עוד נראה לי פשט בפסוקים
זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ׃
שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃
וְי֨וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַה׳ אֱלֹקיךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כל־מְלָאכָ֜֡ה
אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָ֣͏ֽ־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ׃
איסור מלאכה היא פרטית - ׳לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך...׳ - מצוות עשה של קדושת היום היא כללית - ׳זכור׳
-=-=-
שבת ע׳
עכשיו נראה לי הבערה ללאו יצא, כלומר הבערה שונה משאר המלאכות ודווקא היא אינה חלק מהכלל של עם ישראל, ולכן אין לה אלא מלקות, אבל כרת התלוי בחיבור לכלל העם לא שייכת באיסור מלאכת הבערה. אולם, שאר המלאכות כן שייכות לכלל.
הבערה לחלק יצא, כלומר הבערה כמו שאר מלאכות אסורות, ולכן כולם שייכים לכל פרט, לחלק כמשמעו, הפרדה, פירוד. ועונש כרת שייך לפרט...
לא ממש עובד
=-=-
https://www.sefaria.org.il/Exodus.20.10?lang=he&aliyot=0&p2=Jerusalem_Talmud_Nazir.6.1.2&lang2=he
שְׁלֹשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר כול׳.
הַטּוּמְאָה. דִּכְתִיב כָּל־יְמֵי הַזִּירוֹ לַיי֨ עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא.
תִּגְלַחַת. דִּכְתִיב כָּל־יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לא יַעֲבוֹר עַל רֹאשׁוֹ.
הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן. דִּכְתִיב כָּל־יְמֵי נִזְרוֹ מִכָּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן וגו׳.
תַּנֵּי רַב זַכַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן.
זִיבֵּחַ וְקִיטֵּר נִיסַּךְ בְּהֶעֱלֵם אֶחָד חַייָב עַל כָּל־אַחַת וְאַחַת.
אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן. בַּבְלַייָא. עָבַרְתְּ בְּיָדָךְ תְּלָתָא נְהָרִין וְאִתַּבְּרָת. וְאֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אַחַת. עַד דְּלָא יַתְבְּרִינָהּ בְּיָדֵהּ יֵשׁ כָּאן אַחַת וְאֵין כָּאן הֵנָּה. מָאן דְּתָֽבְרָהּ בְּיָדֵהּ יֵשׁ כָּאן הֵנָּה וְאֵין כָּאן אַחַת.
רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא.
וִיהֵא חַייָב עַל כָּל־אַחַת. כְּמָה דְּתֵימַר בַּשַׁבָּת.
לֹא תַעֲשֶׂה כָּל־מְלָאכָה כְּלָל. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם פְּרָט.
וַהֲלֹא הַבְעָרָה בִּכְלָל הָיָה וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד.
מַה הַבְעָרָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֵׂה יְחִידִים וְחַייָבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ
אַף כָּל־מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְחַייֵב עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וָכָא. לֹא תָעָבְדֵּם. כְּלָל. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה פְּרָט.
וַהֲלֹא הִשְׁתַּחֲוָּיָה בִּכְלָל הָיָה וְלָמָּה יָצָאת מִן הַכְּלָל.
לְלַמֵּד. לוֹמַר לָךְ.
מַה הִשְׁתַּחֲוָּיָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֵׂה יְחִידִים וְחַייָבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ
אַף כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לְחַייֵב עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
אָמַר לָךְ. בַּשַּׁבָּת כָּלַל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפִרֵט בְּמָקוּם אַחֵר.
וּבַעֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל שֶׁהוּא בְצַד הַפְּרָט.
אָמַר לֵיהּ. וְהָֽכְתִיב לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר.
הֲרֵי שֶׁכָּלַל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפִרֵט בְּמָקוֹם אַחֵר.
אָמַר לֵיהּ. מִכֵּיוָן שֶׁאֵין אַתְּ לָמֵד מִצִּידּוֹ אֲפִילוּ מִמָּקוֹם אַחֵר אֵי אַתְּ לָמֵד.
=-=-
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נזיר ו׳:א׳:ג׳:ז׳
מעשה יחידים. שהיא אב מלאכה לעצמה:
-- זה תרגום של הבבלי - שבת ע׳ -
מָה הַבְעָרָה שֶׁהִיא אַב מְלָאכָה וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ,
אַף כֹּל שֶׁהִיא אַב מְלָאכָה — חַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
האם גם בעבודה זרה יש אבות ותולדות? שהרי הירושלמי משווה לשון בע״ז ושבת. כנראה שכן:
עבודה זרה - הגמרא במסכת
סנהדרין (סב.) עוסקת בעבודה זרה, ודנה באיסור לחקות את המעשים הנעשים במקדש (שחיטה, קבלת דם, זריקה והקטרה) בפני עבודה זרה. הגמרא מציינת, שהשובר מקל בפני עבודה זרה מבצע תולדה של איסור שחיטה ועובר על איסור עבודה זרה. כלומר, למרות שהשובר מקל לא שחט ממש, הגמרא מכנה זאת תולדת שחיטה משום שזהו מעשה הדומה לשחיטה.
אבל עדיין - האמירה היא:
מַה הַבְעָרָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֵׂה יְחִידִים וְחַייָבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ
אַף כָּל־מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְחַייֵב עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
לפי הקורבן העדה - אם עשה אב וגם תולדה של אב אחר, אז עשה אב ותולדה, לא יהיה חייב שתיים? יש פה שתי שאלות שאינם קשורות, החילוק בין אב לתולדה - והחילוק בין מלאכה למלאכה.
ועוד האמירה שמודדים ׳מעשה׳ בירושלמי חסר בבלי, ונראה היא גם מצטרפת ליחיד - מעשה יחיד.
לי נראה - לא תבערו אש בכל משבתיכם - היחיד מצווה, בכל בית ובית כל מושב ומושב, והיה מקום לומר ש׳לא תעשו מלאכה׳ היא כללי - ושניים שעשו מלאכה חייבים - אלא לומדים מהבערה מעשה יחיד...
=-=-=-
https://www.shoresh.org.il/spages/articles/yerushalmi-%20which%20are%20the%20singels.htm
המשנה במסכת תענית אומרת: "הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין".
-יש הבדל משמעותי בין התלמודים.
בבבלי היחידים באים בכח מעלתם העצמית, שהיא חכמתם בתורה. מתוך כך הם ראויים לעמוד בתפילה בעבור הציבור.
לעומת זאת בירושלמי הם באים מכח מסירותם להנהגת הציבור. תפקידם ומסירותם מעמיד אותם במקום של קרבת א-לוקים, במיוחד כשהם באים בעבור הציבור. כח הציבור הוא הכח של התפילה.
--
- ולי נראה שהבבלי פותח דיון דומה, וגם בבלי יש סוגיא אזלא לכיוון יחידים הם שליחים של הציבור
=-==-
האם הפטור של שניים שעשו מלאכה מעיד על פטור לכלל - הכלל אינו מצווה בלא תעשה? נראה שתים שעשו מלאכה בכל מקום מופיע כשתי יחידים ולא קהילה -
צריך לבדוקעירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת והחיצונה אסורה
החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות
עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה
רבי עקיבא אוסר החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה
וחכ"א אין דריסת הרגל אוסרתה
שכח אחד מן החיצונה ולא עירב
הפנימית מותרת והחיצונה אסורה
מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות
ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב
ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב:
...
רש״י
אם היו של יחידים - שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד אין צריכין לערב זה עם זה משום דריסת הרגל דכיון דיחיד הוא והפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת וסתמא כרבנן ואם היו שנים אפילו בחיצונה גזרינן דילמא אתי למישרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה:
-- אבל מדוע רבי עקיבא לא חולק?
--
ואם היו של יחידים וכו':
אמר רב יוסף
תני רבי
אנא אמריתה ניהלה ומשמיה דרב אדא בר אהבה אמריתה ניהלה
הואיל ואני קורא בהן רבים בחיצונה
לעולם מותרות עד שיהו שנים בפנימית ואחד בחיצונה
מאי שנא ישראל דלא אסר דמאן דידע ידע ומאן דלא ידע סבר עירובי עירב
נכרי נמי אמרינן דידע ידע דלא ידע סבר אגירי אוגר
סתם נכרי אי איתא דאוגר מיפעא פעי
אמר רב יהודה אמר שמואל
י' בתים זה לפנים מזה
פנימי נותן את עירובו ודיו
אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי
במאי קמיפלגי
מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער
ומ"ס לא שמי' בית שער
א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב
ב' חצירות וג' בתים ביניהן זה בא דרך זה ונותן עירובו בזה וזה בא דרך זה ונותן עירובו בזה זה נעשה בית שער לזה וזה נעשה בית שער לזה אמצעי הוה ליה בית שמניחין בו עירוב ואין צריך ליתן את הפת בדיק להו רחבה לרבנן ב' חצרות וב' בתים ביניהם זה בא דרך זה ונתן עירובו בזה וזה בא דרך זה ונתן עירובו בזה קנו עירוב או לא מי משוי' להו לגבי דהאי בית ולגבי דהאי בית שער [ולגבי דהאי בית שער ולגבי דהאי בית] אמרו ליה
אשניהן לא קנו עירוב מה נפשך אי בית שער משוית ליה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב אי בית משוית ליה קא מטלטל לבית דלא מערב ליה ומאי שנא מדרבא דאמר רבא
באמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום ולא' עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משתחשך שניהם קנו עירוב הכי השתא התם ספק יממא ספק ליליא לא מינכרא מילתא אבל הכא אי דלגבי דהאי בית לגבי דהאי בית אי לגבי דהאי בית שער לגבי דהאי נמי בית שער:
=-=-
חֲבָרַייָא אָֽמְרֵי.
לֹא שַׁנְייָא הִיא. בֵּין שֶׁכָּלַל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפִרֵט בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּין שֶׁכָּלַל וּפִרֵט בְּמָקוֹם אֶחָד כְּלָל וּפְרָט הוּא. בַּשַּׁבָּת כָּלַל וְאַחַר כָּךְ פִּרֵט. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה פִּרֵט וְאַחַר כָּךְ כָּלַל.
רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר.
לֹא שַׁנְייָא. בֵּין שֶׁכָּלַל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפִרֵט בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּין שֶׁכָּלָל וּפִרֵט בְּמָקוֹם אֶחָד כְּלָל וּפְרָט הִיא.
בַּשַּׁבָּת כָּלַל בַּעֲבוֹדָתָהּ וּפִרֵט בַּעֲבוֹדָתָה.
וּבַעֲבוֹדָה זָרָה כָּלַל בַּעֲבוֹדָתָהּ וּפִרֵט לִמְלֶאכֶת הַגָּבוֹהַּ.
אָמַר רִבִּי מָנָא.
הַבְעָרָה שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ יָצָאת.
הִשְׁתַּחֲוָיָה לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְלַמֵּד עַל עַצְמָהּ שֶׁאֵינָהּ מַעֲשֶׂה.
וַתְייָא כְהָדָא דְתַנֵּי חִזְקִיָּה. זוֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם. יָצָאת זְבִיחָה לְלַמֵּד עַל הַכֹּל. הִשְׁתַּחֲוָיָה לְלַמֵּד עַל עַצְמָהּ שֶׁאֵינָהּ מַעֲשֶׂה. אוֹ חָלָף. דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מְלַמֵּד. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה אֵינוֹ מְלַמֵּד.
אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה.
הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְלַמֵּד עַל בַָּתֵּי דִינִין שֶׁלֹּא יְהוּ יוֹשְׁבִין בַּשַׁבָּת.
מַה טַעֲמָא. נֶאֱמַר כָּאן בְּכָל־מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וְהָיוּ אֵלֶּה לְחוּקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם בְּכָל־מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם. מַה מוֹשָׁבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בָּתֵּי דִּינִין. אַף מוֹשָׁבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן בְּבָתֵי דִּינִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדּוּמָא.
מִכֵּיוָן דְּתֵימַר. לְצוֹרֶךְ יָצָאת. כְּמִי שֶׁיָּצָאת שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. וְדָבָר שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ מְלַמֵּד.
וָכָא חַרְצָנִין וְזָגִין בִּכְלָל הָיוּ וְיָצְאוּ מִן הַכְּלָל. וִיחַלֵּקוּ וְלֹא יִצְטָֽרְפוּ.
אֶלָּא תַּמָּן כְּלָל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפְרָט בְּמָקוֹם אַחֵר.
וָכָא כְּלָל וּפְרָט בְּמָקוֹם אֶחָד.
וְהָא חֲבֵרַייָא אָֽמְרֵי. לא שַׁנְייָא. בֵּין כָּלַל וְאַחַר כָּךְ פִּרֵט בֵּין שֶׁפִּרֵט וְאַחַר כָּך כָּלַל. בֵּין שֶׁכָּלַל וְאַחַר כָּך כָּלַל וְאַחַר כָּך פִּרֵט. וָכָא כָּלַל וְאַחַר כָּךְ פִּרֵט.
...
=-=-=
נראה לי שההלכה 3 ימים לפני שבת לא צרין על עיר מוכיח שקיימת מצוות זכור ועונג לאומה, אע״פ שאין איסור מלאכה
https://www.sefaria.org.il/Mishneh_Torah%2C_Sabbath.30.13?lang=he&with=all&lang2=he
הלכות שבת פרק ל׳ הל׳ י״ג
אֵין צָרִין עַל עֲיָרוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת. כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעַת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה עֲלֵיהֶן וְלֹא יִהְיוּ מְבֹהָלִים וּטְרוּדִים בְּשַׁבָּת. אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְלֹא יִצְטַעֵר יֶתֶר מִדַּאי. וְלִדְבַר מִצְוָה מַפְלִיג בַּיָּם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּפוֹסֵק עִמּוֹ לִשְׁבֹּת וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת. וּמִצּוֹר לְצִידֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת מֻתָּר לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא יַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּלָל אֵין מַפְלִיגִין:
מעניין, ש׳מפליגין׳ משום ׳קודם השבת׳ ואילו ׳צרין׳ משום ׳בשבת׳ - האם הדיוק אמיתי?
https://www.toraland.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94/%D7%93%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%92%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95/
צָרִין עַל עֲיָרוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְעוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁכּוֹבְשִׁין אוֹתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (דברים כ כ) "עַד רִדְתָּהּ" וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְלֹא כָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ יְרִיחוֹ אֶלָּא בְּשַׁבָּת:
הפתיח, רק באה כדי להבהיר את ההיתר של מלחמה בשבת. עיקר הדין בפרק ל׳
מה מחדש הרמב״ם בהלכות מלכים?
בהלכות מלכים פרק ו׳ י״א
צָרִין עַל עֲיָרוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְעוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה בְּכָל יוֹם וְיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, כ) "עַד רִדְתָּהּ" וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. בֵּין מִלְחֶמֶת מִצְוָה בֵּין מִלְחֶמֶת רְשׁוּת:
כהמשך, גם המצווה של לא להשחית עץ פרי אפשר להבין כמצוות עשה בכבוד הבריאה
זה מסביר מדוע אילן סרק אינו נחשב השחתה - משום שפרי מבטא בריאה
