כל מערכת בסקאלה גבוהה היא מצב שצריך לקיים כדי לאפשר למערכת הנמוכה ליצור מציאות

# "צו את בני ישראל ואמרת אליהם" – Chat Session

כל מערכת בסקאלה גבוהה היא מצב שצריך לקיים כדי לאפשר למערכת הנמוכה ליצור מציאות

## Discussion on the Four Occurrences of "צו את בני ישראל ואמרת אליהם" in the Torah, Their Connection to Ongoing Reality (התהוות), Enabling Constraints, and Scale-Dependent Systems

---
## User:

להבנתי כתוב ארבעה פעמים - צו את בני ישראל ואמרת אליהם
מופעים ארבעה פעמים, שניים בהתייחסות למצוות תמידיות, קורבן התמיד, שם למאור המקדש.
אחת למחנה, לשלוח כל צרוע וזב במדבר ה' ב'
ואחת לנחלה, נתנו ללוים נחלה במדבר ל"ה ב'
האם יש עוד מקומות? מה משמעות הדבר הזה?
---
## Claude:
שאלה מצוינת. בואו נעשה סקירה מדויקת. המופעים המדויקים של הנוסח "צו את בני ישראל ואמרת אליהם" בתורה הם:
**המופעים השלמים:**
1. **במדבר ה' ב'** – שילוח טמאים מן המחנה ("שלח מן המחנה כל צרוע וכל זב...")
2. **במדבר כ"ח ב'** – קרבנות התמיד והמוספים ("את קרבני לחמי לאשי...")
3. **במדבר ל"ד ב'** – גבולות ארץ כנען ("כי אתם באים אל הארץ כנען...")
4. **במדבר ל"ה ב'** – ערי הלויים ("ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת...")
ואחד בנוסח "ואתה תצוה את בני ישראל" (שמות כ"ז כ') – שמן המאור – שזה וריאציה שונה (שם הפועל "תצוה" ולא "צו"), וגם שם ב"ויקחו אליך" הפנייה היא אל אהרן, לא ישירות אל "בני ישראל". אז הוא לא בדיוק אותו נוסח.
-- אם כבר, פרשת צו - ויקרא ו׳ - צו את אהרון ובניו

**אז מה יש כאן?**
ארבעת המופעים שמצאת נכונים. מה שמפתיע הוא שלא מדובר בארבעה נושאים דומים – יש כאן ספקטרום רחב מאוד של תחומים:
- **טהרת המחנה** (הגוף הקהילתי, טהרה ספציפית)
- **עבודת הקרבנות** (עבודת המקדש, מימד הזמן – תמיד/מועדים)
- **גבולות הארץ** (מרחב גאוגרפי, מיקום)
- **נחלת הלויים** (חלוקה חברתית-שבטית, מרחב בתוך המרחב)

**מה שיכול להיות משמעותי:**
הנוסח "צו... ואמרת" הוא ייחודי – רוב הציוויים בתורה הם "דבר אל בני ישראל" או "אמור אל בני ישראל". הצירוף צו + ואמרת מופיע דווקא כאשר יש ממד של הכרחיות מעשית ולא רק הודעה – "צו" מלשון מיידיות וכפייה (כמו שאמרו חז"ל, "אין צו אלא זירוז").

האם יתכן שדווקא ארבעת התחומים האלה – גוף (טהרה), זמן (תמיד), מקום (גבולות), חברה (לויים) – מהווים את ה"קואורדינטות" הבסיסיות של קיום עם ישראל? כאילו "צו" נאמר דווקא על הדברים שמגדירים את מבנה הקיום לא כהוראה בלבד, אלא כתשתית.

---
## User:
בבקשה תחשוב שוב על השאלה בהינתן שהמילה צו גם מופיע למצוות תמידיות, פרשת צו ופרשת תצוה מכילות את ששת מצוות התמידיות במקדש, אז לא רק המימד של זירוז וכפייה אלא תמידיות

---
## Claude:
נקודה חזקה מאוד. בואו נחשוב מחדש.
חז"ל אמרו "אין צו אלא זירוז", אבל כפי שאתה מצביע, יש ממד נוסף: פרשת **צו** (ויקרא ו-ז) עוסקת באש התמיד, עולת התמיד, מנחת התמיד – וכן פרשת **תצוה** מכילה את הנר התמיד, הבגדים שנלבשים תמיד. **צו = תמידיות**, לא רק דחיפות.

וזה משנה את כל הקריאה. כי אם ארבעת (ואולי חמשת) המופעים הם דברים שנדרשת בהם תמידיות, אז הדפוס הוא:
**קרבן התמיד** (במדבר כ"ח) – קיום תמידי של הקשר בציר **הזמן**. הזמן לעולם לא ריק מעבודה.
**נר התמיד** (ויקרא כ"ד) – אור תמידי ב**מקדש**. המרכז לעולם לא חשוך.
**שילוח טמאים** (במדבר ה') – שמירה תמידית על **טהרת המחנה**. הגבול בין טהור לטמא לעולם לא מתבטל.
**ערי הלויים** (במדבר ל"ה) – מבנה קבוע של **נחלה**, הלויים מפוזרים תמידית בתוך העם.
ויש גם **במדבר ל"ד ב'** – "צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען" – **גבולות הארץ**, שהם הגדרה קבועה ותמידית של המרחב.

ואם כך, הנוסח "צו את בני ישראל" לא מציין מצוות רגילות אלא **תנאי קיום מתמידים** – את ה"קבועים" של המערכת:
- **זמן** שלעולם לא ריק (תמיד)
- **מרכז** שלעולם לא חשוך (נר)
- **גוף** שלעולם לא מעורבב (טהרה)
- **שטח** שלעולם לא ללא גבול (ארץ)
- **מבנה חברתי** שלעולם לא מרוכז (לויים)
זה לא "תעשה כך וכך" – זה "הדברים האלה **לעולם** פועלים". אלו לא מצוות אלא **תנאי שפה** (boundary conditions) של המערכת כולה.

---
## User:
אני חושב שיש מרכיב של ׳תמיד׳ שהיא מתהווה, המציאות לרוב נבנה בעבר ועומד מכוח בנייתה, אבל יש דברים שמתהווים כל הזמן, וצו מאפיין אותם.

מה שקשה לי להבין זה הדוגמא של שילוח טמאים (במדבר ה') – לא כל כך רואה כיצד זה נושא חשוב כל כך, ותמידי כמו נחלות ומקדש

---
## Claude:
זו בדיוק השאלה הנכונה. ואולי התשובה נמצאת דווקא בפסוק עצמו:
"ולא יטמאו את מחניהם **אשר אני שוכן בתוכם**" (במדבר ה' ג')
ה"שוכן בתוכם" הוא עצמו דבר **מתהווה**. השכינה לא "הותקנה" במחנה כמו מבנה – היא שורה, וזה תהליך מתמשך. הנר דולק תמיד, הקרבן עולה תמיד – ושילוח הטמאים הוא התנאי התמידי לכך ש**השראת השכינה תמשיך להתהוות**.

ואם ככה, שילוח טמאים הוא לא חוק סניטרי או משמעתי – הוא **התנאי השלילי** של ההתהוות. כל מערכת שמתהווה בצורה מתמדת זקוקה לא רק לפעולה חיובית (הדלקה, הקרבה) אלא גם ל**הפרדה מתמדת** ממה שמפריע לתהליך. אם הנר הוא הכנסת אור, שילוח הטמאים הוא הוצאת מה שמכבה אותו.

ואולי זה גם מסביר למה דווקא שלושה סוגי טומאה – צרוע, זב, טמא לנפש – שמייצגים שלושה סוגים של **פירוק**: פירוק הגוף (צרעת), פירוק הגבולות הגופניים (זיבה), ומגע עם המוות עצמו. כולם ביטויים של אנטרופיה – של דברים שחדלים להתהוות וחוזרים לפירוק. ומחנה שמתהווה תמידית חייב לנקות מתוכו את מה שנע בכיוון ההפוך.
כך שהקושי שלך מתיישב: שילוח טמאים לא חשוב כ"חוק" – הוא חשוב כ**חצי** מהדינמיקה של ההתהוות. בלי הפרדה תמידית אין התהוות תמידית.

---
## User:
איפה עוד מופיע הביטוי ׳שוכן או שורה שכינה?
---
## Claude:
הביטוי "אשר אני שוכן בתוכם" או קרוב לו מופיע בתורה במקומות מעטים מאוד, ודווקא **שניים מהם** קשורים ישירות לשניים מתוך ארבעת ה"צו את בני ישראל":
**במדבר ה' ג'** – "ולא יטמאו את מחניהם **אשר אני שוכן בתוכם**" – זה הנימוק לשילוח הטמאים.
**במדבר ל"ה ל"ד** – "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה **אשר אני שוכן בתוכה** כי אני ה' **שוכן בתוך בני ישראל**" – וזה הפסוק **האחרון** של פרשת ערי הלויים!
וגם: **ויקרא ט"ז ט"ז** – "**השוכן אתם בתוך טומאותם**"
ו**שמות כ"ה ח'** – "ועשו לי מקדש **ושכנתי בתוכם**" – שזה ראש כל ענייני המשכן, הנר והקרבנות.

ועכשיו שים לב למה שמתגלה: שילוח הטמאים (במדבר ה') זה לא "חוק סניטרי" – הוא **התנאי ההכרחי של שכינת ה' עצמה**. הפסוק מפורש: אני מצווה לשלח אותם **כי אני שוכן בתוכם**. וזה מתחבר לדבריך על ההתהוות – השכינה היא **הדבר המתהווה**, ושילוח הטמאים הוא מה שמאפשר לה להמשיך להתהוות.
ואותו הדבר בערי הלויים – הפרשה שפותחת ב"צו את בני ישראל" מסתיימת ב"כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל". גם שם, המבנה של הנחלה הוא תנאי לשכינה.
כלומר ארבעת ה"צו את בני ישראל" הם לא ארבע מצוות שונות – הם **ארבעת תנאי ההתהוות של השכינה**: אור (נר), קשר (קרבן), טהרה (שילוח), ומבנה (נחלה). כולם נושאים תמידיים כי **השכינה עצמה היא תהליך מתהווה מתמיד**, לא עובדה נתונה.

---
## User:
במה זה שונה מפרשת, ויד תהיה במחנה, שם כתוב משהו דומה, והיה מחנך קדוש?

---
## Claude:
שאלה מצוינת, כי הפסוק שם (דברים כ"ג ט"ו) אומר:
"כי ה' אלהיך **מתהלך** בקרב מחנך... **והיה** מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"

ויש כאן כמה הבדלים שמחזקים דווקא את הכיוון שלך:
**שוכן** מול **מתהלך**. שכינה היא נוכחות קבועה מתמשכת – התהוות מתמדת. "מתהלך" הוא מעבר, ביקור, נוכחות שבאה והולכת. שם ה' עובר בקרב המחנה (הקשר צבאי – "להצילך ולתת אויביך לפניך"), לא שוכן בו באופן קבוע.
**והיה מחניך קדוש** – זו **תוצאה** נדרשת, תנאי שצריך להתקיים כדי שה' לא "ישוב מאחריך". זה ציווי של הכנה לקראת מעבר. לעומת זאת, "אשר **אני שוכן** בתוכם" – זה מצב אונטולוגי קיים שצריך לשמר אותו.
וגם – שם הנושא הוא **ערוות דבר**, דברים לא נאים, כיסוי צואה ביתד. זה ענייני נקיון וכבוד. ואילו בבמדבר ה' מדובר על צרוע, זב, טמא לנפש – שלושה מצבים של **פירוק אונטולוגי**, לא חוסר נקיון.

כלומר ההבדל הוא בדיוק ההבדל בין דבר שצריך להיות מוכן **כשה' עובר**, לבין תנאי ההתהוות **של עצם הנוכחות הקבועה**. ולכן הראשון לא נאמר בלשון "צו" – הוא לא תמידי, הוא מותנה במצב מלחמה ומעבר. והשני הוא "צו" כי הוא תנאי של מציאות מתמשכת.

---
## User:
גמרא במנחות בפרק העוסקת בזה מעכב את זה, מביאה סדרה של מצוות שנאמר בהם הוויה, כמו ציצית ועוד הרבה, כלומר יש הרבה מצוות שמתהוות, בשפה בריסקאית קצת נוצר מציאות חדשה שיש בה מחייב, וחלות שם חדש.
במה שונה, נחלות, קדושת מחנות, ומקדש בהוויות שלהם ממצוות אלו?

---
## Claude:
שאלה מצוינת שמחדדת את הכיוון.
בגמרא במנחות (כפי שאני זוכר, פרק שלישי), ה"הוויה" של ציצית, תפילין וכדומה יוצרת **חלות שם על חפצא** – החוטים נעשים "ציצית", הקלף נעשה "תפילין". זה מעשה שיוצר מציאות חדשה, אבל המציאות הזו נולדת **ברגע המעשה** ומתקיימת מכוחו. תעשה ציצית – יש ציצית. לא תעשה – אין. החלות תלויה במעשה.

מה שונה בארבעת ה"צו"? אולי ככה:
ציצית, תפילין, מזוזה – יוצרים **חפצא של מצווה**. שם חדש על אובייקט. זה קיים או לא קיים, אבל העולם עצמו לא משתנה.
ארבעת ה"צו" יוצרים לא חפצא אלא **מצב קיום** – תנאי מערכת. טהרת המחנה היא לא חלות שם על אובייקט, היא מצב שהמחנה כולו נמצא בו. הנחלה היא לא חפצא של קרקע, היא מבנה של חלוקה שכל העם חי בתוכו. קרבן התמיד הוא לא חפצא של קרבן אלא רציפות הזמן. הנר הוא לא חפצא של אור אלא מצב של הארה מתמשכת.
בלשון בריסקאית אפשר לנסח: במצוות רגילות יש **חלות שם** על חפצא. בארבעת ה"צו" יש **חלות מציאות** – gavra ועולם, לא חפצא. לא שם חדש על דבר, אלא **מצב חדש של המערכת כולה**. ולכן דווקא "צו" – כי אלה לא דברים שאתה עושה ואז הם קיימים, אלה דברים ש**חייבים להמשיך להתהוות** כי ברגע שתפסיק, המצב כולו קורס. הנר כבה – החושך לא "חסר נר", החושך הוא מצב אחר של המקדש. הטמא לא שולח – לא "חסר שילוח", השכינה מסתלקת.
זה ההבדל בין **יצירת דבר** לבין **קיום מצב**.

---
## User:
יפה

---
## Claude:
תודה. זה חידוש יפה מאוד – ההבחנה בין "צו" כיוצר מצב קיום מתמשך לבין הוויות רגילות שיוצרות חלות שם על חפצא. וזה מתחבר יפה לעבודה שלך על מערכות מורכבות – אלה בדיוק ה-boundary conditions שמחזיקים מערכת במצב מסוים, לא רכיבים בתוכה.

ויש בזה גם משהו לגבי הקושי המקורי שלך על שילוח טמאים – עכשיו ברור למה הוא שווה ערך לנחלות ולמקדש. הוא לא מצווה על פעולה, הוא מקיים **מצב** שבלעדיו אין שכינה.

---
## User:
אני גם חשבתי שיש קשר בין קיום מצב לסקאלה של המצב, כלומר יש מערכות פרטיות בסקאלה נמוכה, ויש מערכות יותר גבוהות כגון קהילה ועיר ומחנה, ויש מערכות עוד יותר גבוהות בסקאלה מאוד גבוה כמו מקדש לאומי, כל מערכת בסקאלה גבוהה היא מצב שצריך לקיים כדי לאפשר למערכת הנמוכה ליצור מציאות

---
## Claude:
זה מדויק מאוד. ואם נסדר את ארבעת ה"צו" לפי סקאלה:
**מקדש** (תמיד, נר) – הסקאלה הגבוהה ביותר. מצב לאומי-קוסמי. בלי הקרבן התמידי והנר אין מקדש פעיל, ובלי מקדש פעיל אין מסגרת לשום עבודה פרטית – לא קרבן יחיד, לא נדר, לא חטאת.
**ארץ** (גבולות, נחלת לויים) – סקאלה לאומית-טריטוריאלית. בלי חלוקת נחלות ומבנה הלויים אין סדר חברתי שבתוכו הפרט יכול לקיים מצוות התלויות בארץ.
**מחנה** (טהרה) – סקאלה קהילתית. בלי טהרת המחנה אין שכינה, ובלי שכינה המעשים הפרטיים לא "נקלטים".
ומתחת לכל אלה – הפרט מקיים מצוות, יוצר חלויות, חפצא של קדושה. אבל הוא יכול לעשות את זה **רק בתוך המצבים** שה"צו" מקיים.
וזה מסביר למה דווקא "צו" ולא "דבר" – "דבר אל בני ישראל" פונה לאנשים שיעשו מעשים. "צו" מקיים את **התנאים שבתוכם** המעשים האלה אפשריים בכלל. זה לא ציווי על פעולה, זה ציווי על **קיום התשתית**.
ובחזרה לשפת המערכות – אלה לא רכיבים (components) אלא **תנאי אפשרות** (enabling constraints). וכל סקאלה גבוהה מאפשרת את הסקאלה שמתחתיה.

---
## User:
What is the source for the concept of 'enabling constraints'?

---
## Claude:
The concept comes from **Alicia Juarrero**, in her 1999 book *Dynamics in Action: Intentional Behavior as a Complex System* (MIT Press). She developed the idea that in complex systems, certain constraints don't just limit possibilities but actually *enable* new ones — they create the conditions for emergence.

**Dave Snowden** then adopted and developed this into the **Cynefin framework**, where he distinguishes between governing constraints (complicated domain — tight rules, single path) and enabling constraints (complex domain — creating bounded autonomy that allows emergence). He credits Juarrero as the original source and developed it into the distinction between domains in Cynefin.
Sonja Blignaut, who works in this space, frames it nicely: enabling constraints "enable emergence and create bounded autonomy."

And the parallel to what was discussed is striking — the four "צו" are exactly this: they don't dictate specific behavior (that's "דבר אל בני ישראל"), they create the conditions within which specific behaviors become possible and meaningful. Juarrero's key insight is that these constraints are not external impositions on a system but **constitutive** of the system — remove them and the system doesn't just lose a rule, it ceases to exist as that kind of system. Which is exactly what happens when the Temple light goes out or the camp becomes impure.
---
Note, idg -- i wrote down some thoughts on constraints in faddc which enable learning

---
## Summary of Key Insights
### The Four Occurrences of "צו את בני ישראל ואמרת אליהם":

| # | Source | Topic | Scale |
|---|--------|-------|-------|
| 1 | במדבר ה' ב' | שילוח טמאים – טהרת המחנה | קהילתית |
| 2 | במדבר כ"ח ב' | קרבן התמיד והמוספים | לאומית-קוסמית (מקדש) |
| 3 | במדבר ל"ד ב' | גבולות ארץ כנען | לאומית-טריטוריאלית |
| 4 | במדבר ל"ה ב' | ערי הלויים ונחלתם | לאומית-חברתית |

### Core Thesis:
1. **"צו" = תמידיות/התהוות**, לא רק זירוז. פרשת צו ופרשת תצוה מכילות את מצוות התמיד במקדש.
2. ארבעת ה"צו" אינם מצוות רגילות אלא **תנאי קיום מתהווים** – boundary conditions / enabling constraints של המערכת כולה.
3. ההבדל מ"הוויות" רגילות (ציצית, תפילין): מצוות רגילות יוצרות **חלות שם על חפצא**. ארבעת ה"צו" יוצרים **חלות מציאות** – מצב מערכתי, לא אובייקט.
4. **קשר לשכינה**: הביטוי "אשר אני שוכן בתוכם" מופיע דווקא בשניים מתוך ארבעת ה"צו" (במדבר ה' ג'; במדבר ל"ה ל"ד), וב"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שהוא הבסיס לענייני המקדש. השכינה עצמה היא תהליך מתהווה מתמיד, לא עובדה נתונה.
5. **ההבדל מ"ויד תהיה לך מחוץ למחנה"** (דברים כ"ג): שם נאמר "מתהלך" (מעבר, ביקור) ולא "שוכן" (נוכחות קבועה), והנושא הוא נקיון/כבוד, לא טומאה אונטולוגית.
6. **סקאלה**: כל "צו" פועל בסקאלה שונה (מקדש > ארץ > מחנה), וכל סקאלה גבוהה מאפשרת לסקאלה שמתחתיה לתפקד. הפרט מקיים מצוות רק בתוך המצבים שה"צו" מקיים.
7. **מקור תיאורטי**: המושג "enabling constraints" מקורו ב-Alicia Juarrero (*Dynamics in Action*, MIT Press, 1999) ופותח על ידי Dave Snowden במסגרת Cynefin.
x

Dynamics of value at scale

I started with the assumption that free-will is good and coercion is bad.  The value judgement is similar but different to the other assumption that more information is good and less is bad, since there is a direct inverse relationship between the amount of information available prior to a decision/action and the coercion or jump to a conclusion that occurs.

Now I am thinking that the value of free-will is scale dependent.  Perhaps, at lower levels, I value free will more than at higher levels.  Either because the amount of Information available is measured is some cumulative fashion, thus higher levels natural have more Information as the incorporate all the Information from previous levels (in which case the value structure remains the same, but the Information is hidden).  Or in spite of the lesser amount of Information available higher levels have a different value system...not sure why...

What is an example of levels of Hazaka...

מורכבות מזבח העולה - זבחים פרק רביעי - זבחים

וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֤ן מִדָּמָהּ֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה וְאֶת־כׇּל־דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃

זבחים דף ל״ו ע״ב פרק רביעי

מתני׳

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

כׇּל הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁנָּתַן בְּמַתָּנָה אַחַת – כִּיפֵּר. וּבְחַטָּאת – שְׁתֵּי מַתָּנוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת – כִּיפֵּר.

שיעור #87 - פרק רביעי: מחלוקת בית שמאי ובית הלל || הרב רא"ם הכהן

https://youtu.be/1ItRcho9ZKg?si=KTWb9xmDaZJZsSEg

הנה כמה מחשבות אחרי שהקשבתי לשיעור:

המזבח החיצון - העולה - היא בעצם שתי כלים, העליון והתחתון, מחוברים ואולי מורכבים.  חיטוי וקידוש שניהם בנפרד, ואולי ביחד.

יסוד המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היא שבית שמאי סוברים עליון מכפר, בית הלל סוברים תחתון מכפר.

נראה שהמשנה כשיטת בית שמאי, ובית הלל מתייחס לחטאת בתוך עולמו של בית שמאי, ולכן בית הלל אומרים ׳אף חטאת׳, כלומר לשיטת בית שמאי שהעליון מכפר אף החטאת למעלה מכפר במתנה אחת.  אבל פתיחת הגמרא, הסוגיא הראשונה הסתמי, היא הפוך, היא שיטת בית הלל, ולכן כהסברו של הרב, בית הלל יכולים ללמוד משפיכה על היסוד לכפר, והלשון ׳אף חטאת׳ אינה מתאימה לשיטת בית הלל שהתחתון מכפר, אלא חטאת מלמדת על הכלל כולו - שפיכה למטה מכפרת.

האם הרב סובר לשיטת בית הלל בטהרתו, בקורבן חטאת השפיכה למטה מכפרת לאדם וגם מביאה חיטוי למזבח? או רק אחד מהם? 

קשה לי להסביר שקיימת רק חיטוי לבית הלל ללא כפרה (וכן הגמרא מקשה...) לכן צריכים לסביר לבית הלל קיימת כפרה בשפיכה על היסוד.  אבל אז קצת קשה לי להבין כיצד פסח, בכור ומעשר הם בשפיכה, לשיטת הרב, לשיטת בית הלל יוצא שהשפיכה לכפר וגם לחיטוי, האם בקורבנות אלו יש מימד של כפרה מעבר לחיטוי.

אז אני יכול לפרש, בית הלל בתחתון רואים חטא המצריך כפרה, אפילו ללא רצון, ולכן בבכור ומעשר הם כפרה על החטא של קבלת הטוב, שונא מתנות יחיה (אפשר להסביר שפסח גם מאפיין קבלת טוב נפשי, חירות או הצלה)

רות - וגואל הדם

השנה כאשר חזרתי לשאלה - כיצד בועז הפך להיות דומה דל כך ליבם, אלא בלבי כיוון חדש.  השאלה היא פשוטה הרי אין אחים למת, ואין אפשרות לעוד אחים - וכך נעמי אומרת גם, אלא יש מערכת משפטית כך לימדו אותי, יש חוזה, שטר, שאומר שעל הקונה את השדה חייב להתחתן עם רות, אבל למה המגילה מהדהדת סיפור יבום, וישלוף איש נעלו, להקים שם המת, נחלה למת וכן הלאה.

נראה לי שפרשת גאל הדם מלמדת על הזיקה שיש לכל ישראל דרך נחלת הארץ להיות יורש, קרוב.  גואל הדם אינו גואל את האדם הנרצח, אלא הוא גואל את הדם הספוג באדמה, כמו שכתוב במפורש בפרשת מסעי, לא תקחו כופר ... ולא תחניפו את הארץ כי בדם יכופר.  מי הוא גואל הדם, הקרוב (רש״י), היורש הרמב״ם אומר (אולי זה סיפרי לא מצאתי), אבל בית דין יכולים למנות גואל דם, כיצד?  הוא לא קרוב והוא לנקרא ׳שליח בית דין׳ אלא גואל הדם משום שיש לו זיקה לארץ, לנחלה ולכן חובת גאולת דם.

לומדים מפרשת בהר ׳גאל׳ שווה יורש, או דוד או בן דוד יגאלנה, אבל זה נפתח לכל ישראל, וזה גם נשמע קשה, רק גר אין לו יורשים.  והתשובה היא ירושת הארץ היא תנאי משום הערבות שקבלו ישראל זה בזה כשנכנסו לארץ.  ולכן גואל הוא יורש, וקרוב, לארץ.

משום כך נוצרת זיקה בין האדמה של נעמי לרות, ויש דרך להקים שם למת דרך נחלת אבות, ולא רק דרך זיקה לאחים.  ואותה שורש מופיע בדין יבום עם אחים, רק שם הזיקה היא מיידת ונוצרת בתוך המשפחה, ופה המשפחה המורחבת השבט.

מעניין לראות המילים, צו את בני לשראל, מופעים חמישה פעמים, שניים בהתייחסות למצוות תמידיות, קורבן התמיד, שם למאור המקדש.

אחת למחנה, לשלוח כל צרוע וזב במדבר ה' ב'

צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻלֹתֶֽיהָ׃

במדבר ל״ד ב׳ נחלה

ואחת לנחלה, נתמו ללוים נחלה במדבר ל"ה ב'

נראה לי שתמיד מאפיין חיבור כללי, מעל הזמן והמקום, אבל לא רק, תמיד גם מאפיין התהוות, בריאה חדשה שצריך חנוכה, וכן נחלה ניתנת בנתהוות מתמדת

שינוי זהות בהלכה

האתגר למצוא דוגמאות של שינוי זהות לתקופת זמן בהלכה:

גר, עבד, הם חד כיוונים בזמן -- אע״פ שעבד עברי היא דו-כיווני - 

עבד עברי - לוקח שפחה כאשר יוצא לחירות אסורה עליו

פועל - אוכל מהתבואה בזמן שהוא פועל 

פועל משעובד לעבודתו -- זמני העבודה אינם שלו

פועל פטור מלברך ברכת מזון שלם

פועל לא חייב לרדת מהעץ כדי לומר שמע

אונן - פטור מהמצוות

חתן ביום חתונתו, העוסק במצווה - שליח בית דין - אלו זהויות ולא פעולות -- עשה דוחה לא תעשה זה פעולה

מוהל - שתי תינוקות והתבלבל ומל בשבת - ברשות הוא עושה

מזיק בערב שבת - איסא בן יהודה - רץ ברשות

כהן בבית המקדש - וגם ישראל המביא חובתו בחג??

דיין כאשר הוא חלק מבית דין - פוסק ודן, ואחרי שיצא אינו יכול לספר על שיטתו הפרטי, כלומר בבית דין זהותו דיין כללי ומה שנאמר בתוך הדיון בבית דין אינו חלק ממנו כאשר הוא נפרד ממנה

המתפלל במנין - יש כמה דינים למשל חזרה אם שכח -- שומע כעונה אינו חייב לומר - דיני כוונה

המתפלל בחבר עיר - תפילת מוסף

זימון - שלושה שאכלו - ורבבה שאכלו - אומרים את השם (אין איסור לא תשא שם) - גם אחד פוטר את כולם בברכתו (אינו דין בשומע כעונה)

אישה נשואה לכהן אוכל תרומה - התגרשה וחזרה לבית אביה אסורה בתרומה

אישה נשואה לבעלה, התגרשה אסורה, התחתנה לאחר והתגרשה אסורה לחזור לבעלה הראשון, הזהות שלה קשורה בזיקה לבעלה השניה עובדה שאם זיווגה עם אחר שלא בחיתון מותרת לראשון

הקרבת קורבן בזמן היתר במות - העם הייתה במעמד/סקאלה מסויימת - אחרי שילה - מעמד אחר - וחזרה בנוב וגדעון.

מלחמה - יש כמה דינים שקיימות בזמן מלחמה (שאינם דין פרטי לפיקוח נפש), חייל לוחם זהות לאומית

חלוצי צבא - אוכלים מאכלות אסורות (ואין זה דין בפיקוח נפש)

גואל הדם - הורג את הרוצח

שוטה לדבר אחד - פטור מכל התורה - אפילו שוטה לזמן מוגבל אפילו שלא פוגש את הדבר האחד 

עני - מתנות, לקט שכחה ופאה

עני אוכל דמאי - אפילו עשיר שיש זיקה לעני

(יש מצוות על שבט או משפחה - לא על יחידים  - יש לי רשימה על בסיס ספר המצוות) 

אנחנו מחפשים מתי קיימת זהות הפוטרת מחיוב של היחיד

....

יהדות ישראלית

האתגר, לבנות יהדות ישראלית -- האתגר של תורת הגלות היא אמיתית -- אתן דוגמאות

מקדש, ארץ, תורה

מערכת סגורה אינה יכולה להתחדש, אמונה יש מצוי מחוצה לי

מצוות עשה, א׳

היא הצווי אשר צונו בהאמנת האל-הות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו אנכי ה' אל-היך. ובסוף גמרא מכות (דף כ"ג:) אמרו תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, מאי קראה תורה צוה לנו משה, ר"ל מנין תור"ה. והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא תרי"א הוי, והיה המענה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר לך שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצות, והוא צווי באמונת האל-הות כמו שבארנו. (בפרשת וישמע יתרו, מדע הלכות יסודי התורה פ"א):

 https://www.sefaria.org.il/Mishnah_Sanhedrin.10.1?lang=he&p2=Rambam_on_Mishnah_Sanhedrin.10.1.15&lang2=he&w2=all&lang3=he

וממה שצריך שנזכור בכאן והוא הראוי מכל מקומות שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות:

[מעניין אם קיימת תלות בין היסודות או כל אחד בנפרד?  אם יש תלות אז אין 13, יש אחד או שתים בלתי תלויים]

היסוד הראשון

[מעניין מה התרגום של ׳מציאות׳]

واقع

https://en.wikipedia.org › wiki › Reality
Reality is the sum or aggregate of all that is real or existent within a system, as opposed to that which is only imaginary.The term is also used to refer to the ontological status of things, indicating their existence. 

להאמין מציאות הבורא יתברך, והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת מציאות הנמצאים כלם, בו קיום מציאותם, וממנו קיומם.

ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו.

ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כלם זולתו לא יתבטל מציאות הש"י ולא יגרע ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד הש"י שמו כי הוא מסתפק במציאותו ודי לו בעצמו ואין צריך במציאות זולתו 

וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים ומה שיש בתוכם ומה שיש למטה מהם הכל צריכין במציאותם אליו וזה היסוד הראשון מורה עליו דבור אנכי ה' אל-היך:

היסוד השני

יחוד הש"י, כלומר שנאמין שזה שהוא סבת הכל אחד,

ואינו כאחד הזוג ולא כאחד המין ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במנין שמקבל החלוק לאין סוף, 

אבל הוא הש"י אחד באחדות, שאין כמותה אחדות, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר שמע ישראל ה' אל-הינו ה' אחד:

-=-=-=-=

שיטה אחת היא חילון, להתנער מהישן הכובל אותנו
שיטה שניה להתחבר לחידוש הבאה מתוך הבריאה

תורה ומדע, תורה עם דרך ארץ, ציוני-דתי, דתי-לאומי -- או דתי בלאומיות

האם הדור שלנו פגוש מציאות בצורה שונה מזו שבעבר? הרב נעם בספר על הקצות מצייר משהו דומה, למשל, המציאות של סמכות קהילתית פגשה את הסוגיות בסנהדרין והוליד חידש בהלכה.

=-=-=-=

כ״ד אייר - יום הנחלה של אמי מורתי ז״ל

אמי מורתי ז״ל למדה את דיני עיר מקלט כקיום של טיפול טראומה

וגם אמירת ברכת הגומל, קורבן תודה, כטיפול טראומה -- יוסף הי״ד קיים את שיטתה

משנה תורה, הלכות ברכות י׳:ח׳

אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת. חוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא. וְחָבוּשׁ שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים. וְיוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁעָלוּ. וְהוֹלְכֵי דְּרָכִים כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב. וּצְרִיכִין לְהוֹדוֹת בִּפְנֵי עֲשָׂרָה וּשְׁנַיִם מֵהֶם חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קז לב) ״וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ״. וְכֵיצַד מוֹדֶה וְכֵיצַד מְבָרֵךְ. עוֹמֵד בֵּינֵיהֶן וּמְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹ-הֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוֹב. וְכָל הַשּׁוֹמְעִין אוֹמְרִים שֶׁגְּמָלְךָ טוֹב הוּא יִגְמָלְךָ סֶלָה:

=-=-=-=

-- חילון - צקלג - שיטת רבי יהודה

עגלה ערופה -- כיבוש הארץ -- ובאמת יוסף במצרים שלח עגלות להוריד את אביו למצרים לגלות -- טעות גדולה בהבנת הסוגיא -- בוודאי יעקב אבינו יבכה כאשר הוא יפגוש את בנו - או שיעקב גם לא הבין את הסוגיא...הוא ברח מעצמו ללבן

פרדס - חגיגה -- טראומה --סיפור גדול

לסמוך גאולה לתפילה

שבת שלום בעזה -- כבוד שבת -- שלושה ימים אין צרים על עיר למלחמה - הל׳ שבת פרק ב׳

-=-=-=-=-=

הגמרא ביומא ע״ג ע״ב אומרת:

מְשׁוּחַ מִלְחָמָה נִשְׁאָל בָּהֶן

תָּנוּ רַבָּנַן

כֵּיצַד שׁוֹאֲלִין 

הַשּׁוֹאֵל פָּנָיו כְּלַפֵּי נִשְׁאָל וְהַנִּשְׁאָל פָּנָיו כְּלַפֵּי שְׁכִינָה

הַשּׁוֹאֵל אוֹמֵר ״אֶרְדּוֹף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה״

וְהַנִּשְׁאָל אוֹמֵר: ״כֹּה אָמַר ה׳ עֲלֵה וְהַצְלַח״

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר

אֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״כֹּה אָמַר ה׳״, אֶלָּא ״עֲלֵה וְהַצְלַח״ 

...

[רבי יהודה חולק וסובר שה׳ תמיד עונה למבקש מליבו -- רבי יהודה מבטא את המסר של שפה חילונית, דברים שבלב האדם הם דברי ה׳ - דברים קדושים]

...

וְאִם הוּצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁנַיִם — מַחְזִירִין לוֹ שְׁנַיִם

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה׳ לֵאמֹר הַאֶרְדּוֹף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂיגֶנּוּ וַיֹּאמֶר (ה׳) לוֹ רְדוֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל״. 

=-=-=-=-=

המשנה בסוטה אומרת:

נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר —

מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף,

דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ.

הרמב״ם הל רוצח ושמירת הנפש פרק י׳ הל׳ ט׳

מֵהֵיכָן מוֹדְדִין. מֵחָטְמוֹ. נִמְצָא גּוּפוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְרֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר מוֹלִיכִין הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן כָּל מֵת מִצְוָה מוֹלִיכִין גּוּפוֹ אֵצֶל רֹאשׁוֹ וְנִקְבָּר בִּמְקוֹמוֹ:

=-=-=-=-=-

 פרק ב׳ הל שבת

כ״ב

https://www.sefaria.org.il/Mishneh_Torah%2C_Sabbath.2.22?lang=he&with=all&lang2=he

הַמְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְלֹא יָדַע מָתַי הוּא יוֹם שַׁבָּת מוֹנֶה מִיּוֹם שֶׁטָּעָה שִׁשָּׁה וּמְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי וּמְבָרֵךְ בּוֹ בִּרְכוֹת הַיּוֹם וּמַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם זֶה שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ וּמַבְדִּיל בּוֹ מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת. וְאָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר עַל פַּרְנָסָתוֹ שֶׁכָּל יוֹם וָיוֹם סְפֵק שַׁבָּת הוּא. וְאִם יָדַע שֶׁהוּא שְׁמִינִי לִיצִיאָתוֹ אוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר לִיצִיאָתוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הַמִּנְיָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר וַדַּאי שֶׁלֹּא יָצָא בְּשַׁיָּרָא בְּשַׁבָּת. וּשְׁאָר הַיָּמִים חוּץ מִיּוֹם זֶה עוֹשֶׂה כְּדֵי פַּרְנָסָה בִּלְבַד:

כ״ה

צָרִין עַל עֲיָרוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְעוֹשִׂין עִמָּהֶן מִלְחָמָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁכּוֹבְשִׁין אוֹתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (דברים כ כ) "עַד רִדְתָּהּ" וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. וְלֹא כָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ יְרִיחוֹ אֶלָּא בְּשַׁבָּת:

פרק ל׳

https://www.sefaria.org.il/Mishneh_Torah%2C_Sabbath.30.13?lang=he&with=all&lang2=he

אֵין צָרִין עַל עֲיָרוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת. כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעַת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה עֲלֵיהֶן וְלֹא יִהְיוּ מְבֹהָלִים וּטְרוּדִים בְּשַׁבָּת. אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְלֹא יִצְטַעֵר יֶתֶר מִדַּאי. וְלִדְבַר מִצְוָה מַפְלִיג בַּיָּם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּפוֹסֵק עִמּוֹ לִשְׁבֹּת וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת. וּמִצּוֹר לְצִידֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת מֻתָּר לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא יַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּלָל אֵין מַפְלִיגִין:

=-=-=-=-

 תרומה פרק א׳ הלכה כ״ו

הַתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וַאֲפִלּוּ בִּימֵי עֶזְרָא אֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶן. שֶׁאֵין לְךָ תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ב) "כִּי תָבֹאוּ" בִּיאַת כֻּלְּכֶם כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּכְמוֹ שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחֲזֹר בִּירֻשָּׁה שְׁלִישִׁית. לֹא כְּשֶׁהָיוּ בִּירֻשָּׁה שְׁנִיָּה שֶׁהָיְתָה בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהָיְתָה בִּיאַת מִקְצָתָן וּלְפִיכָךְ לֹא חִיְּבָה אוֹתָן מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵין חַיָּבִין בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם כִּתְרוּמָה:

שמיטה ויובל פרק י׳ הל׳ ח׳

מִשֶּׁגָּלָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י) "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ" בִּזְמַן שֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעֻרְבָּבִין שֵׁבֶט בְּשֵׁבֶט אֶלָּא כֻּלָּן יוֹשְׁבִין כְּתִקְנָן. בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל [נוֹהֵג בָּאָרֶץ] נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה י יב) "יוֹבֵל הִיא" בְּכָל מָקוֹם בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:

יש בעיה להגדיר ׳ביאת כולם׳, הרמב״ם מביא את זה בצורה קצת מעורפלת בהלכות תרומה.  אבל מה זה ׳כולם׳?  השאלה הזו נשאלה בעבר והתשובה בעייתית משני כיוונים.  הראשון הערבוב שרב חיים עושה בין הלכות שמיטה ויובל להלכות תרומה, ואז גם בין ׳על יושביה עליה׳ לבין ׳ביאת כולם׳, מזה צומח עוד שני בעיות, הרי אנחנו רואים בעיניים את הביאה השלישית, והרמב״ם פוסק שבביאה השלישית תהיה ׳ביאת כולם׳, אבל לא ראינו שבאו כולם.  הביאה השניה היא שהאחרונים משתדלים לפתור את הבעיה הראשונה על ידי הגדרת ׳כולם׳ -- ולא מתייחסים ל׳ביאה׳ כמרכיב חיוני, כלומר אם נגדיר ׳כולם׳ כרוב, אז אפשר לראות כיצד באיזשהו שלב היהודים בארץ ישראל יהיו רוב, ורק צריכים להמתין, אולי לעודד עליה.  לטעמי הכיוון הזה הוא הפך ההלכה.

ביאת כולם היא תופעה נקודתית בזמן, יום לפני בני ישראל היו מעבר לירדן, יום אחרי כולם היו בצד המערבי של הירדן (מעניין כולם למעט אלו שלא).  בהינתן המציאות הנוכחית שבו כל יהודי (בהגדרה רחבה) יכול לבוא מתי שירצה אין כעת דרך טובה להגדיר נקודה בזמן של ביאת כולם.  לכן נראה לי ביום ביטול חוק השבות תהיה נקודה בזמן, שאפשר להגיד שכולם כאן, אין עוד שיבואו מתי שירצו.

מנחות נ׳ ע״ב -- חידוש בכהן גדול

מחיצה בבוקר מחיצתה בערב

כהן גדול מורכב

מנחה מורכב

יש חיבור ותלות בין פרטים בעולם העשיה, על ידי הכשרה של המקום הפריט השני יכול להשתמש בה

ויש תלות של כלל בדרגה גבוהה, מקום יותר גבוהה, והפרטים מקושרים חזק כדי ליצור את המקום הגבוהה

מנחת חביתין היא גם וגם

הכהן הגדול הוא גם וגם, גם יחיד וגם ציבור, 

 מקדושתו לא יצא 

הוא חלק מבריאה, ולא עבודה, הוויה ולא עשיה

אבל כנראה יש בו מרכיב של עשייה, מרכיב של הכשר כלי

מחיצתה בבוקר להכשיר

-=-=-

מַתְנִי׳ 

חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָּאִין חֲצָאִין, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, מַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם. 

כֹּהֵן שֶׁמֵּבִיא מֶחֱצָה שַׁחֲרִית, וָמֵת, וּמִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו – לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ וַחֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם (מֶחֱצָה) וְחוֹצֵהוּ, מַקְרִיב מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין. 

גְּמָ׳ 

תָּנוּ רַבָּנַן: 

אִילּוּ נֶאֱמַר ״מִנְחָה מַחֲצִית״, הָיִיתִי אוֹמֵר מֵבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ שַׁחֲרִית וּמַקְרִיב, חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וּמַקְרִיב. תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מַקְרִיב, 

הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם. 

נִטְמָא מֶחֱצָה שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, אוֹ שֶׁאָבַד, יָכוֹל יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וְיַקְרִיב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא. 

הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם [מִבֵּיתוֹ], וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין. 

כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה שַׁחֲרִית וָמֵת, וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, יָכוֹל יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ, אוֹ חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא וּמַקְרִיב.

הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין. 

[שני המקרים ממש גברא חפצה, לא רק שהחפץ יש בה מימד של תלות בין מחצה ראשונה לשניה גם האדם הכהן גדול, לשיטתנו החפץ מטעם הכשר כלי והאדם מתאם כללות]

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: 

מֶחֱצָה רִאשׁוֹן וּמֶחֱצָה שֵׁנִי – תְּעוּבַּר צוּרָתָן, וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. 

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: 

בִּשְׁלָמָא רִאשׁוֹן אִיחֲזִי לְהַקְרָבָה, אֶלָּא שֵׁנִי לְמָה לֵיהּ עִיבּוּר צוּרָה? 

מֵעִיקָּרָא לְאִיבּוּד קָא אָתֵי. דַּאֲמַר לָךְ, מַנִּי? תַּנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הוּא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל טָעוּן עִיבּוּר צוּרָה. 

רַב אָשֵׁי אָמַר: 

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כֵּיוָן דִּבְעִידָּנָא (דְּפָלְגִי בְּהוּ) [דְּפַלְגִינְהוּ], אִי בָּעֵי הַאי מַקְרֵיב, וְאִי בָּעֵי הַאי מַקְרֵיב – מִיחְזָא חֲזוּ. 

אִיתְּמַר: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתָן? 

רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: 

אוֹפָהּ, וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנָהּ. 

רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: 

מְטַגְּנָהּ, וְאַחַר כָּךְ אוֹפָהּ. 

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: 

כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָאָה. 

רַבִּי אַסִּי אָמַר: 

כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָא. 

כְּתַנָּאֵי: ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָא. 

רַבִּי אוֹמֵר: תֹּאפֶינָּה נָאָה. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תֹּאפֶינָּה רַבָּה. 

אִית לֵיהּ נָא, וְאִית לֵיהּ נָאָה. 

תְּנַן הָתָם: 

חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. 

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? 

אָמַר רַב הוּנָא: 

״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָאָה, וְאִי אָפֵי לַהּ מֵאֶתְמוֹל – אִינַּשְׁפָה לַהּ. 

מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: 

אֵימָא דְּכָבֵישׁ לֵיהּ בְּיַרְקָא! 

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: 

״תֵּעָשֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״תֵּעָשֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. 

אַבָּיֵי אָמַר: 

אָמַר קְרָא ״סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״, הֲרֵי הִיא כְּמִנְחַת תְּמִידִין. 

רָבָא אָמַר: 

״עַל מַחֲבַת״ – מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנָה כְּלִי, וְאִי אָפֵי לַהּ מֵאֶתְמוֹל – אִיפְּסִילָא לַיהּ בְּלִינָה. 

[לשיטתי, אביי ורבי ישמעאל בדעה אחת (אע״פ שבאים זה אחר זה שתי זוגות של מחלוקות יש פה) חיבור בכלל בגברא העושה תמיד, ואילו רבא בשיטת רב הונא, יש חיבור בזמן - תהליך, ׳אי אפי מאתמול׳]

(נ״א א)

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: 

״עַל מַחֲבַת״ – מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנָה כְּלִי. ״בַּשֶּׁמֶן״ – לְהוֹסִיף לָהּ שֶׁמֶן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. הֲרֵינִי דָּן: נֶאֱמַר כָּאן ״שֶׁמֶן״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּמִנְחַת נְסָכִים ״שֶׁמֶן״ – מָה לְהַלָּן שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן, אַף כָּאן שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן. 

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: 

נֶאֱמַר כָּאן ״שֶׁמֶן״, וְנֶאֱמַר בְּמִנְחַת נְדָבָה ״שֶׁמֶן״, מָה לְהַלָּן לוֹג אֶחָד, אַף כָּאן לוֹג אֶחָד. 

נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה? 

דָּנִין תבש״ט מתבש״ט: תָּדִיר, בָּאָה חוֹבָה, דּוֹחָה שַׁבָּת, דּוֹחָה טוּמְאָה. וְאֵין דָּנִין תבש״ט מִשֶּׁאֵינוֹ תבש״ט. 

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: 

דָּנִין יגי״ל מיגי״ל – יָחִיד, בִּגְלַל עַצְמָהּ, יַיִן, לְבוֹנָה. וְאֵין דָּנִין יגי״ל, מִשֶּׁאֵינוֹ יגי״ל. 

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: 

״סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״ – הֲרֵי הִיא לְךָ כְּמִנְחַת תְּמִידִין, מָה מִנְחַת תְּמִידִין שְׁלֹשָׁה לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן, אַף זוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן. 

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 

רִיבָּה כָּאן שֶׁמֶן, וְרִיבָּה בְּמִנְחַת כְּבָשִׂים שֶׁמֶן, מָה לְהַלָּן שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן, אַף כָּאן שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן. 

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: 

רִיבָּה כָּאן שֶׁמֶן, וְרִיבָּה בְּמִנְחַת פָּרִים וְאֵילִים שֶׁמֶן, מָה לְהַלָּן שְׁנֵי לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן, אַף כָּאן שְׁנֵי לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן? 

נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה: 

דָּנִין מִנְחָה הַבָּאָה עִשָּׂרוֹן, מִמִּנְחָה הַבָּאָה בְּעִשָּׂרוֹן, וְאֵין דָּנִין מִנְחָה הַבָּאָה עִשָּׂרוֹן, מִמִּנְחָה הַבָּאָה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים. 

הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא, 

אָמְרַתְּ ״בְּשֶׁמֶן״ לְהוֹסִיף לָהּ שֶׁמֶן, וַהֲדַר תָּנֵי: נֶאֱמַר כָּאן ״שֶׁמֶן״, וְנֶאֱמַר בְּמִנְחַת נְדָבָה ״שֶׁמֶן״. 

אָמַר אַבָּיֵי: 

מַאן תְּנָא בַּשֶּׁמֶן לְהוֹסִיף? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְאִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קָאָמַר. וּבְדִינָא מַאן קָא מַהְדַּר? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. 

[יוצא לפי אביי, אבי רבי שמעון פשוט עולם המעשה, חביתה כהן יחיד, נדבה,  ושיטת רבא דוחה משום כלי כנראה - חפצא]

 

רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: 

כּוּלָּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא. וְהָכִי קָאָמַר: 

״בְּשֶׁמֶן״ – לְהוֹסִיף לָהּ שֶׁמֶן, דְּאִי לִקְבּוֹעַ שֶׁמֶן – לָא צְרִיךְ, כֵּיוָן דִּכְתִיב בָּהּ ״עַל מַחֲבַת״ – כְּמִנְחַת מַחֲבַת דָּמְיָא. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לִקְבּוֹעַ לָהּ שֶׁמֶן, דְּאִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּשֶּׁמֶן״, הֲוָה אָמֵינָא תֶּיהְוֵי כְּמִנְחַת חוֹטֵא. הֲדַר אָמַר: תִּיהְוֵי נָמֵי לִקְבּוֹעַ לָהּ שֶׁמֶן, תֵּיתֵי מִדִּינָא, וְדָן דִּינָא וְלָא אָתְיָא לֵיהּ, וְאַצְרְכַהּ קְרָא ״סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״, כְּדִמְסַיֵּים רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִילְּתֵיהּ. 

[פה יש מורכבות, רב הונא שונה אבל חורז, ורבי ישמעאל היה בדין האדם הכלל, תמיד -- ועכשיו רב הונא מוריד את האדם, לא ממש כללי אלא האדם החוטא, הכהן גדול מביא כל יום כמו של ביום כיפור מביא פר לכפר, כך הכהן מחטא את עצמו] 

רַבָּה אָמַר: 

כּוּלַּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן [וְאִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קָאָמַר]. וְהָכִי קָאָמַר: ״בְּשֶׁמֶן״ לְהוֹסִיף לָהּ שֶׁמֶן, דְּאִי לִקְבּוֹעַ לָהּ שֶׁמֶן לָא צְרִיךְ, כֵּיוָן דִּכְתִיב בַּהּ ״עַל מַחֲבַת״ כְּמַחֲבַת דָּמְיָא, וְעַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר ״בְּשֶׁמֶן״ יֵשׁ לִי בַּדִּין. וְדָן דִּינָא, לָא אָתְיָא לֵיהּ, וְאַצְרְכַהּ ״בְּשֶׁמֶן״, הֲדַר אָמַר: תֶּיהְוֵי כְּמִנְחַת פָּרִים וְאֵילִים. הֲדַר אָמַר: דָּנִין מִנְחָה הַבָּאָה עִשָּׂרוֹן וְכוּ׳.

[ורבה הפוך מעלה את רבי שמעון למשהו יותר ציבורי]