון חברו, וההכרעה היא שאסור. זאת, לכאורה, גם אם בכוונתו לשלם לאחר מכן ואף אם מדובר במצב של פיקוח נפש. תוספות (ד"ה מהו), לעומת זאת, פירשו שכלל לא עלה ספק אם באמת מותר להציל. פשיטא שמותר, אלא ש"איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש". עלינו לדון אפוא בשני נושאים שונים: האיסור מלכתחילה לעשות כן וחובת התשלום בדיעבד.

ונראה לי שהוא כשיטת האשכנזים פועל בעולם של פיקוח נפש, מבלי להתייחס לצד החברתי של הנושא.  לשיטתו הדיון הוא האם פיקוח נפש מתיר לי לעבור על איסור, או לפתור אותי מתשלום.  לשיטתי אין זה הדיון כלל.

ברור ללא ספק שנכון להציל את עצמו בממון חברו.  וגם ללא פיקוח נפש, אלא אפילו מלהינזק.  והשאלה היא כאשר אני פועל כישות ובזהות חברתית (דוד המלך הוא דוגמא קיצונית, אבל כל פועלת ציבור) אין מקום לחייב ממון.  אז השאלה היא כאשר הצלתי מישהו בממון של אחרים, האם פעלתי כישות ציבורית או פרטית.

ואני חשבתי בכלל על משניות בבא קמא פרק ג׳

הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, 

חַיָּב בְּנִזְקוֹ, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. 

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ:

זה פשוט, אני מציל אחרים על ידי ׳גזל׳ שאני לוקח חפץ של השני שהוא השאיר הרשות הרבים. הסיבה פשוטה, אני נמצא ברשות הרבים, אני מוגדר כפועל כישות ציבורית ולא פרטית.

-=-=-

https://olamot.net/shiur/%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%9C-%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95-%D7%91%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95

גם פה

=-=-=

פרק י׳ משנה א׳

הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו, וְהִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם, פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם. וְאִם הָיָה דָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. אֵין פּוֹרְטִין לֹא מִתֵּבַת הַמּוֹכְסִין, וְלֹא מִכִּיס שֶׁל גַּבָּאִין, וְאֵין נוֹטְלִין מֵהֶם צְדָקָה. אֲבָל נוֹטֵל הוּא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַשּׁוּק:

הבנים לא עשו דבר לא נכון, אבל חייבין לשלם.

משנה ד׳

זֶה בָּא בְחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה בָּא בְכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ. 

נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וְשָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. 

וְאִם אָמַר, אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי, חַיָּב לִתֵּן לוֹ. 

שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ, שֶׁלּוֹ יָפֶה מָנֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם, 

הִנִּיחַ זֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְהִצִּיל אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. 

וְאִם אָמַר לוֹ, אֲנִי אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת שֶׁלִּי, חַיָּב לִתֵּן לוֹ:

עשיתי פעולה נכונה, עזרה לזולת, אין לי דרך לחייב את השני.  ונראה לי שפרק י׳ משנה ד׳ מדבר על מערכת יחסים בין אישי, שני יחידים, ולא מדובר על זהות כללית, ולא ברשות הרבים כפרק ג׳.  ומענין שהגמרא בתחילת פרק ג׳ משווה בין שתי המשניות, פתח בכד וסיים בחבית, מול פרק י׳.

והגמרא בדף קט״ז ע״ב

ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים עמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון ולא ישנו ממנהג הספנים ורשאין הספנים להתנות שכל מי שאבדה לו ספינה יעמיד לו ספינה אחרת אבדה לו בכוסיא אין מעמידין שלא בכוסיא מעמידין לו ואי פירש למקום שאין הספינות הולכין אין מעמידין פשיטא לא צריכא דבניסן מרחקי חד אשלא ובתשרי מרחקי תרי אשלי וקא אזיל ביומי ניסן למקום תשרי מהו דתימא דוושיה נקיט ואזיל קמ"ל

זה דומה לפרק ג׳, יש פה צורך הרבים, הספינה היא ישות ציבורית, ולכן אין ממון פרטי

ואהבתי את הירושלמי:

הלכה: זֶה בָא בְחָבִיתוֹ שֶׁלְּיַיִן כול׳. תַּנֵּי. שְׁנַיִם בַּמִּדְבָּר בְּיַד זֶה חָבִית מַיִם וּבְיַד זֶה חָבִית דְּבַשׁ. נִסְדַּק חָבִית מַיִם. תְּנַיי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיִּשְׁפּוֹךְ זֶה דִבְשׁוֹ וְיַצִּיל אֶת מֵימָיו. שֶׁהַמַּיִם מְחַייֶה בַמִּדְבָּר וְלֹא הַדְּבַשׁ. תַּנֵּי. פּוֹעֵל וְעָנִי שֶׁעָלוּ לְרֹאשׁ אִילָּן וְשִׁיבְּרוּ סוֹכָה. בִּזְמַן שֶׁדֶּרֶךְ פּוֹעֲלִין לַעֲלוֹת בָּאִילָּן פְּטוּרִין. וְאִם לָאו חַייָבִין.

התוספתא מסיימת ׳וכשיגיע ליישוב נותן לו דמי דבשו׳ - במקרה הזה יש חיוב תשלום, מדוע?  לא משום פיקוח נפש, אלא משום שמנהג המקום (המדבר) היא שמים חשובים מדבש, כאשר יש שתי יחידים במקום מוגדר, הכללים של המקום תופסים. ואילו משום פיקוח נפש הייתי אומר שהוא פועל במרחב ציבורי, ערך הצלת נפש היא כללי, ולכן אין מקום לשלם לו על מצווה של הצלת נפש.

(-- הצלת יין מתוך חבית שנשברה בשבת)

דף קי״ז ע״ב

ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה להו 

אתא לקמיה דרבה פטריה 

א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא 

אלא אמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכספא אתו: 

ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויים סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה ניהלייהו 

אתא לקמיה דרבא פטריה 

א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא 

א"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה: