הרצון בתחילת התהליך, בהבאת הקורבן, האם היא אותה רצון בסופו? האם ׳לא ירצה׳ היא כלפי רצון ה׳ - הקב״ה לא רוצה את הקורבן הזו אחרי שהיא נאכלת באיחור, או ׳לא ירצה׳ כלומר הרצון הראשוני אינו מתגשם?
נראה הבדל פשוט היא שהקורבן נפסל למפרע, וראינו דיון כזה בגמרא בזבחים דף כ״ט ע״א:
אמר רבי אליעזר כוף אזנך לשמוע
במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבראו אינו אלא באוכל מזבחו ליום שלישיאמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל
אמר לו רבי עקיבא
הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרואף אתה אל תתמה על זה שאע"פ שהוכשר שיחזור ויפסל
אמר ליה
הרי הוא אומר המקריב בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישיאו אינו אומר המקריב אלא זה כהן המקריבכשהוא אומר אותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן
בן עזאי אומר
אותו מה ת"ל לפי שנא' (דברים כג, כב) לא תאחר לשלמויכול אף מאחר נדרו בלא ירצהת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין המאחר נדרו בלא ירצה
אחרים אומרים
לא יחשב במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי
ועכשיו נראה לי שלפי שיטת רב אשלג, עולם המעשה, עולם של סיבה ומסובב, הרצון היא תחילת תהליך והיא סיבה להמשך, וזמן מתקדם בכיוון אחד קדימה, ולכן לא נפסל למפרע, ו׳לא ירצה׳ כליפי רצון הקב״ה.
ואילו לפי הרב קוק, עולם הבריאה, הרצון היא היוצרת את השלם, הכלל, אין פה תהליך כמו שקיימת בריאה חדשה הכולל את כל הפרטים. הרצון היא חיצוני לפעולות ומביאה לידי קדושה חדשה, לפי שיטתי, קדושה אינה גבולות, הבדלה (כמו שרש״י אומר על הפסוק בין תקדש המליאה את הכרם) אלא קדושה היא יצירת כלל חדש, שלם הגדול מהפרטים.
בשבת שדברנו על הנושא, אבא שלי הזכיר את שיטת רב אברהם בן הרמב״ם לגבי כוונה, (קבלנו של כוונה דומה לרצון), ומצוות צריכות כוונה, ולכן מצוות ללא מעשה מחוייבת שיהיה כוונה לצאת לידי חובה.
ועכשיו נראה לי עד עכשיו הבנתי שכוונה במצווה יכול לבוא מתוך מאמץ מחשבתי, האדם חושב, או אפשר שפעולה תגדיר כוונה סמוייה, וראיתי מגן אברהם בדומה לזה, נדמה לי בדיון כוונה ההית כנסת, המקום מגדיר את הכוונה אע״פ שקיום המצווה רק בדיבור. כלומר כוונה היא פעולה בעולם המעשה, ואפשר להשיג אותה על ידי מחשבה, מקום, או סביבה, וגם פעולה עצמה. מצוות צריכות כוונה, כלומר יש ציווי, יש קיום לציווי, פעולה לממלא את הציווי, ויש כוונה שהיא דבר חיצוני לקיום, היא פעולה נוספת, ואולי נצרכת כמניעה, סיבה, לתהליך של קיום הציווי. וזה גם נראה לי מהחילוק של רב חיים בין כוונה של תוכן המילים לכוונה של עומד לפני מלך, רב חיים מבין שכוונה שמעכב היא עמידה לפני מלך, כוונה זו חיצונית לקיום המצווה עצמה, שהיא תוכן המילים.
אבל עכשיו הבנתי שבעולם הבריאה כוונה יוצרת שלם חדש, התכללות, והכוונה אינה פעולה אלא היא החלות שם של קיום המצווה. מישהו חייב לתת שם להתכללות החדשה שנברא, הקורבן הקיום של המצווה, כוונה זו, ניתנת השם, היא מעלה את הפעולות הפרטיות לכלל המקיים את רצון ה׳.
המביא קורבן בורא דבר חדש בבית המקדש, מקום הבריאה, ודבר זה שנברא על ידי הרצון של מביא הקורבן היה לו הרבה פרטים, פעולות: בהמה, כהן, דם, זריקה, אכילה, זמן, מקום, כולם התכללו לדבר חדש, קיום מצווה של זבח. ואם חלילה הוא אוכל חוץ מזמנו של הקורבן, הוא פעול מחוץ למסגרת ההתכללות ופוסל את הכוונה שנתנה שם למצווה.