ראה
https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html
שיטתו של הראי״ה קוק:
מה גדר אמירתו של הראי״ה קוק במשפט כהן קמ״ג דף שט״ז ״אלא דמלחמה והלכות צבור שאני״
האם הראי״ה קוק אומר שסכנה בציבור אינו דומה למלחמה, או הפוך, דווקא שציבור דינו דומה לדין מלחמה.....כך חשבתי....
שמות
וְיֹ֨ום֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת לַה׳ אֱלֹקיךָ לֹֽ֣א תַעֲשֶׂ֣֨ה כל מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ֣ וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ
אני לומד שהלאו, ׳לא תעשה כל מלאכה׳ לא תופס על כולם, רק ׳אתה, ובנך, ...׳, ולא על ציבור....
כנראה הרב סורצקין חולק, אבל אינני יודע מה מקור לימודו:
https://judaism.stackexchange.com/questions/68613/active-vs-passive-regarding-work-during-6-days-of-the-week
Rabbi Sorotzkin says that since this command was given to the entire community of Bnai Yisrael, it is not only each individual that must not do work, but that the community should ensure that no work is done in violation of Shabbos and that all needed work has been completed during the six days of the week.
אוזנים לתורה
file:///Users/idavidg/Downloads/Hebrewbooks_org_39722.pdf
בקרב מלאכה תיעשה ימים ד שרק שישמרו הדרכים, בכל וישפיעו ישראל, ^כל ז כפיה ע״י ואפילו השבת את ב״י יומת״.
{א} וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לַעֲשׂת אֹתָם: {ב} שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה׳ כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: {ג} לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (פ) {ד} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לֵאמֹר: {ה} קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה׳ כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה׳ זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:אני שומע, שהדיבור הראשון היה לפרטים, והשני הייתה לכלל. בראשון כתוב ׳ויאמר אלהם׳, ובשני כתוב ׳אל כל עדת בני ישראל לאמר׳
ויקרא פרק-כג
{ג} שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהֹוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
גם פה נראה לדייק, דווקא ב׳מושבתיכם׳ אבל במקדש מותר, ובכל מקום כללי שאינו מושב של היחיד מותר
=-=-=
הרמב״ם בהלכות שבת פרק כ׳ הל׳ א׳ ו׳ב:
אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך. אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה. לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור.
והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך. שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו
אני לומד שהלאו, ׳לא תעשה כל מלאכה׳ לא תופס על כולם, רק ׳אתה, ובנך, ...׳, ולא על ציבור....
האם יש מקום ללמוד מדיני חרש, שוטה וקטן?
הרעיון הוא שהם פטורין ממצות משום שאין להם דעת, ואין להם דעת היא הגדרה של אי יכולת להכליל דברים. חרש, שוטה וקטן, כל אחת יש לה את המימד שלה: חרש מבטא אי יכולת להכליל דברים בזה שאינו יכול לתקשר עם אחרים, קטן אין לו יכולת לתקשר עם אחרים בזה שהוא לא מבין שפה מורכבת, רק דברים פשוטים, קטן רק יכול לפעול דרך שכר ועונש, עולם ללא הכללה. ושוטה מאבד מה שנותנין לו, אין לו יכולת להעריך דברים, סולם ערכים באה מתוך הכללה של דברים.
חרש, שוטה וקטן אינם חלק מהציבור, אין הם נכללים, משום שאין להם חוש הכללה.
הרמב״ם בהלכות שבת פרק כ׳ הל׳ ז׳ אומר:
היה עמו חרש שוטה וקטן מניח כיסו על החמור ואינו נותנו לאחד מהן מפני שהן אדם מישראל. היה עמו חרש ושוטה ואין עמו בהמה נותנו לשוטה. שוטה וקטן נותנו לשוטה. חרש וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה. לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מארבע אמות. ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות פחות מארבע אמות. אבל קודם שתבא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות.
מעניין המדרג, יש מצוות שביתת בהמתו, וכן יש צורך בשביתת חרש שוטה וקטן,
=-=-=-=-
היה נראה לי שמינוי מלך, ומלחמת מצוות ובניית המקדש הם מגדירים פעולות של הציבור. ולכן שלמה המלך חגג בשבת (ואפילו יום כיפור) חנוכת המקדש, כמו שהנשיאים חגגו (הגמרא אומרת במועד קטן דף ט׳)
הרמב״ם בפרק ה׳ הל׳ ג׳ אומר שמלך ׳ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. ... אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו:׳
לא ברור עם הכוונה דוקא בשעת מלחמה או בכלל, מלך בונה דרכים שיעזרו לו למלוך גם בשעת מלחמה.
נראה המקור מסנהדרין, כ׳, משנה מפורשת:
אבל גם הגמרא בב״ק סא? מביאה, נראה שלימוד משם מלמד על דיני קנין, ולא על שבת. אפשר ללמוד שמלך, וציבור אין להם דיני קנין כפרט.
יש גמרא בגיטין דף ח׳...
ת"ר בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לחו"ל:
סימן ע"ב ר"ק:
דעפרה טמא כחו"ל והמוכר עבדו לסוריא כמוכר בחו"ל הוהמביא גט מסוריא כמביא מחו"ל ובשלשה לא"י וחייבת במעשר ובשביעי' כא"י זוהרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים חייבת במעשר ובשביעית כא"י קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס והאמרת עפרה טמא אבשידה תיבה ומגדל דתניא בהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא רבי יוסי ברבי יהודה מטהר ואפי' רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים דגזרו על גושה ועל אוירה אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלי' למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת בשבת ס"ד כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה גה"נ אומר לעובד כוכבים ועושה ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א"י לא גזור רבנן
לשיטתי, הסיבה שרק קיימת היתר מדרבנן ולא מדאורייתא לכתיבה בשבת היא משום שהקונה בסוריא כקונה בירושלים במובן המוגדר לעיל, משום כיבוש יחיד, שאומנם שמיה כיבוש, אבל לא שמיה כיבוש רבים, וכך גם מצוות ישוב הארץ אינה אלא מצווה המוטלת על היחיד. אבל אילו היה מדובר בכיבוש רבים, ומצווה המוטלת על הציבור, היה אפשר לכתוב ממש, וכך פשטות המאמר של רב ששת, ׳כותבין אונו ואפילו בשבת׳.
מה עם פרשת הקהל? נראה לי שתי טענות ברמב״ם, 1) מדין פרשת הקהל אין סתירה לקיום שבת, או משום שפועלת הקהל אינה מלאכה (קריאה בתורה), או משום שהיא דוחה את השבת, אלא שקיימת מכשירי מצווה, תקיעות ותחינות, והם אינם דוחים את השבת. 2) עיקר המצווה בוודאי דוחה, ואילו היה אפשר היו מקיימים אותה ביום טוב, אבל מסיבות טכניות, אין מספיק מקום בעזרה, דחו אותה ליום ראשון, ועכשיו שנדחה, בשבת אין מקום להכשרי מצווה לדחותה.
=-=-
קושיא ממסכת שבת אולי...אישית לא נראה לי קשה....דווקא מילה בזמנה אינה דוחה שבת, מצווה פרטית, אבל קורבן ציבור דוחה שבת, הגמרא לא אומרת שלא
לבדו - למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו"ט דאי לא מעטיה קרא אתיא בק"ו דתידחי בפ' ר' אליעזר (לקמן קלב:) דהכי תניא התם ומה צרעת שדוחה את עבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה דהכי תניא התם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויליף לה מקראי שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה אתא לבדו לאפוקי מהאי ק"ו דלא תדרוש ליה וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב וה"ה לשריפת קדשים טמאים:
=-=-=
עוד נראה שהריטב״א בוודאי לא סובר כשיטתי
http://www.tora.us.fm/tnk1/sofrim/zuckm/jofr2.html
הריטב"א אומר שרק מצוה שזמנה נאמר במפורש בתורהרק היא דוחה את השבת. נביא לכך מספר דוגמאות:
מצוות מילה : נאמר בתורה: " וביום השמיני ימול בשר עורלתו" היות וזמן המילה מצוין במפורש, לכן עושים ברית מילה אף בשבת.
קרבן פסח : נאמר בתורה "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, בארבעה עשר יום בחודש הזה, בין הערביים תעשו אותו במועדו, ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו" - היות והזמן של קרבן הפסח מצוין במפורש בתורה, לכן מביאין ומקריבין את קורבן הפסח גם בשבת.
קורבנות שבת : בכל שבת קרבים 4 קרבנות (2 תמידים +2 מוספים), כך עולה שבשנה שלמה קרבים מאתיים קרבנות (50 שבתות X 4). כל הקורבנות הללו דוחים את השבת, למרות העבודה הרבה שיש לכוהנים בעטיים. למשל, מלאכת השחיטה - זו מלאכה האסורה בשבת מהתורה, אבל הותרה לצורכי המקדש.
=-=-
פסחים_סה
מתני' אלו דברים בפסח דוחין את השבת השחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטרת חלביו אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת ר' אליעזר אומר דוחין אמר ר"א והלא דין הוא מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהן משום שבות לא ידחו את השבת א"ל רבי יהושע יום טוב יוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסור בו משום שבות א"ל ר"א מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה השיב רבי עקיבא ואמר הזאה תוכיח שהיא משום מצוה והיא משום שבות וואינה דוחה את השבת אף אתה אל תתמה על אלו שאף על פי שהן משום מצוה והן משום שבות לא ידחו את השבת אמר לו רבי אליעזר ועליה אני דן ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת אמר לו רבי עקיבא או חלוף מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה את השבת אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה (במדבר ט, ב) במועדו בין בחול בין בשבת אמר לו רבי הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת שחיטה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת:....
אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר (במדבר כח, ב) מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת ועוד ק"ו הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת
אני לומד מהק״ו השני, שענישת כרת שהיא בדרגת ציבור, כרת מוציא את האדם מהכלל, היא סיבה לדחיית שבת. ולא עוד, אלא יש סיבה נוספת, ׳מועדו׳. השאלה היא האם ׳מועדו׳ כוונתה לזמן מיוחד, או למפגש. לשיטתי מועד היא מפגש, מקום וזמן ביחד. אבל לאו דווקא זמן דוחה את השבת. המקום של בית המקדש היא מגדירה מצוות הציבור.
...
אלא אמר קרא (במדבר כח, י) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל [עולה] דתמיד קרבה בשבת
הגמרא לא רצתה ללמוד מ׳מועדו׳ לקורבן התמיד, ולכן למדה מפסוק שעולת התמיד קרבה בשבת, כמו שעולת השבת קרבה בשבת. ובאמת כיצד ניתן להביא עולת השבת בשבת!
=-=-=-
-- אני מרגיש שהגמרא בפסחים אינה הגמרא המכוננת שאני מחפש, אני מחפש משהו בקודשים....שם קיימת חלות שם צבור...בפסחים ר״ע די מפורש מחפש הגדרת מלאכה
=--=
הרמב״ם הל׳ עבודת יום כפור, פרק ה׳ ה׳ י״ג....שתמות שאין חטאת הרבים מתה
ואולי הגמרא אינה רוצה לומר קורבן הצבור ודווקא קורבן שותפין (הרבים) מפני סיבה...
