השגחה על שלימות האנושית או ערכי המקום

שיטתי:

השגחה פרטית היא לפי ערך לפי סקאלה, כל מקום עם ההשגחה הראויה לה לפי הערכים המונכחים במקום

ֿ

משלי כ״א א׳

פַּלְגֵי־מַ֣יִם לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־יְהֹוָ֑ה עַֽל־כׇּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ׃

מלבי"ם על משלי כ״א:א׳:א׳

פלגי מים לב מלך ביד ה' - הגם שלב האדם הפרטי נתון ברשותו והבחירה בידו, לא כן לב המלך, אחר שבבחירותו תלוי אושר הכלל, ואם יבחר בדרך רע ישחית רבים ועצומים, לכן ליבו זה הכללי הוא ביד ה', והוא בענייני הכלל משולל הבחירה.

ומדמהו לפלגי מים, שהמים, ברדתם מהררי עד וממקורות רבות, יתאספו ויהיו לנחל שוטף... ועל-כן ישתדלו האנשים לחפור להם תעלה ולהטותם אל מקומות הצריכים, וליישרם ולהסב אותם מן מקומות הבלתי צריך, וכל-שכן ממקומות שיזיקו וישטופו, אחר שזה צורך הכלל.

כן לב מלך , אחר שממעשהו יפלגו ענייני הכלל, אם לשבט אם לחסד, אם למלחמה אם לשלום, הם ביד ה', ויטה אותם כפי רצונו , בהנהגת הכלל, אם זכו יטהו לטובה, ובהיפך. ולא ימתין לשנות גמר מעשהו לפי רצונו, רק תחילת נטיית הלב יטה לרצונו, כמו שמטים פלגי מים בהתחלת הפלגותם.

רלב"ג על משלי כ״א:א׳:א׳

פלגי מים. הנה לב המלך ורצונו הוא ביד ה' כמו פלגי מים שיוכלו להטותם אל אשר יהיה שמה החפץ כן יטה הש"י לב המלך אל כל אשר יחפוץ והנה העיר בזה כי פעולות המלך ומחשבותיו הם מוגבלות מהש"י והוא כמו שליח הש"י במה שיעשהו מדבר המלכות וזה כלו הוא מיושר החכמה האלהית כי אילו היה פועל המלך באלו הדברים מסור לבחירתו בשלימות כדרך המס' לבחירתו פעולותיו בעצמו היה זה הענין סכנה נפלאה אל העם אשר תחת המלך ההוא ולזה לא עזב הש"י כל זאת ההנהגה למלך כי גבוה מעל גבוה שומר ולזאת הסבה אמר אליהוא ממלוך אדם חנף ממוקשי עם כאילו אמר ממוקשיהם סבה שימלוך אדם חנף ולזאת הסבה ייחס הש"י המשפט אשר יגיע מהשופטים באמרו כי לא אצדיק רשע כמו שביארנו שם והנה המכוון ראשונה מזה המאמר הוא להעיר על המלך שהוא מושל באדם שקדם זכרו והודיע בזה כי אין בו בעצמו חטא כי תשוקתו תהיה תמיד אל הטוב מצד עצמו ולזה אמר כי רצון מלך הוא ביד ה' כמו פלגי מים להטותו אל כל אשר יחפוץ ואולם החטאים יקרו לאדם מצד שאר הכחות:

מורה ג׳  י״ח

^סיכום) נמצא שההשגחה האלוהית אינה על כל פרטי מין האדם בשווה, אלא יש שוני בהשגחה עליהם כשוני שלמותם האנושית.

נראה שאני לא מקבל את החילוק או הגדרה של ׳שלמותם האנושית׳ -- לשיטתי היא תלויה בכלליות הנשמה, אולי זה אותה הדבר אבל נראה שלמותם האנושית אפשר למדוד ביחיד ואילו נשמה כללית רק נמדדת בציבור

^{והנה יותר בכיוון שלי:}

⁷ גם הפילוסופים ציינו עניין זה. אבו נצר (אלפאראבי) אמר בהקדמת פירושו לספר "אתיקה ניקומאכית" של אריסטו: "בעלי היכולת להעביר את עצמם ממידה (מוסרית) אל מידה (נעלה יותר) – הם אלה שאפלטון אמר עליהם שהשגחת האל עליהם רבה יותר". 

מנחות מ״ח ע״א - תוספות סט ע״ב

ראיתי את השאלה אצל הגרי״צ סולוביציק, והוא תמה על הקושיא של תוספות, ההשווה בין חלקי קורבן, לבין שתי הלחם וכבשי עצרת.

לא בטוח מה השאלה, אבל תוספות מחלק בין גוף הקורבן, הדברים שעולים על המזבח, שהם בשר ונסך, כלומר אע״פ שמדובר בשני מרכיבים שונים, משום שהם עולים על המזבח מתאחדים לגוף קורבן אחד. המדד הוא אכילת מזבח, שמגדיר ׳קורבן׳.

אצלנו, שתי הכבשים ושתי הלחם יש להם זיקה אחר שחיטה, או אחר שחיטה וזריקה, והשאלה אם הם גוף אחד וקורבן אחד עומד, ונראה שהגמרא שלנו מבין שקיימות שתי קורבנות עם זיקה ולא קורבן אחד.  אלא שהדין של עמוד וחטא, מביא מקרה שבו הגדר של ׳מילתא אחד׳ נמשך מעבר לזמן, עם גת עליון ותחתון.

בפשט נתקשה לנו השאלה של ׳חטאת בחטאת׳ -- ואולי הכוונה לאותה בהמה אבל שתי חלקים ממנה, חלב ושומן שנתערבו.  אבל לומר שמדובר על שתי בהמות ושתי בעלים קשה מאוד.

גם האמירה שנדחית בקצת שכבשי עצרת דומים לחטאת - כנראה משום שמופיעים בקבוצת הקורבנות המובאות באותה יום -- וזה מאחד אותם לגוף קורבן אחד, וזה נדחה נדמה לי לכיוון שתי מילתאות.

צריך לחשוב מה הקשר לשתי הפרשיות וישוב הארץ, נראה בפשטות שפרשת במדבר ושתי הלחם של ארץ ישראל מילתא אחד, ואילו פרשת ויקרא וסדר החג שתי מילתאות

כלומר יש גבול עד כמה אפשר למתוח את ההפשטה ולהגיד הכל אחד, מדוע? 

מדוע ארץ ישראל מאחד ואילו החג לא?

זכור לי דיון על ׳מקרא קודש׳ לגבי שמיני עצרת, שחסר האמירה הזאת, ואותה דבר, יש לי הרגשה שעצרת לא ממש חג, ולא ממש מקרא קודש, ולכן אין היום מאחד -- ואולי זה חוזר למחלוקת המפורסמת -- הכל מודים שבעצרת כולה לה׳

הייתי מצפה שחג סוכות וחג המצות כן יאחד את הקורבנות לחטיבה אחת

בהקדמה לויקרא

אני מבין קצת יותר טוב את התנועה מקורבנוות (victimhood) להנני.  קורבנות לשיטתם תהליך של הקרבה של הזהות שלי, אני מזהה את עצמי עם הבהמה ושוחט אותה.  או אפשר אני מבטל את עצמי מול הגדולה והתפארת של הקודש (אולי קורבן שלמים או תודה).  באמירת הנני אני מחזק את זהות האישי שלי, ומשם אני מחפש את המציאות מחוץ לזהות שלי.

אפשר לשיטתם להסביר שאני פוגש את המציאות האין סופית של הקדושה ומשם בורח ממנה מתוך יראה, שיטת הרב יוסף דב סולוביציק ברמב״ם בהלכות יסודי התורה מצוות אהבה ויראת ה׳ וגם דומה ביחס הפוך לשיטת הרב אשלג בפירושו ׳ברח דודי׳ כאשר הבריחה הופכת לברכה.

מה לעשות

בס״ד

רבים שאולים מה לעשות, כעת, כאשר חיל האוויר עובד כל כך קשה, והאיום קיים אבל לא קיומי.

קודם אציין שלא ראוי להזכיר עוונות בשעת סכנה, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה. לשיטתי הזכרת עונות האישיות מביא אדם לעולם הפרטי שלו, וכבר איננו יושב בתוך עמו.  וזה פירוש יפה שלי על דברי הפלא יועץ סימן ל״א אשר מביא סמך מהדין של ׳מי האיש ירא הלבב׳, מי האיש אשר בשעת מלחמה חושב על עצמו, היחיד הפרטי, וחושב על מה שהוא עשה, הוא כבר איננו מחובר לעם בשעת מלחמה, הוא כבר לא יכול לבוא -- הוא כבר חזר הביתה.

נחזור לשאלתו, אז כך, כבר שאלו את השאלה הזאת והקב״ה פסק:
לֹ֥א לָכֶ֖ם לְהִלָּחֵ֣ם בָּזֹ֑את הִתְיַצְּב֣וּ עִמְד֡וּ וּרְא֣וּ אֶת־יְשׁוּעַת֩ ה׳ עִמָּכֶ֜ם יְהוּדָ֣ה וִירוּשָׁלִַ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ וְאַל־תֵּחַ֔תּוּ מָחָר֙ צְא֣וּ לִפְנֵיהֶ֔ם וַה׳ עִמָּכֶֽם:

נשמע מוכר, דומה מאוד לאמירת משה:
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה׳ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיֹּ֑ום כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֨יִם֙ הַיֹּ֔ום לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם עֹ֖וד עַד־עֹולָֽם:

[הרמב״ן כבר כותב עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ הִיא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה לְדוֹרוֹת - והוא מפרש על פי המכילתא בכיוון שאסור לרצות לרדת למצרים...קצת מוזר - הרי מהפסוק נראה מצוות עשה...]

לשיטתנו, השאלה הפרטית הייתה, מה עלי לעשות, האם תפילה ,תשובה וצדקה מעבירים את רועה הגזרה? והתשובה היא לא, אנחנו במעמד לאומי, התייצבו. 

התייצבו.  אותה מילה מופיע אצל המלך יהושפט, מלך, מלך שבמשפט יעמיד ארץ, מלך המכיר מעמד לאומי, שהקים שופטים, מלך שמבין פירוש הדרשה - א-להים ניצב בעדת א-ל, כוח המלוכה ניצב ועומד ללא דינים, מצפה לישועת ה׳.  ציפית לישועה, פעלת למענה, ראיתי אותה.

ומה עשה יהושפט:

וַיִּקֹּ֧ד יְהוֹשָׁפָ֛ט אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וְכׇל־יְהוּדָ֞ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלַ֗͏ִם נָֽפְלוּ֙ לִפְנֵ֣י ה׳ לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת לַה׳׃
וַיָּקֻ֧מוּ הַלְוִיִּ֛ם מִן־בְּנֵ֥י הַקְּהָתִ֖ים וּמִן־בְּנֵ֣י הַקׇּרְחִ֑ים לְהַלֵּ֗ל לַֽה׳ אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּק֥וֹל גָּד֖וֹל לְמָֽעְלָה׃

האם אמרו אבינו מלכנו חטאנו לפניך? לא! האם למדו יותר תורה? לא!

הם ליווי את ההלוים, בהלל בקול גדול!!  וכך גם אנחנו, נחזה ונראה את ישועת ה׳ ונשיר בקול גדול הללוי-ה

-=-=-

[16/03/2026, 15:44:58] הרב אודי שוורץ רע"ן הלכה: צהרים טובים, 

יישר כוח גדול, ותודה על השיתוף. 

לפני כמה שנים נתתי שיעור בשביעי של פסח, ובחרתי להתמקד בהשוואה שאתה כותב עליה בין מעשה יהושפט לבין קריעת ים סוף. 

מצורף דף המקורות מאותו שיעור. 

להתראות.

[16/03/2026, 15:49:14] David Guedalia: והלכה למעשה, האם אתה מסכים שעדיף לא לומר וידוי פרטי כעת?

[16/03/2026, 16:00:37] הרב אודי שוורץ רע"ן הלכה: לענ"ד דווקא כן לומר.

[16/03/2026, 18:29:11] David Guedalia: תוכל בבקשה לשלוח לי הסבר?  האם אתה לא מקבל את החילוק שעשיתי בין ווידו יחיד לצעקת רבים?

[16/03/2026, 18:31:20] הרב אודי שוורץ רע"ן הלכה: אני חושב שהתיקון הלאומי מתחיל גם בתיקון אישי. 

קיימת חובה להתייצב - מזדהה איתך לחלוטין. 

קיימת חובה להודות על כל הטוב - גם בזה מזדהה איתך לחלוטין. 

אבל, זה לא פוטר כל יחיד ויחיד מסדר התפילה הקבוע שלו. אם כל אחד יאמר קצת "אשמנו בגדנו", יחשוב במה הוא יכול להיות טוב יותר, זה לא יזיק בכלל למאמץ הלאומי; להיפך - זה יעצים אותו. 

או במילים פשוטות: אתה אומר או-או; מי שעסוק בחטאיו הפרטיים, לא יכול לומר הלל לאומי. 

ואני אומר: גם וגם. ולא כל כך רואה סתירה בין הדברים.

[16/03/2026, 18:34:38] David Guedalia: יפה, נראה שזה נקודת המחלוקת ביננו

[18/03/2026, 13:43:32] David Guedalia: אני חושב על זה הרבה — ואני לא רוצה לעייף אותך בדיון שאינו מעניין אותך….אבל הנה דוגמא - יהודי שקבע סעודה עם שלושה (או עשרה) זימן, האם הוא ממשיך ומברך לבד?  האם הוא גם וגם, גם חלק מהחבורה של זימון אבל גם יחיד שמברך?  אסור לו לבטל את חובת הזימון, אז ברור שלגבי הזימון אין לא רשות להיות גם וגם.

[20/03/2026, 7:19:17] David Guedalia: בוקר טוב, שמח ששנינו באותה שיטה למשך 30 הימים כעת :)

[20/03/2026, 7:19:29] David Guedalia: אין אומרים גם וגם בניסן

מנחות מ״ז -- יש זיקה חזקה ולכן אפשר לראות את הכלל

קצת קשה, אני מוצא את עצמי עושה וחושב מחוץ לגמרא, מה האפשרויות, כשיטת הרב אהרון ליכטנשטיין...

הגמרא בגדול מציבה את שתי לחם של עצרת מול זבחי עצרת, האם הלחם קורבן לחוד או נספח לכבשים, האם הזיקה שנוצר ביניהם מקדש אתם וכל אחד קורבן, כלומר יש לחות שם והתכללות רק כאשר שניהם בזיקה אחת לשני, ואז כל אחד יש לו קדושה מלאה (לא שיטת אביי ברבי), או לא.  ואז אפשר לחלק בין אפשרות שאין בכלל התכללות, לבין זו שיש התכללות ואז פירוד לקורבנות עצמאיות.

כל האפשרויות האלו מבואות בסוגיא...

ואז מה...

לשיטת הרב צוריאל די פשוט שהלחם מאפיין את ברכת הארץ, והכבשים קדושת קב״ה.  ויוצא שחג עצרת יש בה יחוד של שניהם.

וכעת למדנו על ׳האם אומרים חטוא׳, וחידוש די גדול במקרה של שתי גתות יין, ואפשר לטמא בידיים את העליון משום שסופו להיטמא.  מוזר, ומה הקשר לסוגיא שלנו?

אולי משהו בסגנון, אם שתי הלחם נפרדים מהכבשים לא הייתי נותן לאדם לחטוא בשביל מצווה אחת כדאי להשיג מצווה אחרת

כלומר אם אין זיקה חזקה בשתי הלחם לבשר הזבח, שתי מצוות אין מקום לומר חטוא, וכן שתי הגתות כנראה מלמדים שיש איחוד במציאות ההיא, ואין זה אומרים שמותר לטמא את עליון בנפרד מהאמירה שהתחתון יטמא, אלא רואים את הכל כישות אחת.   זה אני מבין

----

הנה chatGPT צריך לחשוב, אבל נראה לי הפוך, מסכים עם האמירה הראשונה, הלחם אינו רכיב צדדית אלא מגדיר יחידת קורבן לשיטת רב אליעזר בן רבי שמעון, החלק השני לא מסכים, אולי הפוך דווקא לשיטתו אפשר ׳לעקוף׳ על ידי פעולה בישות המלאה...צריך לבדוק בפנים....

2) הסיבה המהותית להתנגדות ר׳ זירא ב“כבשי עצרת שאבד לחמם”

עיקר ההתנגדות איננו טכני אלא מוסדי-מהותי: ב”כבשי עצרת + שתי הלחם” הלחם איננו תוספת צדדית אלא רכיב מגדיר של יחידת-הקרבה של היום. לכן, שימוש מכוון ב“שלא לשמה” כדי להתיר את הבשר איננו רק “פתרון נקודתי”, אלא מהלך שמייצר תקדים שבו הרכיב המגדיר (הלחם) חדל להיות מגדיר והופך לרכיב שניתן לעקוף באמצעות תמרון מחשבתי—וזו פגיעה במבנה של עצרת כיחידה פולחנית אחת. את זה ר׳ זירא מסרב לנרמל.

שתי נקודות מעמיקות את זה:

1. “שלא לשמה” כאן איננו ‘שם חדש’ טבעי אלא ‘מנוף-עקיפה’: בתודה יש מסלול חלופי מובנה (תודה ← שלמים) שמגובה בכך שהתורה עצמה מגדירה תודה בתוך משפחת השלמים.
   בכבשי עצרת, אם מפעילים “שלא לשמה” כדי “להציל בשר”, מתקבלת תחושה שהזהות הייחודית של קרבן-היום היא תווית שניתנת להסרה בכוונה—וממילא ה”יחידה” (לחם+כבשים) מתפרקת מבפנים.

2. ציבור+זמן ← אין “תיקון אחר כך” לאותו יום: כשזה קרבן-מועד של ציבור, עקיפה שמכשירה אכילה בלי לממש את רכיב-היסוד של היום מגלמת ויתור על מהות היום עצמו, לא רק על הידור/תוספת. זו בדיוק נקודת ה”נראה לשמו ונידחה” שמעסיקה את ר׳ זירא בשאלתו שם.

סיכום קצר: במנגנונים כמו נקיבת כלי/ירעה עד מום/התרת נדר/אפקעינהו—ההלכה מספקת נתיב יציאה שמבטל סטטוס בעייתי. ב“שלא לשמה” בכבשי עצרת ההצעה איננה יציאה מן הבעיה אלא יצירת יכולת לעקוף רכיב מגדיר של מוסד עצרת באמצעות דעת-עבודה; לזה ר׳ זירא מתנגד, אף שהוא מודה שבמסגרת תודה הדבר שייך משום “רחמנא קרייה שלמים”

----=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מנחות מ״ז ע״ב ----

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: 

כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לִשְׁמָן, וְאָבַד הַלֶּחֶם – מַהוּ שֶׁיִּזְרוֹק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה? 

אֲמַר לֵיהּ: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?! 

וְלָא?! וַהֲרֵי פֶּסַח קוֹדֶם חֲצוֹת, דְּאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ! 

הָכִי קָא אָמֵינָא: יֵשׁ לָךְ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לִשְׁמוֹ, וְנִדְחֶה מִלִּשְׁמוֹ, וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?! 

וְלָא? וַהֲרֵי פֶּסַח אַחַר זְמַנּוֹ, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה קוֹדֶם חֲצוֹת! 

הָכִי קָאָמֵינָא: יֵשׁ לָךְ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לִשְׁמוֹ, וְנִשְׁחָט לִשְׁמוֹ, וְנִדְחֶה מִלִּשְׁמוֹ, וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? 

וְלָא?! וַהֲרֵי תּוֹדָה! שָׁאנֵי תּוֹדָה, דְּרַחֲמָנָא קַרְיַיהּ ״שְׁלָמִים״. 

תָּנוּ רַבָּנַן: 

שָׁחַט שְׁנֵי כְּבָשִׂים עַל אַרְבַּע חַלּוֹת – מוֹשֵׁךְ שְׁתַּיִם מֵהֶן וּמְנִיפָן, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָלוֹת בְּפִדְיוֹן. 

אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: 

הָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּאִי רַבִּי, כֵּיוָן דְּאָמַר שְׁחִיטָה מְקַדְּשָׁא, דְּפָרֵיק לְהוּ – הֵיכָא? 

אִי דְּפָרֵיק לְהוּ מֵאַבָּרַאי, כֵּיוָן דִּכְתִיב ״לִפְנֵי ה׳״, אִיפְּסִיל לְהוּ בְּיוֹצֵא. 

אִי גַּוַּואי, הָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה.

אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם כְּרַבִּי, וּפָרֵיק לְהוּ גַּוַואי, וְחוּלִּין מִמֵּילָא קָא הָוְויָין. 

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְהָתַנְיָא, כְּשֶׁהוּא פּוֹדָן – אֵין פּוֹדָן אֶלָּא בַּחוּץ. 

הָא וַדַּאי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאִי רַבִּי – הָא אִיפְּסִלוּ לְהוּ בְּיוֹצֵא! 

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: 

לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, 

מִיהָא דְּאִיתְּמַר: 

תּוֹדָה שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל שְׁמוֹנִים חַלּוֹת – 

חִזְקִיָּה אָמַר: קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים, 

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים. 

וְלָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, 

אָמַר רַבִּי זֵירָא: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאָמַר ״לִיקְדְּשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים״ דְּקָדְשָׁה, 

הָכָא נָמֵי דְּאָמַר ״לִיקְדְּשׁוּ תַּרְתֵּי מִתּוֹךְ אַרְבַּע״. 

[לרבי זירא, אפילו בתודה יש זיקה...חידוש הגדול של רבי זירא, אפילו במקום של תודה, שלמים, עולם מלא ברכה, אני יכול לברר את הקדושה, ולמעלה דבר דומה קורה, הכבשים יש להם מרכיב ברכה וקדושה, ואני יכול לברר את הקדושה כאשר אני שוחט לשם, לכן קשה אחר כך להתנהג בהם כחולין, כאשר כבר ביררתי את הקדושה.  מכל מקום אני למד שלא רק שהזוג של לחם וכבשים מתאחד לקדושה וברכה מעבר לכך לכל מרכיב יש מורכבות פנימית של קדושה וברכה]

תָּנֵי רַבִּי חֲנִינָא טִירָתָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: 

שָׁחַט אַרְבָּעָה כְּבָשִׂים עַל שְׁתֵּי חַלּוֹת – מוֹשֵׁךְ שְׁנַיִם מֵהֶן, וְזוֹרֵק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. 

שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כָּךְ, הִפְסַדְתָּ אֶת הָאַחֲרוֹנִים. 

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: וְכִי אוֹמֵר לוֹ לְאָדָם ״עֲמוֹד וַחֲטָא בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה״?! 

וְהָתְנַן: אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי עוֹלָה, 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יֻתְּנוּ לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר חַטָּאת לְמַעְלָה כְּאִילּוּ הִיא עֵצִים, 

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. 

אַמַּאי? לֵימָא: ״עֲמוֹד וַחֲטָא בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה״! 

עֲמוֹד וַחֲטָא בְּחַטָּאת בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה בְּחַטָּאת – אָמְרִינַן, עֲמוֹד וַחֲטָא בְּחַטָּאת בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה בְּעוֹלָה – לָא אָמְרִינַן. 

וּבַחֲדָא מִילְּתָא מִי אָמַר? 

וְהָא תַּנְיָא: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בֵּין לִפְנֵי זְמַנָּן בֵּין לְאַחַר זְמַנָּן – הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל. 

וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת, לֹא יִזְרוֹק. וְאִם זָרַק – הוּרְצָה לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב. 

וְאַמַּאי? לֵימָא: ״עֲמוֹד חֲטָא בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה״! 

עֲמוֹד חֲטָא בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּזְכֶּה בְּשַׁבָּת – אָמְרִינַן, עֲמוֹד חֲטָא בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּזְכֶּה בַּחוֹל – לָא אָמְרִינַן. 

וּבְתַרְתֵּי מִילֵּי לָא אָמַר? 

וְהָתְנַן: חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּגַת הָעֶלְיוֹנָה, וּבַתַּחְתּוֹנָה חוּלִּין טְמֵאִין – 

מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטׇהֳרָה יַצִּיל. 

וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד,

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אַף יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד. 

שָׁאנֵי הָתָם, דִּלְטוּמְאָה קָא אָזְלָא.

אהבת חיי

שופטים ה, לא
כֵּ֠ן יֹאבְד֤וּ כל־אוֹיְבֶ֨יךָ֙ ה׳ וְאֹ֣הֲבָ֔יו כְּצֵ֥את הַשֶּׁ֖מֶשׁ בִּגְבֻרָת֑וֹ וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃ פ

שופטים יד, טז
וַתֵּבְךְּ֩ אֵ֨שֶׁת שִׁמְשׁ֜וֹן עָלָ֗יו וַתֹּ֨אמֶר֙ רַק־שְׂנֵאתַ֨נִי֙ וְלֹ֣א אֲהַבְתָּ֔נִי הַֽחִידָ֥ה חַ֨דְתָּ֙ לִבְנֵ֣י עַמִּ֔י וְלִ֖י לֹ֣א הִגַּ֑דְתָּה וַיֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הִנֵּ֨ה לְאָבִ֧י וּלְאִמִּ֛י לֹ֥א הִגַּ֖דְתִּי וְלָ֥ךְ אַגִּֽיד׃

שופטים טז, ד
וַֽיְהִי֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיֶּאֱהַ֥ב אִשָּׁ֖ה בְּנַ֣חַל שֹׂרֵ֑ק וּשְׁמָ֖הּ דְּלִילָֽה׃

שופטים טז, טו
וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֵ֚יךְ תֹּאמַ֣ר אֲהַבְתִּ֔יךְ וְלִבְּךָ֖ אֵ֣ין אִתִּ֑י זֶ֣ה שָׁלֹ֤שׁ פְּעָמִים֙ הֵתַ֣לְתָּ בִּ֔י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י בַּמֶּ֖ה כֹּחֲךָ֥ גָדֽוֹל׃

שמואל א א, ה
וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב ה׳ סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ׃

שמואל א טז, כא
וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַֽיַּעֲמֹ֖ד לְפָנָ֑יו וַיֶּאֱהָבֵ֣הֽוּ מְאֹ֔ד וַֽיְהִי־ל֖וֹ נֹשֵׂ֥א כֵלִֽים׃

שמואל א יח, א
וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־שָׁא֔וּל וְנֶ֨פֶשׁ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נִקְשְׁרָ֖ה בְּנֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד (ויאהבו) [וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ] יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ׃

שמואל א יח, ג
וַיִּכְרֹ֧ת יְהוֹנָתָ֛ן וְדָוִ֖ד בְּרִ֑ית בְּאַהֲבָת֥וֹ אֹת֖וֹ כְּנַפְשֽׁוֹ׃

שמואל א יח, טז
וְכל־יִשְׂרָאֵל֙ וִיהוּדָ֔ה אֹהֵ֖ב אֶת־דָּוִ֑ד כִּֽי־ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם׃ פ

שמואל א יח, כ
וַתֶּאֱהַ֛ב מִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֶת־דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֔וּל וַיִּשַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינָֽיו׃

שמואל א יח, כב
וַיְצַ֨ו שָׁא֜וּל אֶת־(עבדו) [עֲבָדָ֗ו] דַּבְּר֨וּ אֶל־דָּוִ֤ד בַּלָּט֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה חָפֵ֤ץ בְּךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְכל־עֲבָדָ֖יו אֲהֵב֑וּךָ וְעַתָּ֖ה הִתְחַתֵּ֥ן בַּמֶּֽלֶךְ׃

שמואל א יח, כח
וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י ה׳ עִם־דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ׃

שמואל א כ, יז
וַיּ֤וֹסֶף יְהֽוֹנָתָן֙ לְהַשְׁבִּ֣יעַ אֶת־דָּוִ֔ד בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹת֑וֹ כִּֽי־אַהֲבַ֥ת נַפְשׁ֖וֹ אֲהֵבֽוֹ׃ ס

שמואל ב א, כג
שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ מִנְּשָׁרִ֣ים קַ֔לּוּ מֵאֲרָי֖וֹת גָּבֵֽרוּ׃

שמואל ב א, כו
צַר־לִ֣י עָלֶ֗יךָ אָחִי֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נָעַ֥מְתָּ לִּ֖י מְאֹ֑ד נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבָֽתְךָ֙ לִ֔י מֵאַהֲבַ֖ת נָשִֽׁים׃

שמואל ב יב, כד
וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן (ויקרא) [וַתִּקְרָ֤א] אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה ה׳ אֲהֵבֽוֹ׃

שמואל ב יג, א
וַיְהִ֣י אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן־דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן־דָּוִֽד׃

שמואל ב יג, ד
וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ מַדּ֣וּעַ אַ֠תָּה כָּ֣כָה דַּ֤ל בֶּן־הַמֶּ֨לֶךְ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר הֲל֖וֹא תַּגִּ֣יד לִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אַמְנ֔וֹן אֶת־תָּמָ֗ר אֲח֛וֹת אַבְשָׁלֹ֥ם אָחִ֖י אֲנִ֥י אֹהֵֽב׃

שמואל ב יג, טו
וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַֽיֹּאמֶר־לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי׃

שמואל ב יט, ז
לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־שֹׂ֣נְאֶ֔יךָ וְלִשְׂנֹ֖א אֶת־אֹהֲבֶ֑יךָ כִּ֣י ׀ הִגַּ֣דְתָּ הַיּ֗וֹם כִּ֣י אֵ֤ין לְךָ֙ שָׂרִ֣ים וַעֲבָדִ֔ים כִּ֣י ׀ יָדַ֣עְתִּי הַיּ֗וֹם כִּ֠י (לא) [ל֣וּ] אַבְשָׁל֥וֹם חַי֙ וְכֻלָּ֤נוּ הַיּוֹם֙ מֵתִ֔ים כִּי־אָ֖ז יָשָׁ֥ר בְּעֵינֶֽיךָ׃

מלכים א ג, ג
וַיֶּאֱהַ֤ב שְׁלֹמֹה֙ אֶת־ה׳ לָלֶ֕כֶת בְּחֻקּ֖וֹת דָּוִ֣ד אָבִ֑יו רַ֚ק בַּבָּמ֔וֹת ה֥וּא מְזַבֵּ֖חַ וּמַקְטִֽיר׃

מלכים א ה, טו
וַ֠יִּשְׁלַח חִירָ֨ם מֶֽלֶךְ־צ֤וֹר אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶל־שְׁלֹמֹ֔ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע כִּ֥י אֹת֛וֹ מָשְׁח֥וּ לְמֶ֖לֶךְ תַּ֣חַת אָבִ֑יהוּ כִּ֣י אֹהֵ֗ב הָיָ֥ה חִירָ֛ם לְדָוִ֖ד כּל־הַיָּמִֽים׃ ס

מלכים א י, ט
יְהִ֨י ה׳ אֱלֹ-הֶ֨יךָ֙ בָּר֔וּךְ אֲשֶׁר֙ חָפֵ֣ץ בְּךָ֔ לְתִתְּךָ֖ עַל־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֑ל בְּאַהֲבַ֨ת ה׳ אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ לְעֹלָ֔ם וַיְשִֽׂימְךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃

מלכים א יא, א
וְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה אָהַ֞ב נָשִׁ֧ים נכְרִיּ֛וֹת רַבּ֖וֹת וְאֶת־בַּת־פַּרְעֹ֑ה מוֹאֲבִיּ֤וֹת עַמֳּנִיּוֹת֙ אֲדֹ֣מִיֹּ֔ת צֵדְנִיֹּ֖ת חִתִּיֹּֽת׃

מלכים א יא, ב
מִן־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ה׳ אֶל־בְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל לֹֽא־תָבֹ֣אוּ בָהֶ֗ם וְהֵם֙ לֹא־יָבֹ֣אוּ בָכֶ֔ם אָכֵן֙ יַטּ֣וּ אֶת־לְבַבְכֶ֔ם אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ם בָּהֶ֛ם דָּבַ֥ק שְׁלֹמֹ֖ה לְאַהֲבָֽה׃