שלום וברכה,
חשבתי קצת על המפגש שלנו אתמול, והערות שנאמרו בסוף, ורציתי להציע שנסכים לאיזה ציר מרכזי בגמרא ללימוד. אולי בכל סוגיא, מישהו יציג את השתף של הסוגיא (׳גירסא׳, ׳סוגיא אזלא׳) וגם ציר מרכזי לדיון של הסוגיא.
הנה הצעה שלי לסוגיא שלנו (הסוגיא בסוף):
סוגיית פתיחה, מסכת סוכה, סדר מועד.
1. סדר מועד מתאר מפגש של האדם עם הקב״ה בזמן ובמקום, לעומת סדר זרעים שמתאר מפגש של האדם עם הקב״ה בטבע בצורה פרטית יותר, בסדר מועד נפגשים במרחב ציבורי עם הקב״ה.
2. מסכת סוכה מתאר מפגש עם הקב״ה בדירתו של אדם (תשבו כעין תדורו), הקב״ה נמצא קרוב, אבל מכוסה, מעל הסכך. מה מקומו של האדם במפגש זה?
3. שתף סוגיית הפתיחה:
* הנגדה למבוי, סוכה קשוחה, מבוי יש מרחב אפשרויות, ואז איפוך גם יש בסוכה מימד של מבוי, של גמישות.
* מחלוקת משולשת
רבה - האדם מודע לקב״ה בתוך הסוכה, חוויה אישית, סובייקטיבית, כראות עינו
רבי זירא - (בהנגדה חזקה) הסוכה עומד בפני עצמו משהו חיצוני לאדם, אין חוויה אישית
רבא - מורכבות, האדם חייב לצאת ממקומו כדי לחוות את הקב״ה אבל החוויה חיצונית ׳הלכתית׳
אביי - משלים לרבה, דורש את החוויה האישית מרבי זירא ומרבא
4. ציר מרכזי לדיון:
* פגישה עם הקב״ה במועד: חוויה אישית, מרחב הלכתי, מבנה חיצוני לאדם
5. סוגיא אזלא, עם אביי חוט שזור, גם הפתיח הולך לכיוון של גמישות בסוכה, וגם בדיון אביי מביא אותנו לחוויה האישית.
הערה: פרק ראשון לרוב עוסק במבנה הסוכה (רבי זירא) ופרק שני בחווית האדם בתוך הסוכה (רבה), המשך המסכת עוסק במפגש עם הקב״ה בביתו של האדם ובבית המקדש -- ושמחתם לפני ה׳ (גם בלולב גם בערבה ולבסוף גם עם שמחה נטו, הלל והודאה)
מתני׳
סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה
פְּסוּלָה
וְרַבִּי יְהוּדָה
מַכְשִׁיר
וְשֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים,
וְשֶׁאֵין לָהּ (שְׁלֹשָׁה) דְּפָנוֹת,
וְשֶׁחֲמָתָהּ מְרוּבָּה מְצִלָּתָהּ
וְשֶׁחֲמָתָהּ מְרוּבָּה מְצִלָּתָהּ
פְּסוּלָה
גְּמָ׳
תְּנַן הָתָם: מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה יְמַעֵט
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ
מַאי שְׁנָא גַּבֵּי סוּכָּה דְּתָנֵי פְּסוּלָה, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי מָבוֹי דְּתָנֵי תַּקַּנְתָּא?
סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא, תָּנֵי פְּסוּלָה. מָבוֹי דְּרַבָּנַן, תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא
מַאי שְׁנָא גַּבֵּי סוּכָּה דְּתָנֵי פְּסוּלָה, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי מָבוֹי דְּתָנֵי תַּקַּנְתָּא?
סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא, תָּנֵי פְּסוּלָה. מָבוֹי דְּרַבָּנַן, תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא
בִּדְאוֹרָיְיתָא נָמֵי תָּנֵי תַּקַּנְתָּא
מִיהוּ סוּכָּה דִּנְפִישִׁי מִילָּתַהּ פָּסֵיק וְתָנֵי פְּסוּלָה,
מָבוֹי דְּלָא נְפִישׁ מִילֵּיהּ תָּנֵי תַּקַּנְתָּא.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי?
אָמַר רַבָּה
דְּאָמַר קְרָא: ״לְמַעַן יֵדְעוּ דוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסּוּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, עַד עֶשְׂרִים אַמָּה, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא דָּר בַּסּוּכָּה, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — אֵין אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁדָּר בַּסּוּכָּה, מִשּׁוּם דְּלָא שָׁלְטָא בַּהּ עֵינָא.
רַבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא
״וְסוּכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחוֹרֶב״, עַד עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם יוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — אֵין אָדָם יוֹשֵׁב בְּצֵל סוּכָּה אֶלָּא בְּצֵל דְּפָנוֹת.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי
אֶלָּא מֵעַתָּה, הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בְּעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם, הָכִי נָמֵי דְּלָא הָוֵי סוּכָּה?
אֲמַר לֵיהּ
הָתָם, דַּל עַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם — אִיכָּא צֵל סוּכָּה. הָכָא, דַּל דְּפָנוֹת — לֵיכָּא צֵל סוּכָּה.
וְרָבָא אָמַר
מֵהָכָא: ״בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״. אָמְרָה תּוֹרָה: כּל שִׁבְעַת הַיָּמִים צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי. עַד עֶשְׂרִים אַמָּה אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה — אֵין אָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי אֶלָּא דִּירַת קֶבַע.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי
אֶלָּא מֵעַתָּה, עָשָׂה מְחִיצוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְסִיכֵּךְ עַל גַּבָּן, הָכִי נָמֵי דְּלָא הָוֵי סוּכָּה?
אֲמַר לֵיהּ
הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: עַד עֶשְׂרִים אַמָּה דְּאָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת עֲרַאי, כִּי עָבֵיד לֵיהּ דִּירַת קֶבַע, נָמֵי נָפֵיק. לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, דְּאָדָם עוֹשֶׂה דִּירָתוֹ דִּירַת קֶבַע, כִּי עָבֵיד לֵיהּ דִּירַת עֲרַאי, נָמֵי לָא נָפֵיק.
=-=-=-=-
בהמשך לדברי נראה לי שאפשר להסביר את התירוץ השני בתוספות הראשון.
תוס׳:
מתני'. סוכה.
מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה ומאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא.
והא דלא פריך מאי שנא גבי הדס דתני פסולה ותקנתאדתנן בפרק לולב הגזול (לקמן דף לב:)או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מיעטן כשרדלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה לענין גבוה ושינה לשון משנתוועודדגבי הדס אצטריך למיתני תקנתא דס''ד אמינא כיון דגדולו בפסול תו לית ליה תקנתא:
תוספות עונים שהדס שונה מסוכה, הייתי חושב בהדס שאינה בר תיקון שנולדה בפסול. כלומר סוכה לא נולדה, אלא עשוייה בידי אדם, ולכן הפסול שבא ׳קלה׳, ובוודאי בר תיקון.
על פי הציר של פגישה עם הקב״ה, חיצוני לאדם או חלק מהאדם. התוספות מציגים את היצירה של האדם המביאה לקשר עם הקב״ה כדבר בר תיקון, מול הטבע החיצוני שהוא פחות ניתן לתיקון. לשיטת התוספות הייתי מסביר שמבוי העשוייה בידי אדם יותר קל לתקן, אבל סוכה שיש בא מימד של טבע יותר קשה לתיקון, בציר הזאת אני מצפה שככל שהסוכה ׳טבעי׳ הלכותיו יהיו יותר קשוחים. למשל הסכך יותר ׳טבעי׳ ועשוי רק מגידולי קרקע, לעומת הדפנות שאפשר לעשותם מכלים (הנעשים לצורך האדם), ולכן יותר הלכות פסול נמצאות בסכך.
===--=-=-
תוס׳:
דאורייתא תני פסולה.
דאי הוה תני ימעט חיישינן דילמא טעי איניש לומר ימעט לכתחילה ודיעבד כשרהודקדק בלשונו דלמא אתי לידי איסורא דאורייתא ותני פסולהאע''ג דלא הוי לישנא מעליא כמו ימעטאבל במבוי דרבנן לא חייש ותנא ימעט שהוא לישנא מעליאכדאשכחן בריש פסחים (דף ג.) שעקם הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו
ובקונטרס לא פירש כן
אי נמי יש לומר
דלשון ימעט משמע חומרא דרבנן בעלמאופסולה משמע דאורייתאובפרק במה מדליקין (שבת דף כב.) דאמרינן נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי אגב דתנן כסוכה נקט נמי גבי נר חנוכה פסולה
א''נ
אי הוה תני ימעט הוה משמע כמות שהיתה מדלקת ישפילנהוזה אינו למאן דאמר הדלקה עושה מצוהואפי' למ''ד הנחה עושה מצוה חיישינן דהרואה אומר לצורכו הוא מדליקהכדאמרינן גבי הדליקה בפנים והניחה בחוץ:
שוב נראה לי שתוספות מדגשים המימד של עשייה, הדלקה עושה מצווה אפילו הנחה עושה מצווה, פוסל את האפשרות לגמישות, ניד עם המעשה נעשה מצווה, ואולי בדיני חנוכה שנר חנוכה מזכירה את נרות המקדש, אין גמישות, מצווה בפעולה מיד מקנה תוקף ׳דאורייתא׳. אבל סוכה היא מכשיר למצווה של ישיבה, אין בניית הסוכה מצווה, המצווה היא הישיבה.
חנוכה היא פגישה חיצונית למידי, פגישה של האומה, בית המקדש, מצווה שהאדם מפרסם החוצה....
