אולי האמירה שלי היא, מערכת יחסית ולא בצירים קבועים.
צירים קבועים כשמם סוגרים את המערכת
קישורים יחסים, אע״פ שנראה מוגבל על ידי הפרטים בתוך המערכת, אינה מוגבלת, תמיד פתוחה לכל דבר חדש שיבוא.
מערכת הקשרים של עם ישראל היא יחסית, ולא מתוך אילוץ חיצוני, וצירים קבועים כמו מדינה. זו דברי הרא״יה קוק בפתיחה, ארץ ישראל אינה חיצוני, אלא היא פרט מקושרת עם עם ישראל.
נראה לי שעל ידי המצוות התלויות בארץ (שכמעט כל המצוות תלויות אם בדרך ישירה או עקיפה לארץ) הארץ מקושרת לכל פרט, בסקאלה הפרטית. ומתוך כך הכולל שבוקע ועולה מתוך כלל הפרטים, פרטי האזרח ופרטי הארץ, היא כלל אין סופי, אינה מוגבלת בצירים של מדינה או ארץ. ארץ ישראל יחודי בזה שהיא פרט ולא כלל.
לימוד תורה בגלות מתאפיין בהגדרת גזרות הפעולה, צירים קבועים, ואילו בארץ ישראל התורה היא חלק מהלומד, והלומד מחובר לחברו ולארץ, ולכן היא תורה המתהווה.
בחירה חופשית מתבטלת בפגישה עם כוחניות חיצונית, בסקאלה גבוהה יותר.
כאשר אני פוגש את הטבע, אני בסקאלה נמוכה, כפריט בטבע, נברא,
ואולי במצוות הארץ, אני נהפך לחלק ממערכת הטבע באותה סקאלה. במקום לראות עץ ולחשוב מה זה נותן לי, משפיע מגבוהה לנמוך, אני רואה עץ וחושב ששנינו פרטים בארץ ישראל, שנינו פרי הארץ.
אני לא פרט יחידי, אני חלק מהעם, האומה, ולכן בהתכללות העם אנחנו באותה סקאלה של העץ, מדוע??
יש בזה משהו, שהעם ניזון מהארץ, המרחב מאגד את האזרחים, וגם העצים ניזונים מהארץ, ולכן העץ ואני פריטים אותה סקאלה
עכשיו נראה לי, שהשתתפות בהיסטוריה, היכולת להיות חלק ממערכת פתוחה, ולא סגורה. מערכת סגורה היא בהגדר גלותית, והגאולה היא פתיחת המיצר, יציאה ממצרים, למערכת פתוחה.
להיות קשור למשהו מחוץ למערכת הפרטית שלי היא שלב אחד, אבל אם המשהו הזה, קשור לעוד מערכות, אזי המערכת שלי מקושרת בדרגה שניה למערכות אחרות. זה משמעות של לקחת חלק מההיסטוריה. להיות קשור לאנשים המחוברים לאנשים ומקומות אחרים.
