יש הבדל בין אמירה ערכית לשפה ערכית. לשיטתנו הגמרא היא שפה ערכית.
בגדול יש הרואים בגמרא סיפור דברים, סדרה של שיחות היסטוריות. ויש הרואים בגמרא תורה מהשמים, פסקי הלכה. כאשר הגמרא אומרת 'והלכתא...', לשיטה הראשונה הגמרא מספרת על אמירה שהייתה פעם, כך נהגו בימי החכם בעל המאמר. לשיטה השניה יש לקיים את המאמר מכיוון שהיא מוכוונת לאמת, משה רבנו קיבל את ההלכה הזו בהר סיני.
אינני יודע כיצד הם מפרשים את הגמרא בבא בתרא בדף קל ע"ב.
די מדהים שתי אמירות:
* הלכה שונה מהלכה למעשה. זה כבר ראינו בערובין בתוספות. וגם בהוריות.
* פה גם מופיעה הרעיון של מטריקה. ואין מטריקה להלכה למעשה. אי אפשר להשוות הלכה פסוקה לחברתה. אין קל וחמור.
ולשיטתנו הלכה למעשה בעולם המעשה, עולם הטוב ורע . והלכתא בעולם הבריאה, עולם האמת ושקר. הלכתא היא שפה ערכית ולא אמירה ערכית. אין ההלכתא בלהגדיר מטוב ורע, אלא לתת לנו אוצר מילים בשפה שלנו כדי שנוכל לשוחח ביננו היום, לתת לנו כלים לפרש את המצאות, ובכך לאפשר לנו להגיע לאמירות ערכיות.
הגמרא:
איתמר במאי קמיפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רבתנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה
מאי ובלבד שלא ידמה והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה
[אפשר לשמוע את הכאב של הגמרא!]
אמר רב אשי הכי קאמר ובלבד שלא ידמה בטרפות
דתניא
אין אומרים בטרפות זו דומה לזו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה
[התשובה לא משביע, שהרי הברייתא מדבר בשפה כללית, ומשווה בין 'למוד' ו'מעשה', ורב אשי מצמם רק את המשפט האחרון אבל אינו מצמם את שאר הברייתא, שהרי הגמרא ממשיכה באמירה כללית ומקבלת את הכלל של הברייתא. אלא נראה לי לפרש את רב אשי כך: כאשר באים לחתוך בין החיים למוות, בין גן עדן 'וחי לעולם' ועץ החיים, לבין חוץ לגן עדן, ומיתה, בשפה של הרמב"ם במורה, בין אמת ושקר (בתוך גן עדן) לבין טוב ורע (מחוץ לגן עדן),אין מקום לדמות דבר לדבר, אין מטריקה. אחרי פסיקת הלכה אי אפשר לדמות הלכה לחברתה. מטריקה שייכת רק בעולם של אמת ושקר. רק בעולם של אמת ושקר יש שפה ערכית המאפשר ללמוד, לדמות דבר לדבר, רק שם 'כל התורה', אבל אחרי אמירה ערכית, החותכת את הדין, יצאנו מעולם של החיים, אין מקום ללמוד תורה.]
א''ל ר' אסי לר' יוחנן
כי אמר לן מר הלכה הכי נעביד מעשה
אמר
לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה
אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע
כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי
אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי
לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה לא מיקרע תקרעיניה
דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא
