כבר התבאר תכלית הבאות שהאדם - מדיני בטבע ושטבעו - שיהיה מתקבץ ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו הכרח להתקבץ.
ולרוב ההרכבה בזה המין - מפני שהוא המורכב האחרון כמו שידעת - היה ההבדל רב בין אישיו עד שאפשר שלא תמצא שני אנשים מסכימים במין ממיני המידות כמו שלא תראה צורותיהם הנראות - שוות. ועילת זה - התחלף המזג ויתחלפו החמרים ויתחלפו גם כן המקרים הנמשכים אחר הצורה - כי לכל צורה טבעית קצת מקרים מיוחדים נמשכים אחריה בלתי המקרים הנמשכים אחר החומר. ואין כיוצא בזה ההתחלפות האישי הגדול נמצא באחד ממיני בעלי החיים; אבל ההתחלפות בין אישי כל מין מתקרב מלבד האדם. שאתה תמצא שני אישים ממנו - כאילו הם משני מינים בכל מידה - עד שתמצא אכזריות איש תגיע עד שישחט צעיר בניו מרוב הכעס ואחר יחמול על הריגת כינה או תולעת אחת וירך לבו מזה; וכן ברוב המקרים:
ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו זה החילוף וטבעו צריך אל הקיבוץ צורך הכרחי - אי אפשר בשום פנים שישלם קיבוצו אלא במנהיג בהכרח ישער פעולותיהם וימלא המחסר וימעיט מן המרבה ויחזוק פעולות ומדות ויעשום כולם על חק אחד תמיד עד שיעלם ההתחלפות הטבעי ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקיבוץ:
ולזה אומר שהתורה אף על פי שאינה טבעית יש לה מבוא בענין הטבעי. והיה מחכמת האלוה בהעמיד זה המין - למה שרצה מציאותו - ששם בטבעו שיהיה לאישיו כח הנהגה. ומהם - מי שיהיה הוא עצמו אשר ניבא בהנהגה ההיא והוא הנביא או מניח הנימוס; ומהם - מי שיהיה לו כח לחייב לעשות מה שצוה הנביא ההוא ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל והם - המלך הלוקח הנימוס ההוא והמתפאר בנבואה הלוקח מתורת הנביא אם כולה או מקצתה - יהיה לקיחתו הקצת והניח הקצת אם בעבור שזה היה יותר קל עליו או בעבור שיביא לחשוב שאלו הענינים באו לו בנבואה ואינו נמשך בהם אחר זולתו - על צד הקנאה.
כי יש מבני אדם מי שייטב בעיניו שלמות אחד ויערב לו ויתאוהו וירצה שידמו בני אדם שאצלו השלמות ההוא - ואף על פי שהוא ידע שאין אצלו שלמות - כמו שתראה רבים יתפארו בשיר זולתם ויאמרו שהם עשאוהו; וכן נעשה בקצת חיבורי אנשי החכמה ובחלקי חכמות רבות יפול ליד איש מקנה מתרשל דבר חידשו זולתו ויתפאר שהוא חידשהו. כן קרה בזה השלמות של נבואה גם כן שאנחנו נמצא אנשים התפארו בנבואה ואמרו מה שלא באה נבואה בו מאת האלוה כלל כצדקיה בן כנענה; ונמצא אנשים התפארו בנבואה ואמרו דברים אמרם האלוה בלא ספק - רצוני לומר שהם באו בנבואה אבל לזולתם - כחנניה בן עזור ואמרו שהם נבאום ושתום עדים:
וידיעת זה כולו והכרתו מבוארת מאד. ואני אבאר לך זה עד שלא יסופק עליך הענין ויהיה אצלך הבדל תכיר בו בין הנהגות הנימוסים המונחים ובין הנהגות התורה האלוקית ובין הנהגות מי שיקח דבר ממאמרי הנביאים ויתפאר בו ויאמר שהוא אמרו.
אמנם הנימוסים אשר גילו מניחיהם שהם נימוסים הניחום ממחשבתם - לא יצטרך על זה ראיה עם הודאת בעל הריב לא יצטרך לעדים. ואמנם ארצה להודיעך ההנהגות אשר יאמר בהם שהם נבואיות כי יש מהם נבואיות אמיתיות - רצוני לומר אלוקיות - ויש מהם נימוסיות ומהם שיאמר אומרם שהוא אמרם מלבו ולקחם מזולתו:
כי כשתמצא תורה שכל כוונתה וכל כונת נותנה אשר שיער פעולותיה אמנם היא - סדר המדינה ועניניה ולהסיר העול והחמס ממנה ולא יהיה בה הבטה בשום פנים לענינים עיוניים ולא השגחה להשלים הכח הדברי ולא ירגישו בה על היות הדעות בריאות או עלולות אבל הכונה כולה - סידור עניני בני אדם קצתם עם קצתם באי זה פנים שיהיה ושיגיע להם קצת הצלחה כפי דעת ראה אותו הראש ההוא - דע כי התורה ההיא - נימוסית ומניחה - כמו שזכרנו מאנשי הכת השלישית - רצוני לומר השלמים בכח המדמה לבד:
וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעינים במה שקדם מתיקון הענינים הגופיים ובתיקון האמונה גם כן ותשים כוונתה - לתת דעות אמיתיות באלוה ית' תחילה ובמלאכים ותשתדל לחכם בני אדם ולהבינם ולהעירם עד שידעו המציאות כולו על תכונת האמת - תדע שזאת ההנהגה מאתו ית' ושהתורה ההיא אלוקית:
ונשאר שתדע אם אומרה הוא השלם אשר נאמרה לו בנבואה או הוא איש מתפאר במאמרים ההם וגנבם מאחרים. ואופן בחינתו הוא - בחינת שלמות האיש ההוא לחקור ולדעת פעולותיו ולהסתכל במידותיו. והגדול שבמופתיך - הנחת התענוגים הגופיים ובזותם - שזאת תחילת מדרגות אנשי החכמה - כל שכן הנביאים - וכל שכן החוש אשר הוא חרפה לנו כמו שזכר אריסטו - וכל שכן מיאוס המשגל ממנו. ולזה עבר ופירסם האלוה בו כל מתפאר בנבואה כדי שיתבאר האמת למאמתים ולא יתעו ולא יטעו. והלא תראה צדקיה בן מעשיה ואחאב בן קוליה איך התפארו בנבואה ונמשכו אחריה בני אדם ואמרו דברי נבואה שאמרום זולתם והתמידו בפחיתות תענוג המשגל עד שזנו בנשי חבריהם והנמשכים אחריהם עד שפרסמם אלוה כמו שעבר ופרסם זולתם ושרפם 'מלך בבל' כמו שבאר ירמיה ואמר "ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך יי כצדקיהו וכאחב אשר קלם מלך בבל באש יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם וידברו דבר בשמי - שקר אשר לא צויתם ואנוכי היודע ועד - נאום יי". - והבן זאת הכונה:
רמב״ם מורה נבוכים
חלק ג', כ״ז
כוונת כלל התורה - שני דברים והם תקון הנפש ותקון הגוף:
אמנם תקון הנפש הוא - שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכלתם. ומפני זה יהיה קצתם בפרוש וקצתם במשל - שאין בטבע ההמון לסבול הענין ההוא כפי מה שהוא:
אמנם תקון הגוף יהיה בתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם וזה הענין ישלם בשני דברים האחד מהם - להסיר החמס מביניהם והוא - שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל; והשני - ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בחברה עד שיסודר ענין המדינה:
ודע ששתי הכונות האלה - האחת מהם בלא ספק קודמת במעלה והיא - תיקון הנפש - רצוני לומר נתינת הדעות האמיתיות; והשנית קודמת בטבע ובזמן - רצוני לומר תקון הגוף והוא הנהגת המדינה ותקון עניני אנשיה כפי היכולת. וזאת השנית היא הצריכה יותר תחילה והיא אשר הפליג לדקדק בה ולדקדק בחלקיה כולם מפני שאין יכולת להגיע אל הכונה הראשונה אלא אחר שיגיעו אל השנית הזאת.
והוא שכבר התבאר במופת שהאדם יש לו שתי שלמויות שלמות ראשון והוא שלמות הגוף ושלמות אחרון והוא שלמות הנפש. ושלמותו הראשון הוא - שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמיים - וזה לא יתכן אלא במצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו כדירה והמרחץ וזולתם. וזה לא ישלם לאיש אחד לבדו כלל ואי אפשר להגיע כל אדם אל זה השעור אלא בקבוץ המדיני כמו שנודע כבר שהאדם מדיני בטבע:
ושלמותו האחרון הוא - שיהיה משכיל בפועל - רצוני לומר שיהיה לו שכל בפועל - והוא שידע כל מה שבכח האדם לדעתו מכל הנמצאות כפי שלמותו האחרון. ומבואר שהוא זה השלמות האחרון אין בו מעשים ולא מדות ואמנם הוא דעות לבד כבר הביא אליהם העיון וחיבה אותם החקירה.
ומבואר הוא גם כן שזה השלמות האחרון הנכבד אי אפשר להגיע אליו אלא אחר הגיע השלמות הראשון. כי האדם אי אפשר לו שיציר מושכל ואפילו למדוהו אליו - כל שכן שיתעורר לו מעצמו בעוד שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור חזק. אבל אחר הגיע השלמות הראשון אפשר להגיע אל השלמות האחרון אשר הוא הנכבד בלא ספק והוא סיבת החיים המתמידים - לא זולתו:
והתורה האמיתית אשר בארנו שהיא אחת ושאין זולתה והיא תורת "משה רבנו" אמנם באה לתת לנו שתי השלמויות יחד - רצוני לומר תקון עניני בני אדם קצתם עם קצתם בהסיר העול ובקנות המדות הטובות המעולות עד שתתכן עמידת אנשי הארץ והתמדתם על סדר אחד להגיע כל אחד מהם אל שלמותו הראשון; ותקון האמונות ונתינת דעות אמתיות באשר יגיע השלמות האחרון.
וכבר כתבה ה'תורה' שתי השלמויות והגידה אליהו שתכלית אלו התורות כולם להגיע אליהם - אמר "ויצוונו יי לעשות את כל החוקים האלה - ליראה את יי אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". והקדים הנה השלמות האחרון לפי מעלתו - כמו שבארנו שהוא התכלית האחרון. והוא אמרו 'לטוב לנו כל הימים'. - הנה ידעת אמרם 'ז"ל' בפרוש אמרו ית' "למען ייטב לך והארכת ימים" - אמרו "'למען ייטב לך' - לעולם שכולו טוב 'והארכת ימים' - לעולם שכולו ארוך". כן אמרו הנה 'לטוב לנו כל הימים' הכונה - הענין ההוא בעצמו - רצוני לומר להגיע אל 'עולם שכולו טוב וארוך'. והוא העמידה המתמדת ואמרו 'לחיותנו כהיום הזה' הוא זאת העמידה הגשמית הראשונה הנמשכת קצת זמן אשר לא תשלם מסודרת אלא בקיבוץ המדיני - כמו שבארנו:
