כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד עלהכלל כולו יצא

כאשר יש פרטים והם נכללים לתוך כלל, כיצד ניתן לשמור על הזהות הפרטית בתוך הכלל?  האם זה רצוי?

לדוגמא.

אני דוד.  זהות פרטי

אני אב ובעל. זהות משפחתי

אני שכן בבית שמש. זהות קהילתי

אני אזרח במדינת ישראל. זהות לאומי

כל מעגל אולי מכליל ומבטל את הזהות במעגל הפנימי.  כאשר אני מתפקד כאב אני צריך לבטל את הרצונות הפרטים של דוד.  כאשר אני מתפקד כאזרח אני מבטל את הביטוי של המשפחה.

האם אני יכול לשמור על הזהות הפרטי ולמנף אותה בתוך הזהות הלאומי? כיצד ובמה זה מועיל?

יש פתרון המבוסס על מקום וזמן, כאשר יש חילוק במקום או זמן אפשר להגדיר הפכים.

לפעמים אני עצמי לפעמים אני משפחתי וכדומה.

עכשיו נראה לי: אם כל הפרטים זהים, אין מקום 'להתכללות', אין מקום ל’אחדות’ יש רק 'אחידות'.  בשפה שלי כמות האינפורמציה קטנה מאוד, אפשר לדחוס את כל המסר למקום קטן.  אבל אם יש שוני בין הפרטים, הסיפור הפוך, יש מקום לאחדות בין הפרטים בשונים. ככל שאני יוצא מהכלל אני תורם יותר לכלל.

הפתרון הזה אינו מפריד במקום וזמן. 

השלב הבא הוא הדרך שבא הפרטים מקושרים אחד לשני ליצור את הכלל.  יש כלל הבנוי על ידי חיבור פשוט (ודליל) ויש כלל הבנוי על ידי רשת עמוק ומורחב.  התרומה של הפרט לכלל יחסי לכמות ואיכות הקשרים.  אז יש שני מרכיבים (פרמטרים)במערכת מורכבת, השוני (הזהות העצמי) של הפרט, וצורת הקשר בין הפרטים.

  

עכשיו אני מחפש ביטוי ספרותי, בשפה במילים, בסיפור, שמדגים את ההבדל…אני מרגיש שאפשר לבנות משפט המבוסס על פרטים (מילים), שהמילים א) שונים אחד מהשני, ויש להם זהות עצמית, וב) אפשר לקשר בין המילים בדרכים שונים.  הדוגמא שעולה לראש הוא פארדוקס, נניח שני משפטים: "אני מהאיי קריט". ואני אומר: "כל הקריטים הם שקרנים" .יש קשר בין שני המשפטים, ככל שהקשר חזק יותר הפאראדוקס יותר בוטה.

אבל צריך להיות דוגמא בגמרא…

עכשיו נראה לי לפרש ככה מחלוקת אביי ורבא בנדרים דף כ”ג נדמה לי, לשיטת אביי (שיטה של בריאה חדשה הדומה לרב קוק וכללות הפרטים) כאשר אני מוסר מודעה בראש השנה ואני דווקא לא זכור בשעת נדר, המודעה קיימת, אבל אם אני מקרב את המודעה (על ידי זכרון) אז המודעה אינה קיימת.  וההסבר לשיטתי היא שאביי סובר רק כאשר כל מרכיב, כל אמירה פרטית יש לה זהות עצמית חזקה, זה בראש השנה וזה בשעת נדר, אז הם קיימים בבריאה חדשה בהתכללות.  אבל אם אין זהות עצמית חזקה לכל פרט, אז הם מבטלים אחד את השני, הם מתכפלים אחד תחת השני.

ואילו לרבא, לשיטתו שמודדים את המעשה והתוצר של הנדר (בדומה לרב אשלג, ופילוג בין זמן למקום), אז כאשר המודעה זכור בשעת נדר, יש חיבור פשוט ביניהם….

עוד ניסוי -- בתוך הגמרא (נדרים המשך הסוגיא (דף כ”ד ע”א בסוף)

ת''ש

יתר על כן אמר ר''א בן יעקב

האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך

אם אי אתה מתארח אצלי ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין

והלה הקפיד כנגדו

אף אלו נדרי זירוזין

ולא הודו לו חכמים

[אני שומע חידוש בזה ש'הלה הקפיד', כלומר מתברר לנו הרצון של השני.  במקרים הקודמים ובמשנה שלנו אנחנו מברים את הרצון של הנודר, ואילו עכשיו חשוב לנו לברר את הרצון של השני.  וכאשר שני הרצונות מכוונות זה המשנה הראשונה (חכמים) 'שניהם רוצים בדינר', אבל כאשר יש שני רצונות מנוגדות, יש מחלוקת.  רבי אליעזר בן יעקב סובר שכל זמן שקיים שפה פרטית (או על ידי מודעה או על ידי זה שברור לנו רצונו) אע"פ שאין זה שפה משותפת, יש בריאה חדשה, אז יש נדר, אבל התוכן של הנדר מוגדר על ידי השפה הפרטית.  ואילו חכמים מסכימים בדבר אחד, שאפשר לברוא נדר בשפה פרטית, אבל אי אפשר לפרש אותה לפרט.  הפירוש תלוי גם על אחרים.  ולכן כאשר השני מקפיד, הנדר חל ואוסר.  ואולי הסוגיא בתחילתה מלמד דבר דומה, בתוך שיטתו של רבי אליעזר בן יעקב, השפה הפרטית של המודעה והשפה הפרטית של הנדר הם שני פרטים, ודומים למקרה הזה של שני אנשים, שני פרטים שאחד מקפיד ואחד אינו מקפיד.  ובדומה למודעה שמתנגש עם הנדר, גם שני האנשים מתנגשים, ושאלה זו רק בתוך שיטתו של רבי אליעזר בן יעקב, אבל לשיטת חכמים כל זמן שפרט אחד מקיים את הנדר, הנדר קיים.  שני הפרטים בכלל לא נכללים.  ואילו לרבי אליעזר בן יעקב, לאביי יש התכללות דווקא שכל פרט יש לו זהות עצמי (נר בתוך אבוקה), ולרבא יש התכללות דווקא כאשר הם מתבטלים אחד ליד השני (נר בפני השמש)]