ברכת חתנים -- שיטת הרמב״ם

נראה מחלוקת ראשונים מה היחס בין שמחה לברכה

הרמב״ם מחלק בין שתיהם לחלוטין, אין ברכות אחרי הנשואין יש תקנת שמחה, שבעה או שלושה ימים

ואילו הר״ן רואה קשר.

שיטת הרמב״ן שהברכה חלק מהנשואין מאוד תמוהה

אבל אולי זה הבית יוסף שמחבר בין פרק שלישי לפרק עשירי בהלכות אישות - ברכת קידושין וברכת חתנים

=-=-

הנה גמרא:

מתוך קטע 7 -- ה ע"א

ת"ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ברכה דאדם עדיפא ליה ואי נמי משום שקדו דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי שאם אתה אומר תיבעל בחמישי למחר משכים לאומנתו והולך לו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וערב שבת ושבת מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל אי נמי יום טוב שחל להיות בערב שבת

-- מי פה נראה שברכת הדגים עומד מול שמחת ותקנת שקדו - מאי איכא בין ברכה לשקדו - כאשר שקדו מפורש ל- שיהא שמח עמה

-=-=-

קטע 14 - מאי אינה טעונה ברכה דאמר רב הונא אינה טעונה ברכה כל ז' אבל יום אחד טעונה ברכה

הרמב״ם פוסק כרב הונא, יום אחד בלבד...לברכה וברכת חתנים בעשרה - אבל אין קשר לשמחה 

-- ואילו בקטע עצמו יש שיטה שמקשרת

אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בבחור האמרת שבעה אי באלמון האמרת יום אחד איבעית אימא באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה ואיבעית אימא בבחור שבעה לברכה ושלשה לשמחה

=-=-

קטע 15

עשרה אין לפרסומי מילתא

או ברכת חתנים מקור -- העובר

-=-=

קטע 16

תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין -- 

כאן יש אפשרות לבלבול של מושגים, ברכת חתנים בבית האירוסין אינה שווה לברכת האירוסין בבית האירוסין.  ברכת האירוסין ׳שהתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין׳

ואולי הבית יוסף עירב מושגים??

-=-=

קטע 17

=-=-=-

הלכות אישות פרק ג׳

ל [כג] כל המקדש אישה--בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח--צריך לברך קודם הקידושין, הוא או שלוחו, ואחר כך מקדש, כדרך שמברכין קודם כל המצוות. ואם קידש ולא בירך--לא יברך אחר הקידושין, שזו ברכה לבטלה: מה שנעשה, כבר נעשה.

לא [כד] כיצד מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין; ברוך אתה ה', מקדש ישראל.

לב זו היא ברכת אירוסין. ונהגו העם, להסדיר ברכה זו על כוס של יין, או של שיכר: אם יש שם יין, מברך על היין תחילה, ואחר כך מברך ברכת אירוסין, ואחר כך מקדש; ואם אין שם לא יין ולא שיכר, מברך אותה בפני עצמה.

הלכות אישות פרק י׳

ג  וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן, קודם הנישואין;

פשט אינו ברכה עובר לעשייתה, הששה ברכות אינם ברכת המצווה לנשואין, אלא ברכת החתנים, דווקא בזמן האירוסין

אירס וכנס לחופה, ולא בירך ברכת חתנים--הרי זו נשואה גמורה; וחוזר ומברך, אפילו אחר כמה ימים.  ולא תינשא נידה, עד שתטהר; ואין מברכין לה ברכת חתנים, עד שתטהר.  ואם עבר ונשא ובירך, אינו חוזר ומברך.

-=-

ו  [ז] וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו

זה נשמע כהמשך של ברכת חתנים -- ואו המחבר

-=-

השבעה ימים לשמחה אינם קשורים לברכת חתנים…

אֵרֵס וְכָנַס לַחֻפָּה וְלֹא בֵּרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים הֲרֵי זוֹ נְשׂוּאָה גְּמוּרָה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים.

חובת שבעה ימים או שלושה לשמחה לא מוגדר כברכות בכלל

יב וכן תיקנו חכמים, שכל הנושא בתולה, יהיה שמח עימה שבעת ימים--אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, 

=-=-=-=-

בית יוסף, אבן העזר ס״ב:א׳:א׳

מברכין ברכת חתנים קודם כניסה לחופה בפ"ק דכתובות (דף ז:) מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ופרש"י בבית חתנים. כשנכנסה לחופת נשואין: ומ"ש רבינו קודם כניסה לחופה כ"כ הרמב"ם פ"י מהל' אישות והטעם מבואר משום דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן והר"ן כתב בפרק קמא דפסחים ולענין ברכת נשואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תפלה ושבח תדע שהרי מברכין אותן כל ז' וכ"נ מדברי בה"ג אבל הרמב"ם כתב שצריך לברך אותם קודם נשואין וכן דעת הרמב"ן ז"ל ולא מפני שהיא בכלל מה שאמרו כל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן שהרי אלו ברכות השבח הן אלא מפני שחופה ייחוד הוא ובעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה עכ"ל :

-=-==--=

הלכות אישות פרק י׳

א הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה; והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות. ואפילו קידשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו, ויתייחד עימה ויפרישנה לו; וייחוד זה--הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה--משיערה בה, קנאה; ונעשת נשואה, והרי היא אשתו לכל דבר.

ב כיון שנכנסה הארוסה לחופה--הרי זו מותרת לו לבוא עליה בכל עת שירצה, והרי היא אשתו גמורה לכל דבר. ומשתיכנס לחופה--נקראת נשואה, אף על פי שלא נבעלה: והוא, שתהיה ראויה לבעילה; אבל אם הייתה נידה--אף על פי שנכנסה לחופה, ונתייחד עימה--לא גמרו הנישואין, והרי היא כארוסה עדיין.

ג וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן, קודם הנישואין; והן שש ברכות, ואלו הן: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול ברא לכבודו. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, יוצר האדם. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד; ברוך אתה ה', יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה; ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה. שמח תשמח ריעים אהובים, כשמחך יצירך מקדם בגן עדן; ברוך אתה ה', משמח עמו ובונה ירושלים. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורינה אהבה ואחווה שלום וריעות, מהרה ה' אלוהינו יישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם; ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה.

ד ואם היה שם יין--מביאין כוס של יין, ומברך על היין תחילה, ומסדר את כולן על הכוס; ונמצא מברך שבע ברכות. ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין, ומברך על ההדס אחר היין, ואחר כך מברך השש. [ה] ואין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המניין.

ה [ו] המארס את האישה, ובירך ברכת חתנים, ולא נתייחד עימה בביתו--עדיין ארוסה היא: שאין ברכת חתנים עושה הנישואין, אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה, ולא בירך ברכת חתנים--הרי זו נשואה גמורה; וחוזר ומברך, אפילו אחר כמה ימים. ולא תינשא נידה, עד שתטהר; ואין מברכין לה ברכת חתנים, עד שתטהר. ואם עבר ונשא ובירך, אינו חוזר ומברך.

ו [ז] וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו; והחתן, נותן שכר הסופר. וכמה הוא כותב לה: אם הייתה בתולה, אין כותבין לה פחות ממאתיים דינר; ואם הייתה בעולה, אין כותבין לה פחות ממאה דינר. וזה הוא הנקרא עיקר כתובה; ואם רצה להוסיף לה, אפילו כיכר זהב--מוסיף. ודין התוספת ודין העיקר, אחד הוא לרוב הדברים; לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם, הוא העיקר והתוספת כאחד. וחכמים הם שתיקנו כתובה לאישה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.

...

יב וכן תיקנו חכמים, שכל הנושא בתולה, יהיה שמח עימה שבעת ימים--אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון; ואם הייתה בעולה, אין פחות משלושה ימים: שתקנת חכמים היא לבנות ישראל, שיהיה שמח עם הבתולה שבעה ימים, ועם הבעולה שלושה ימים, בין בחור בין אלמון.

יג יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכול, כאחד. אבל לשמחה, צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה--אם בתולה, שבעה, ואם בעולה, שלושה; ואין מערבין שמחה בשמחה.

יד מותר לאדם לישא בכל יום חול, אפילו בתשעה באב, בין ביום, בין בלילה. אבל אין נושאין נשים, לא בערב שבת ולא באחד בשבת--גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, שהחתן טרוד בסעודתו; ואין צריך לומר, שאסור לישא בשבת. ואפילו בחולו של מועד, אין נושאין נשים, כמו שביארנו--לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, שנאמר "מלא, שבוע זאת; וניתנה לך גם את זאת" (בראשית כט,כז). ושאר הימים, מותר לישא בכל יום שירצה--והוא שיטרח בסעודת נישואין, שלושה ימים קודם יום הנישואין.

טו מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד, בתולה נישאת ביום רביעי--שאם הייתה לו טענת בתולים, ישכים לבית דין; ומנהג חכמים הוא, שהנושא את הבעולה יישא בחמישי, כדי שיהיה שמח עימה חמישי וערב שבת ובשבת, וייצא למלאכתו ביום הראשון.

חידוש בשנתיים וחצי האחרונות

 https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2026/05/blog-post_7.html

 https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2026/04/blog-post_19.html

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2026/03/blog-post_17.html

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2026/01/blog-post_12.html

Monday, January 12, 2026

כיצד ליצור חיוב על חפץ -- רוח הבונה את המקום הגאולתי עם הזהות החדשה

רוח הבונה את המקום הגאולתי עם הזהות החדשה

סיפור יציאת מצרים מסופרת מבחוץ, אבל רק נשמעת מבפנים

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י ה׳ -- שם הויה

....

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃

משה רבנו משתדל לספר על קב״ה, שם הוויה, ובני ישראל אין להם רוח חדשה לשמוע, עד שהם חלק מהסיפור, שומעים את הסיפור מהמצרים

וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם

ישיעהו נ׳ י׳

מִ֤י בָכֶם֙ יְרֵ֣א ה׳ שֹׁמֵ֖עַ בְּק֣וֹל עַבְדּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר ׀ הָלַ֣ךְ חֲשֵׁכִ֗ים וְאֵ֥ין נֹ֙גַהּ֙ ל֔וֹ יִבְטַח֙ בְּשֵׁ֣ם ה׳ וְיִשָּׁעֵ֖ן בֵּאלֹ-הָיו׃ {ס}    

סולם - בלק ר״ז

אלא ההוא דצלי וכו': ומשיב, אלא אותו המתפלל תפלות בכל יום הוא שומע בקול ההוא שקורא לו הקב"ה, ומשתבח בו ואמר, שהוא עבדו ודאי, והיינו שומע בקול, באיזה קול. בקול ההוא שנקרא עבדו. כי שבח עליון הוא, שיצא עליו קול שהוא עבדו. ועוד שקול נשמע בכל אלו הרקיעים, שהוא עבד המלך הקדוש. וזה הוא, שומע בקול עבדו.

מזמור מ״ט

כִּ֤י יִרְאֶ֨ה ׀ חֲכָ֘מִ֤ים יָמ֗וּתוּ יַ֤חַד כְּסִ֣יל וָבַ֣עַר יֹאבֵ֑דוּ וְעָזְב֖וּ לַאֲחֵרִ֣ים חֵילָֽם׃

...

אַל־תִּ֭ירָא כִּֽי־יַעֲשִׁ֣ר אִ֑ישׁ כִּי־יִ֝רְבֶּ֗ה כְּב֣וֹד בֵּיתֽוֹ׃

כִּ֤י לֹ֣א בְ֭מוֹתוֹ יִקַּ֣ח הַכֹּ֑ל לֹֽא־יֵרֵ֖ד אַחֲרָ֣יו כְּבוֹדֽוֹ׃

כִּֽי־נַ֭פְשׁוֹ בְּחַיָּ֣יו יְבָרֵ֑ךְ וְ֝יוֹדֻ֗ךָ כִּי־תֵיטִ֥יב לָֽךְ׃

תָּ֭בוֹא עַד־דּ֣וֹר אֲבוֹתָ֑יו עַד־נֵ֝֗צַח לֹ֣א יִרְאוּ־אֽוֹר׃

...

שני מפגשים לאחרונה, אחת הייתה קבוצה של הורים שכולים בבני דוד שסיפרו על הבן שלהם, מידותיו וגבורתו, סיפורים מרשימים עם הדים חזקים לסיפורים על בננו יוסף מלאכי הי״ד.  עוד מפגש היה לנו עם קבוצה של תלמידים מבית ספר יסודי אגרון, כיתה ח׳ נדמה לי, הם באו ללמוד על סיפורו של יוסף מלאכי הי״ד, באיזהו שלב שרו את השיר ׳אור חדש׳ שנכתב על ידי אשר ובוצע על ידי אביגיל יודין, אשר ואנחנו ישבנו ביחד עם התלמידים ושרנו ביחד.

אין מה לעשות המפגש השני הייתה יותר עוצמתי בשבילי, נראה לי שהסיפור הגדול משתקף על ידי תלמידים, דור הבא, שמספר לנו את סיפורנו, ושר לנו את השיר...

-=-=-

מנחות דף מ -- כיצד ליצור חיוב על חפץ

משה ואהרן -- וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל  - ציווי על חפץ - או אדם?

מעניין שקשה לי לתאר כיצד אדם מתהפך לאדם חדש ונשאר אם הציווי, כלומר האדם הראשון בזהות הנמוכה מקבל צווי ואז הוא מצטרף עם הציווי מקבל רוח חדשה מתעלה למקום גבוהה יותר, אבל מה קרה לציווי הראשון, בזהות החדשה אין את הציווי שהייתה.... 

אפשר שהציווי פורח באוויר ולא נתקשר לאדם, כמו שתי המצוות עשה הראשונות של הרמב״ם - הוא הציווי שנצטוונו.  ואז יוצא שהשאלה כיצד ציווי מתקשר לחפץ היא לא השאלה, אלא הפוך כיצד הציווי מתקשר לאדם היא השאלה.

שמואל א׳ י׳

וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ ה׳ וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר׃

ולבסוף שואל מאבד את הרוח...ורוח רעה נכנס בו.

וכן כאשר דוד המלך מבקשר - מזמור נ״א

אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קָ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי:

יסודי התורה ז׳ א׳

מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו. מיד רוח הקודש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר:

-=-=-

במנחות דף מא-מב הסוגיות של ציצית תכלת תפילין מזוזה מסתיימות, בסוף תפילין מחיי, ציצית ומזוזה מגינים, חובת בגד, ציווי של חפץ נשמע פחות חזק.

ואז המשנה מדברת על מנחה, נסך כחלק מאכילת זבח ובנפרד

ואולי אכילת מזבח שלא כמילוי רצון הבעלים, אלא לעצמו, קדושת העלאה, היא מבטא שוב את הרעיון של ציווי חפץ, המזבח מצווה, אש תמיד תוקד בו

מנחה ונסך בפרשת שלח,  יש משהו גאולתי, כניסה לארץ בקורבנות אלו,  אם בהמה מחברת את הפרטים של החי, מנחה ונסך הם הצומח, הם מחבקים את הקרקע לאדם.

-=-=-=-=

הגאולה מתחילה כפעולה חילונית, לא משום ירידה לצורך עליה, אשלגי, צורך לבנות כלי וכן הלאה, אלא

הזהות שלי לפני הגאולה היא תמיד במקום נמוך יותר, ולכן יחסית לגאולה בוודאי אני בזהות חילונית

אם אני משקר לעצמי ומניח את המבוקש, שאני בזהות גאולתית עוד לפני שמשכתי רוח חדש בקרבי, רוח הבונה את המקום הגאולתי עם הזהות החדשה, אינני יכול למשוך את הרוח, בסוד כלי ריקן אינו מחזיק

Tuesday, March 17, 2026

בהקדמה לויקרא

אני מבין קצת יותר טוב את התנועה מקורבנוות (victimhood) להנני.  קורבנות לשיטתם תהליך של הקרבה של הזהות שלי, אני מזהה את עצמי עם הבהמה ושוחט אותה.  או אפשר אני מבטל את עצמי מול הגדולה והתפארת של הקודש (אולי קורבן שלמים או תודה).  באמירת הנני אני מחזק את זהות האישי שלי, ומשם אני מחפש את המציאות מחוץ לזהות שלי.

אפשר לשיטתם להסביר שאני פוגש את המציאות האין סופית של הקדושה ומשם בורח ממנה מתוך יראה, שיטת הרב יוסף דב סולוביציק ברמב״ם בהלכות יסודי התורה מצוות אהבה ויראת ה׳ וגם דומה ביחס הפוך לשיטת הרב אשלג בפירושו ׳ברח דודי׳ כאשר הבריחה הופכת לברכה.

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2026/03/blog-post_11.html

Wednesday, March 11, 2026

מה לעשות

בס״ד

רבים שאולים מה לעשות, כעת, כאשר חיל האוויר עובד כל כך קשה, והאיום קיים אבל לא קיומי.

קודם אציין שלא ראוי להזכיר עוונות בשעת סכנה, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה. לשיטתי הזכרת עונות האישיות מביא אדם לעולם הפרטי שלו, וכבר איננו יושב בתוך עמו.  וזה פירוש יפה שלי על דברי הפלא יועץ סימן ל״א אשר מביא סמך מהדין של ׳מי האיש ירא הלבב׳, מי האיש אשר בשעת מלחמה חושב על עצמו, היחיד הפרטי, וחושב על מה שהוא עשה, הוא כבר איננו מחובר לעם בשעת מלחמה, הוא כבר לא יכול לבוא -- הוא כבר חזר הביתה.

נחזור לשאלתו, אז כך, כבר שאלו את השאלה הזאת והקב״ה פסק:
לֹ֥א לָכֶ֖ם לְהִלָּחֵ֣ם בָּזֹ֑את הִתְיַצְּב֣וּ עִמְד֡וּ וּרְא֣וּ אֶת־יְשׁוּעַת֩ ה׳ עִמָּכֶ֜ם יְהוּדָ֣ה וִירוּשָׁלִַ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ וְאַל־תֵּחַ֔תּוּ מָחָר֙ צְא֣וּ לִפְנֵיהֶ֔ם וַה׳ עִמָּכֶֽם:

נשמע מוכר, דומה מאוד לאמירת משה:
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה׳ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיֹּ֑ום כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֨יִם֙ הַיֹּ֔ום לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם עֹ֖וד עַד־עֹולָֽם:

[הרמב״ן כבר כותב עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ הִיא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה לְדוֹרוֹת - והוא מפרש על פי המכילתא בכיוון שאסור לרצות לרדת למצרים...קצת מוזר - הרי מהפסוק נראה מצוות עשה...]

לשיטתנו, השאלה הפרטית הייתה, מה עלי לעשות, האם תפילה ,תשובה וצדקה מעבירים את רועה הגזרה? והתשובה היא לא, אנחנו במעמד לאומי, התייצבו. 

התייצבו.  אותה מילה מופיע אצל המלך יהושפט, מלך, מלך שבמשפט יעמיד ארץ, מלך המכיר מעמד לאומי, שהקים שופטים, מלך שמבין פירוש הדרשה - א-להים ניצב בעדת א-ל, כוח המלוכה ניצב ועומד ללא דינים, מצפה לישועת ה׳.  ציפית לישועה, פעלת למענה, ראיתי אותה.

ומה עשה יהושפט:

וַיִּקֹּ֧ד יְהוֹשָׁפָ֛ט אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וְכׇל־יְהוּדָ֞ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלַ֗͏ִם נָֽפְלוּ֙ לִפְנֵ֣י ה׳ לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת לַה׳׃
וַיָּקֻ֧מוּ הַלְוִיִּ֛ם מִן־בְּנֵ֥י הַקְּהָתִ֖ים וּמִן־בְּנֵ֣י הַקׇּרְחִ֑ים לְהַלֵּ֗ל לַֽה׳ אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּק֥וֹל גָּד֖וֹל לְמָֽעְלָה׃

האם אמרו אבינו מלכנו חטאנו לפניך? לא! האם למדו יותר תורה? לא!

הם ליווי את ההלוים, בהלל בקול גדול!!  וכך גם אנחנו, נחזה ונראה את ישועת ה׳ ונשיר בקול גדול הללוי-ה

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2026/01/blog-post_27.html

Tuesday, January 27, 2026

דברים פשוטים

יש רצון לחפש משמעות, ואפשר לראות בסיפור התנכ״י שלנו הרבה משמעות.  אבל אין זו עושה את החיים דתיים, מלאי אמונה.

החיפוש להתחבר לקב״ה, משום סיבות אלו ואחרות, אינו מתגשם בחיבור לסיפור משמעותי, יש הרבה מעשים וחיים מלאי משמעות ללא קב״ה.

השלב שבו הסיפור מהווה גילוי של קב״ה בעולם עושה אותה תנכ״י, כמו שכתבתי שם.

החידוש הוא שאני יכול ללמד כל אחד כיצד לחוות קב״ה בחיים שלהם, כמו שאני יכול ללמד כל אחד כיצד לחוות את הוויות אביי ורבא, ולהרגיש את התיאור של הרב סולוביציק.

כאשר אני מספר את החוויה של הפרד״ס בכפר עזה, אנשים נכנסים איתי לפרד״ס.

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2026/01/blog-post_12.html

Monday, January 12, 2026

כיצד ליצור חיוב על חפץ -- רוח הבונה את המקום הגאולתי עם הזהות החדשה

רוח הבונה את המקום הגאולתי עם הזהות החדשה

סיפור יציאת מצרים מסופרת מבחוץ, אבל רק נשמעת מבפנים

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י ה׳ -- שם הויה

....

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃

משה רבנו משתדל לספר על קב״ה, שם הוויה, ובני ישראל אין להם רוח חדשה לשמוע, עד שהם חלק מהסיפור, שומעים את הסיפור מהמצרים

וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם

ישיעהו נ׳ י׳

מִ֤י בָכֶם֙ יְרֵ֣א ה׳ שֹׁמֵ֖עַ בְּק֣וֹל עַבְדּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר ׀ הָלַ֣ךְ חֲשֵׁכִ֗ים וְאֵ֥ין נֹ֙גַהּ֙ ל֔וֹ יִבְטַח֙ בְּשֵׁ֣ם ה׳ וְיִשָּׁעֵ֖ן בֵּאלֹ-הָיו׃ {ס}    

סולם - בלק ר״ז

אלא ההוא דצלי וכו': ומשיב, אלא אותו המתפלל תפלות בכל יום הוא שומע בקול ההוא שקורא לו הקב"ה, ומשתבח בו ואמר, שהוא עבדו ודאי, והיינו שומע בקול, באיזה קול. בקול ההוא שנקרא עבדו. כי שבח עליון הוא, שיצא עליו קול שהוא עבדו. ועוד שקול נשמע בכל אלו הרקיעים, שהוא עבד המלך הקדוש. וזה הוא, שומע בקול עבדו.

מזמור מ״ט

כִּ֤י יִרְאֶ֨ה ׀ חֲכָ֘מִ֤ים יָמ֗וּתוּ יַ֤חַד כְּסִ֣יל וָבַ֣עַר יֹאבֵ֑דוּ וְעָזְב֖וּ לַאֲחֵרִ֣ים חֵילָֽם׃

...

אַל־תִּ֭ירָא כִּֽי־יַעֲשִׁ֣ר אִ֑ישׁ כִּי־יִ֝רְבֶּ֗ה כְּב֣וֹד בֵּיתֽוֹ׃

כִּ֤י לֹ֣א בְ֭מוֹתוֹ יִקַּ֣ח הַכֹּ֑ל לֹֽא־יֵרֵ֖ד אַחֲרָ֣יו כְּבוֹדֽוֹ׃

כִּֽי־נַ֭פְשׁוֹ בְּחַיָּ֣יו יְבָרֵ֑ךְ וְ֝יוֹדֻ֗ךָ כִּי־תֵיטִ֥יב לָֽךְ׃

תָּ֭בוֹא עַד־דּ֣וֹר אֲבוֹתָ֑יו עַד־נֵ֝֗צַח לֹ֣א יִרְאוּ־אֽוֹר׃

...

שני מפגשים לאחרונה, אחת הייתה קבוצה של הורים שכולים בבני דוד שסיפרו על הבן שלהם, מידותיו וגבורתו, סיפורים מרשימים עם הדים חזקים לסיפורים על בננו יוסף מלאכי הי״ד.  עוד מפגש היה לנו עם קבוצה של תלמידים מבית ספר יסודי אגרון, כיתה ח׳ נדמה לי, הם באו ללמוד על סיפורו של יוסף מלאכי הי״ד, באיזהו שלב שרו את השיר ׳אור חדש׳ שנכתב על ידי אשר ובוצע על ידי אביגיל יודין, אשר ואנחנו ישבנו ביחד עם התלמידים ושרנו ביחד.

אין מה לעשות המפגש השני הייתה יותר עוצמתי בשבילי, נראה לי שהסיפור הגדול משתקף על ידי תלמידים, דור הבא, שמספר לנו את סיפורנו, ושר לנו את השיר...

-=-=-

מנחות דף מ -- כיצד ליצור חיוב על חפץ

משה ואהרן -- וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל  - ציווי על חפץ - או אדם?

מעניין שקשה לי לתאר כיצד אדם מתהפך לאדם חדש ונשאר אם הציווי, כלומר האדם הראשון בזהות הנמוכה מקבל צווי ואז הוא מצטרף עם הציווי מקבל רוח חדשה מתעלה למקום גבוהה יותר, אבל מה קרה לציווי הראשון, בזהות החדשה אין את הציווי שהייתה.... 

אפשר שהציווי פורח באוויר ולא נתקשר לאדם, כמו שתי המצוות עשה הראשונות של הרמב״ם - הוא הציווי שנצטוונו.  ואז יוצא שהשאלה כיצד ציווי מתקשר לחפץ היא לא השאלה, אלא הפוך כיצד הציווי מתקשר לאדם היא השאלה.

ולבסוף שואל מאבד את הרוח...ורוח רעה נכנס בו.

מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו. מיד רוח הקודש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר:

-=-=-

במנחות דף מא-מב הסוגיות של ציצית תכלת תפילין מזוזה מסתיימות, בסוף תפילין מחיי, ציצית ומזוזה מגינים, חובת בגד, ציווי של חפץ נשמע פחות חזק.

ואז המשנה מדברת על מנחה, נסך כחלק מאכילת זבח ובנפרד

ואולי אכילת מזבח שלא כמילוי רצון הבעלים, אלא לעצמו, קדושת העלאה, היא מבטא שוב את הרעיון של ציווי חפץ, המזבח מצווה, אש תמיד תוקד בו

מנחה ונסך בפרשת שלח,  יש משהו גאולתי, כניסה לארץ בקורבנות אלו,  אם בהמה מחברת את הפרטים של החי, מנחה ונסך הם הצומח, הם מחבקים את הקרקע לאדם.

-=-=-=-=

הגאולה מתחילה כפעולה חילונית, לא משום ירידה לצורך עליה, אשלגי, צורך לבנות כלי וכן הלאה, אלא

הזהות שלי לפני הגאולה היא תמיד במקום נמוך יותר, ולכן יחסית לגאולה בוודאי אני בזהות חילונית

אם אני משקר לעצמי ומניח את המבוקש, שאני בזהות גאולתית עוד לפני שמשכתי רוח חדש בקרבי, רוח הבונה את המקום הגאולתי עם הזהות החדשה, אינני יכול למשוך את הרוח, בסוד כלי ריקן אינו מחזיק

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2026/01/blog-post_11.html

Saturday, January 3, 2026

בין מצוות עשה של קידוש השם לאזהרה של חילול השם

יוסף וחבריו יצאו להילחם באהבת השם, ואנחנו מחוייבים לספר ולפרסם את סיפורם ולקדש את השם ברבים כמאמר הרמב״ם, ״אנחנו מצווים לפרסם האמונה ... ולהיות פרסום היחוד בזה יעד השם על ידי ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד ושיראו בהם בחורים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות ״

בספר דניאל פרק ג׳ נראה שחנניה מישאל ועזריה עשו מעשה, הם הפילו את עצמם לתוך הכבשן, שהרי השומרים נשרפו עוד לפני שהם נכנסו לאש.  ועוד הם עשו מעשה שדברו לפניכן למלך וסרבו בפה.

 השווה בין מצוות עשה של קידוש השם לאזהרה של חילול השם

נראה שקידוש השם כללי מאוד, עולמי

ואילו חילול מופיע בכמה רמות

ונראה פשוט הבדל בין לפועל לעשות מעשה, חייבת להיות כללי, המעשה היא כללית

ואילו באזהרה הפעולה היא בלאו, אבל אין הפעולה מייצרת את החילול אלא התודעה של הסביבה

כלומר חייל הנלחם אינו בגדר קום ועשה של קידוש השם, וכן הנרצח חלילה ללא פעולה אינה בגדר קידוש השם, רק הנרצח ללא פעולה שדרשת ממנה פעולה היא בגדר אזהרת חילול השם

ואילו קידוש השם מצריך פעולה

מצוות עשה, ט׳

היא שצונו לקדש את שמו 

מצוות לא תעשה, ס״ג

שהזהירנו מחלול השם והוא הפך קדוש השם 

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2026/01/blog-post_3.html

Saturday, January 3, 2026

ערך המביא לידי רוח או מקום המביא לידי כבוד

 בשיח עם הרב אליעזר קשתיאל, עלה שיטתו שהערך מקדים אץ הרצון שמקדם את הפעולה, אני מעריך את האמת, אני לא משקר, וזה נותן לי כוח לא לשקר וזה גובר על הרצונות שלי ושל אחרים שאני אשקר

לשיטתי, קודם נבנה מקום, זהות המייצר חובת כבוד ואז פעולה, לכן כאשר אני במקום המחייב כבוד לאמת אני לא משקר

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2025/11/blog-post.html

Monday, November 17, 2025

סיכום - ביאת כולם

יש בעיה להגדיר ׳ביאת כולם׳, הרמב״ם מביא את זה בצורה קצת מעורפלת בהלכות תרומה.  אבל מה זה ׳כולם׳?  השאלה הזו נשאלה בעבר והתשובה בעייתית משני כיוונים.  הראשון הערבוב שרב חיים עושה בין הלכות שמיטה ויובל להלכות תרומה, ואז גם בין ׳על יושביה עליה׳ לבין ׳ביאת כולם׳, מזה צומח עוד שני בעיות, הרי אנחנו רואים בעיניים את הביאה השלישית, והרמב״ם פוסק שבביאה השלישית תהיה ׳ביאת כולם׳, אבל לא ראינו שבאו כולם.  הביאה השניה היא שהאחרונים משתדלים לפתור את הבעיה הראשונה על ידי הגדרת ׳כולם׳ -- ולא מתייחסים ל׳ביאה׳ כמרכיב חיוני, כלומר אם נגדיר ׳כולם׳ כרוב, אז אפשר לראות כיצד באיזשהו שלב היהודים בארץ ישראל יהיו רוב, ורק צריכים להמתין, אולי לעודד עליה.  לטעמי הכיוון הזה הוא הפך ההלכה.

ביאת כולם היא תופעה נקודתית בזמן, יום לפני בני ישראל היו מעבר לירדן, יום אחרי כולם היו בצד המערבי של הירדן (מעניין כולם למעט אלו שלא).  בהינתן המציאות הנוכחית שבו כל יהודי (בהגדרה רחבה) יכול לבוא מתי שירצה אין כעת דרך טובה להגדיר נקודה בזמן של ביאת כולם.  לכן נראה לי ביום ביטול חוק השבות תהיה נקודה בזמן, שאפשר להגיד שכולם כאן, אין עוד שיבואו מתי שירצו.

ערכי מדינה והלכה בפרט

 אני חושב על הדברים, ורציתי לסכם כמה מחשבות פה:

יסוד גדול הוא לזהות את ערכי החוק, מצווה, חיוב.

לכן, 

1. המושג 'נקי יהיה לביתו' היא לא רק ציווי, מצווה והלכה, אלא היא ביטוי לערך כבוד חתן וכלה.

2. במשפט הישראלי קיים פקודת מטכ"ל לגבי אחים שכולים, אומנם אשר ביקש אישור וקיבל, צ'רלי גם, אני מזהה ערך בסיסי של הצבא לכבד את המשפחה השכולה.

הפקודה היבשה, והמצווה הפשוטה, ניתנים למערכת הכללית ותמיד כהגדרה הם פחות מטיבים אם האזרח הפרטי.  לכן לא פלא, שמפקד או רב יתן אמירה כללית לכיוון אחד, אבל חובה על היחיד הפרטי הבן חורין לחשוב לעצמו ולהבין כיצד לפועל מתוך ערכי החוק ולא תמיד לפי פקודת החוק. יש אין סוף דוגמאות, בהלכה זה מכונה 'חסיד שוטה'

מעבר לערכי המדינה ומצוות פרטיות וכלליות, קיימת מישור שבו הפרט חייב להבין את עצמו.  עבודה נפשית זו מתמדת, להבין מי אני כעט ומי אני יכול להיות מחר.

המפגש בין ה'אני' לבין ערכי המערכות שבהם אני מתנהל היא מרחב פורה ליצירתיות, מהות החיים שם. לשלול את המרחב הפורה היא לחיות כמו עבד.

שוטה לדבר אחד -- בהר הרצל

פגשתי אב בהר הרצל,

דברנו,  הוא סיפר שחזר לעבודה, מוצא את עצמו שוכח דברים, נכנס לרכב לסעה למקום אחד ומוצא את עצמו נוסע למקום אחר, ואז הוא שאל אותי, איך אני עם ה', אני אמרתי שלצערי לא השתנה כלום, וזה מעיד כנראה שגם לפני השביעי הייתי במערכת יחסים לא זוהרת עם הקב"ה.

הוא אמר שקשה לו, קשה לו להתפלל, להיות בבית כנסת לשמוע דברי רבנים, ראיתי שזה הפריע לו...

אז בחכמתי הסברתי כיצד הוא חייל, כמו הבן שלו, וכמו שחייל לא צם בכיפור ולוחם בשבת, גם הוא.

איך הוא כעס עלי, לא ולא הוא אמר, הוא רוצה קשר עם הקב"ה (דרך אגב, הוא נראה מעולם המסורתי)

אז הסברתי לו שיש מושג בהלכה, שוטה לדבר אחד, שהוא פטור מכל התורה, והגמרא מגדירה שוטה כאחד שמאבד דברים -- זה אני הוא אמר, ומסתובב בלילות בבית הלמין -- נו זה אני, וקורה בגדיו - זה אנחנו...

הוא הודה לי, אמר שלא הכיר את גדר ההלכה הזאת.

נו, לומדים כל יום

החלק שלו ומשפחתו בציונות

אני מקשיב לדוד שוקן, הוא שואל מה הוא מפספס

החלק שלו ומשפחתו בציונות

אני כדתי ציוני מעריך את החיבור לעם

כלומר, מי שאינו שומר שבת חייב כרת

מי שאין לו ברית מילה חייב כרת

 אבל חיוב כרת היא רק ביטוי לחיבור לעם (לא כשיטת התניא באגרת התשובה - חלק נחלתו - חיבור דרך מצוות)

ולכן הפורש מהציבור מיד אין לו חלק לעולם הבא וחייב כרת - ראה הלכות תשובה

דוד שוקן מחובר לציבור, בניית העם והארץ בדם שלו

ולכן הוא בהגדרה יש לו חלק לעולם הבא

זה מה שהוא מפספס

רמב״ם פרק ג׳ הל׳ תשובה

מדוע יהיוקים הוא הדוגמא של מגלה פנים בתורה? ומדוע העובר עבירה ביד רמה הוא לא בגדר כופר בתורה, כמו שפירש הרמב״ם על המשנה באבות?

[עכשיו, אחרי חג ראשון, אני חושב ש יהויקים הרג את זכריה (אותה נביא?) שקורא על מלחמת גוג ומגוג, ואולי המלך לא רצה לשמוע על אתגרי מלכות, הוא רצה שקט - שלום שלום ואין שלום, כלומר קונספציה היה ברורה, נוריד ראש לא כמו אביו (סבו) יושיאהו שהלך לעמוד מול פרעה נכו.]

  

קשה להתעלם מהקשר הלשוני בין ׳מגילה׳ לבין ׳מגלה פנים׳ -- יהיוקים שרף את המגילה והוא נקרא מגלה פנים.  -- גם מעניין שהרמב״ם קורא למגילה של ברוך בן נריה ׳תורה׳...

נראה בפשטות - המלך יהויקים היה ברשותו להרוג כמורד במלכות אנשים אפילו נביא שנראה לו מורד בו, אבל לא לשרוף את התורה -- התורה שבכתב נתון ללמוד -- ובזה אפילו מלך מחוייב, כותב לו תורה -- ממש

לשיטת אשר, אסור לנו לכפות בתפקידים כלומדי תורה. 

עוד דוגמא מעניינת - הרמב״ם בהלכות אבל פורש מהציבור ולא מקיים מצוות, ופה מקיים מצוות ופורש מהציבור.

וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא נִכְרָתִים וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הַמִּינִים. וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין. וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וּבְבִיאַת הַגּוֹאֵל. הַמּוֹרְדִים. וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים. וְהַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר. וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים. וְהַמּוֹסְרִים. וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים. וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע. וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ:

חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִים מִינִים. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַנְהִיג אֲבָל הֵן שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם רִבּוֹן אֶחָד אֲבָל שֶׁהוּא גּוּף וּבַעַל תְּמוּנָה. וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ הָרִאשׁוֹן וְצוּר לַכֹּל. וְכֵן הָעוֹבֵד כּוֹכָב אוֹ מַזָּל וְזוּלָתוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ הוּא מִין:

שְׁלֹשָׁה הֵן הַנִּקְרָאִים אֶפִּיקוֹרְסִין. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שָׁם מַדָּע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם. וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ הֵן אֶפִּיקוֹרוֹסִים. שְׁלֹשָׁה הֵן הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מֵעִם ה' אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת אִם אָמַר משֶׁה אֲמָרוֹ מִפִּי עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה. וְכֵן הַכּוֹפֵר בְּפֵרוּשָׁהּ וְהוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְהַמַּכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ כְּגוֹן צָדוֹק וּבַיְתּוֹס. וְהָאוֹמֵר שֶׁהַבּוֹרֵא הֶחֱלִיף מִצְוָה זוֹ בְּמִצְוָה אַחֶרֶת וּכְבָר בָּטְלָה תּוֹרָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הָיְתָה מֵעִם ה' כְּגוֹן הָהַגְרִים. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה:

שְׁנַיִם הֵם הַמּוּמָרִים מִיִּשְׂרָאֵל. הַמּוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת וְהַמּוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. מוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת זֶה שֶׁהֶחֱזִיק עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבֵרָה בְּזָדוֹן וְהֻרְגָּל וְנִתְפַּרְסֵם בָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה מִן הַקַּלּוֹת כְּגוֹן שֶׁהֻחְזַק תָּמִיד לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז אוֹ לְהַקִּיף פֵּאָה וְנִמְצָא כְּאִלּוּ בָּטְלָה מִצְוָה זוֹ מִן הָעוֹלָם אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה מוּמָר לְאוֹתוֹ דָּבָר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַכְעִיס. מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כְּגוֹן הַחוֹזְרִים לְדָתֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין גְּזֵרָה וְיִדְבַּק בָּהֶם וְיֹאמַר מַה בֶּצַע לִי לְהִדַּבֵּק בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׁפָלִים וְנִרְדָּפִים טוֹב לִי שֶׁאֶדַּבֵּק בְּאֵלּוּ שֶׁיָּדָם תַּקִּיפָה. הֲרֵי זֶה מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ:

מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהֶחְטִיא בְּדָבָר גָּדוֹל כְּגוֹן יָרָבְעָם וְצָדוֹק וּבַיְתּוֹס. וְאֶחָד שֶׁהֶחְטִיא בְּדָבָר קַל אֲפִלּוּ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאֶחָד הָאוֹנֵס אֲחֵרִים עַד שֶׁיֶּחְטְאוּ כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה הוֹרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁהִטְעָה אֲחֵרִים וְהִדִּיחָם כְּיֵשׁוּעַ:

הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת אֶלָּא נִבְדָּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵעֵז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָּנָיו וְלֹא בּוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה:

שְׁנַיִם הֵם הַמּוֹסְרִין. הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם לְהָרְגוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ. וְהַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם אוֹ בְּיַד אַנָּס שֶׁהוּא כְּעַכּוּ"ם. וּשְׁנֵיהֶם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

מַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם זֶה הָרוֹדֶה צִבּוּר בְּחָזְקָה וְהֵם יְרֵאִים וּמְפַחֲדִים מִמֶּנּוּ וְכַוָּנָתוֹ לִכְבוֹד עַצְמוֹ וְכָל חֲפָצָיו שֶׁלֹּא לִכְבוֹד שָׁמַיִם כְּגוֹן מַלְכֵי הָעַכּוּ"ם:

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִיִּשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (וּכְדֵי) [וּכְדַאי] הֵן לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן. הַמְכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵרוֹ. וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ. וְהַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְהַמְבַזֶּה רַבּוֹתָיו. וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וְהַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְּשׁוּבָה אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז יט) "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו". כָּל הָרְשָׁעִים וְהַמּוּמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה בֵּין בְּגָלוּי בֵּין בְּמַטְמוֹנִיּוֹת מְקַבְּלִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג יד) "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים". אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן שׁוֹבָב הוּא שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר שָׁב וְלֹא בְּגָלוּי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה:

מדוע אני חושב שהפורש מדרכי ציבור היא המוקד

הרמב"ם מביא עשרים וארבע אנשים הם שאין להם חלק מן העולם הבא 

 וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא נִכְרָתִים וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הַמִּינִים. וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין. וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וּבְבִיאַת הַגּוֹאֵל. הַמּוֹרְדִים. וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים. וְהַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר. וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים. וְהַמּוֹסְרִים. וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים. וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע. וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ: .... הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת אֶלָּא נִבְדָּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵעֵז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָּנָיו וְלֹא בּוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה: 

 יש אמונות ודעות ואף מעשים שמרחיקים את האדם, והאדם נקרא כופר, אפיקורוס, מין, מומר. ויש דברים שללא שם תואר, מגדירים את האדם מחוץ לקהל, פורש מדרכי ציבור