פרשת משפטים
{ב} לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת
וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת
אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת
בעולם הבריאה, עולם של אמת ושקר, יש כלל חזק 'אחרי רבים', כלומר יש כלל, יש התכללות, יש מקום אשר בו אין פרטים. במקום הזה, יש רק אמת ושקר, והרבים הם מייצגים את האמירה של הכלל.
בעולם המעשה, עולם של טוב ורע, יש פקידה, כל יחיד ויחיד, כל פרט, נמדד לעצמו. אין מקום להיות. אין רבים להיות אחריהם, שם יש רק טוב ורע.
ליצור כלל לשיטתנו ברור, על ידי חיזוק הקשרים בין הפרטים הכלל מגיח, ובוקע ועולה מעצמו. האינפורמציה, העדר, בתוך המערכת מכריחה פירוש יחיד, כלל אחת.
כיצד כאשר נמצאים במקום של אמת ושקר, בכלל, אפשר לצאת ממנה ולעבור לכלל אחר?
בני ישראל היו חלק מהכלל של האומה המצרית, וחופש ניתן יחסית בקלות. לצאת היה אפשר (ראה מדרש על בני אפרים), אבל לאן?
כלומר השלב הראשון ביציאה, הפקידה, פקוד יפקוד אלוקים אתכם, והפלאה במכות היה החלק הקל, ונפלינו אני ועמך, יסוד פשוט. ובכך באו המכות, לפקוד על מצרים, להוריד אותם ממקום (מדרגה) של כלל (הכולל את בני ישראל) למקום (דרגה) של פרטים.
וכך הרמב"ם כותב במורה חלק א' פרק י':
וכן אם חלה מכה על אומה או על אקלים 14 כפי רצונו המוקדם, 15 אשר מקדימים ספרי
הנבואה
לפני תיאור אותה המכה, שאותם האנשים פקד ה’ מעשיהם, ואחר כך הביא עליהם את
העונש,
הרי הוא מכנה גם את העניין הזה בירידה.
מפני שהאדם קל מכדי שיפקדו 16 מעשיו ויוענש עליהם
אלמלי הרצון.
וכן ליצירת כלל, כמו שהרמב"ם פוסק, שיש צורך להפריד כל פרט ופרט.
רמב"ם הלכות סנהדרין - פרק עשירי
ה. שנים שאמרו טעם אחד אפילו משני מקראות אין נמנין אלא כאחד:
לשיטתו של הרב רפפורט, הסנהדרין הם כלל, ולכן יש מקום לכל הדעות ביחד, ולכן יש דין של 'אחרי רבים להטות'. אחרי בריאת הכלל, הריבוי פועל ללא פרטים, ואין דעת מיעוט, יש ריבוי של הרב קוק ואין כלל של הרב אשלג.
אבל לפני שיש כלל, בשלב הראשון, לפני הריבוי, יש שלב של פירוט. כל פרט ופרט צריך להעמיד דין שונה מחבירו, וכך הסברנו את חיזוק הכלל על ידי הפרט שיוצא ומלמד על הכלל כולו (ראה בבלוג). לכן הרמב"ם פוסק ששנים שאמרו אותו טעם, אין נמנין אלא כאחד. הם לא תורמים לכלל כשני פרטים, אלא כפרט אחד.
כלומר, בין אם יוצרים כלל חדש, בין אם יוצאים מכלל קיים, השלב הראשון הוא זיהוי הפרט.
נראה לי, כאשר בוראים כלל חדש, הפירוט של כל יחיד אינה נקרא 'פקידה', בבריאה חדשה הפירוט היא חלק מהקישוריות, טיב החיבור לפרטים האחרים תלוי ביחודיות של כל פרט.
אבל, כאשר יוצאים מכלל קיים, כאשר פוקדים את הכלל, וה'פקידה' היא היציאה מכלל על ידי מעשה של פירוט שמוציא את הפרט מהכלל. אז זיהוי הפרט היא פירוק, הפרדה. בלשונו של הרמב"ם למעלה, 'האומה' (הכלל) נידון כ'אותם אנשים' (פרטים), ואז באים המכות. והמכות הפרידו את בני ישראל מהאומה המצרית.
אבל לאן? אחרי ההפרדה מה יהיה בני ישראל?
לכן נראה לי שפרשת וארא פותח עם הברית. וגם הקימותי את בריתי,
הרמב"ם שומר את המילה 'ברית' לחלק ג' חלק שלישי - פרק [נא]
והושג מהתייחדות דעתם בהשגתו, שכרת עם כל אחד מהם ברית לעולם,
וזכרתי את בריתי יעקב וגו' . כי ארבעה אלו, כלומר האבות ומשה רבנו,
נתבארה בהם ההתאחדות בה', כלומר השגתו ואהבתו כפי שהעידו בכך הכתובים.
קיום הברית היא קיום של הכלל, קיום של התאחדות עם ה'. אבל בשלב ראשון קיום הברית מביא לידי פקידה.
הרב חיים הרשונזון בספרו על 'ברית' מסביר לפי המדרש על בסיס הפסוקים ביחזקאל, שבני ישראל עברו על הברית. הרי לא מלו, ועבדו ע"ז. יוצא שהפקידה מתחיל עם קיום הברית, והקב"ה פוקד עון אבות על בנים, אלו שלא מלו את בניהם.
כך שקיום הברית היא עמדה של כלל, שיפוט של בני ישראל על פי הברית על פי רוב, בני ישראל הפרו את הברית, ונכנסו לכלל של האומה המצרית. קיום הברית מראה שבני ישראל אינם מאוחדים עם ה' כמו אבותם בארץ כנען.
ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.
פעם גרו בה, עכשיו הם לא שם.
אבל אותה קיום של הברית, התביעה לשמירת הברית שמעיד על ההפרה, היא שמביאה לידי פירוק הברית על ידי פקידה, פקוד אפקוד, הפקידה הראשונה מפרקת את הכלל, את הברית. אבל היא גם מביאה משהו אחר:
אבל אותה קיום של הברית, התביעה לשמירת הברית שמעיד על ההפרה, היא שמביאה לידי פירוק הברית על ידי פקידה, פקוד אפקוד, הפקידה הראשונה מפרקת את הכלל, את הברית. אבל היא גם מביאה משהו אחר:
ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.
זכירת הברית. שבאה להציג נקודה של אמת.
בני ישראל נפקדו בפרשת שמות, יצאו מתוך הכלל של אבותם גרו בה, מתוך האחדות עם קב"ה, ומצאו עצמם בתוך מצרים, חלק מכלל האומה המצרית. מצרים מעבדים אתם, וזכירת הברית יוצרת נקודה של אמת. כלומר מביאה אותה שוב לעולם של אמת ושקר. הברית קיים, מצד אחד זה מביא לידי פקידה ושיפוט, ומצד שני עצם הברית (זכירת הברית) היא מעשה של כלל, של אמת, ולא שיפוטי.
