הרב ברוך אשלג במאמרים מפרש את מאמר חז״ל, משנכנס אדר מרבים בשמחה, ומסביר ששמחה היא השלמת חיסרון, כגודל החיסרון גודל השמחה כאשר הוא מתמלא. חיסרון היא תוצאה של יצירת כלי לקבל, ושמחה היא תוצאה של קבלת שפע לתוך הכלי שנוצר לקבל. וזה מתלבש יפה בגמרא בברכות ובסוכה, מידת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק.
ונראה לי שהרב קוק ילביש את המידה השניה בגמרא שם, דווקא מידת קב"ה, כלי מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק.
שמחה אינה תופעה של צורך לקבל. לא בעלות של חפץ עושה אותי שמח, ולא קניות של דברים (אפילו אם הם חסרים לי) משמח אותי, שהרי אחרי הקניה השמחה עוברת (וכן התולדות יעקב יוסף הסביר את הבחנה בין לשמה ולא לשמה, שמחה שאינה עוברת אחרי הקבלה).
שמחה אינה תופעה של צורך לקבל. לא בעלות של חפץ עושה אותי שמח, ולא קניות של דברים (אפילו אם הם חסרים לי) משמח אותי, שהרי אחרי הקניה השמחה עוברת (וכן התולדות יעקב יוסף הסביר את הבחנה בין לשמה ולא לשמה, שמחה שאינה עוברת אחרי הקבלה).
אלא לרב קוק שמחה היא הרגשה הבאה מתוך בריאה. כאשר האדם בורא כלל, מחבר את הפרטים והכלל נברא מאצילות קב"ה האדם שמח. הכלי המלא הפרטים, דווקא היא מסוגלת לקבל דבר חדש, בריאת הכלל.
עכשיו יבוא הרב מיכאל אברהם (מאוניברסיטת בר אילן) ויטען שאין הבדל, בשני המקרים יש חיסרון ומילוי חיסרון. גם אצל הרב קוק יש לאדם חיסרון, חיסרון ורצון לברוא, ולכן כאשר האדם בורא הוא שמח, שהרי מילא את חיסרונו וצורכו, שהיא רצונו לברוא.
נראה לי שיש הבדל מהותי. כאשר נעיין במרכיב עצמו, בפרט, באדם, ונשאל מה בתוך התודעה שלו. האדם יש לו חושים לעצמו, חוש שמיעה, ראיה וכן הלאה, וכל חוש פרטי בתוך האדם הפרטי מכיר בחיסרון שלו. וגם אפשר לפרש שהמוח והרצונות של האדם הם חושים פרטים, ויש להם תודעה עצמית של חיסרונות הרצון באדם הפרטי. אבל אין לאדם חושים פרטים שמרגישים את הנעשה אצל חברו. וכל שכן שאין לו חושים שמרגישים את הנעשה לקב"ה. כלומר אין לפרט חושים לנעשה לכלל (וגם לא בפרט אחר). ואפילו אם פרט לומד על התנהגות של חברו אין זה אומר שהוא חש את הגירוי הנפעל על חברו. הפרט רק יכול לפרש את ההתנהגות אבל אין הוא יכול לומר שהוא חש את הגירוי.
הפרט מכיר את הנפעל עליו, ואת התוצר של פועלתו. למשל, הנר מכיר את תפקודו הפרטי, וכאשר אור השמש משפיע אור שמבטל את הצורך בנר, אין הנר צריך לחוש את אור השמש לדעת שהתפקוד שלו פגום, אלא הנר צריך לחוש את התוצר של עצמו. התוצר כבר אינו בר השפע, ולכן הוא מתבטל. אין צורך לנר לחוש את האור הנקלט על ידי האדם הרואה את השמש. מספיק לנר לחוש את הגירויים העצמאים, לדעת את התוצר שלו. (זה פירוש קצת אחר מהפירוש שנתתי לעיל, שמה פירשתי שהנר אינו מתפקד משום שהאדם לא משתמש באור שהוא מייצר).
אבל כאשר הנר מצטרף לעוד נר, והנר השני לנר שלישי ורביעי, אין שינוי בפרט, ואין שינוי בתוצר, אע"פ שנוצר בריאה חדשה, אבוקה. אולי הנר מודע לכך שהוא התחבר לעוד נר, והוא מקבל גירוי מחברו, אבל עדיין אין לנר הפרטי ידיעה על הנרות המחוברות לחברו, שאר הפרטים היוצרים את האבוקה.
הנר אין לו מודעת על הבריאה החדשה, רק הניצב מבחוץ, המאציל, רואה את הבריאה החדשה ומכריז פנים חדשות הגיעו לכאן. וזו שמחת הבריאה, והיא אינה תלוי בחיסרון של הפרט אלא בשיתוף של הפרט עם קב"ה, המאציל, (אולי פרט שהוא צריך לכלל). כלומר השיתוף היא התעלות הפרט לדרגה חיצונית ממנה, וראית הכלל, אחרי התכללות.
הנר אין לא תודעה עצמית ואינה יכולה לצאת מעצמה ולכן אין לה שמחה, אבל האדם הפרטי כאשר הוא נכלל בתוך מערכת של פרטים אחרים, יש לו יכולת להתעלות מחוץ לכלל החדש, להיות פרט חדש שיוצא ומתעלה מהכלל, ורואה כמו המאציל את הכלל מבחוץ, ובזה להיות שמח עם המאציל.
הנר אין לו מודעת על הבריאה החדשה, רק הניצב מבחוץ, המאציל, רואה את הבריאה החדשה ומכריז פנים חדשות הגיעו לכאן. וזו שמחת הבריאה, והיא אינה תלוי בחיסרון של הפרט אלא בשיתוף של הפרט עם קב"ה, המאציל, (אולי פרט שהוא צריך לכלל). כלומר השיתוף היא התעלות הפרט לדרגה חיצונית ממנה, וראית הכלל, אחרי התכללות.
הנר אין לא תודעה עצמית ואינה יכולה לצאת מעצמה ולכן אין לה שמחה, אבל האדם הפרטי כאשר הוא נכלל בתוך מערכת של פרטים אחרים, יש לו יכולת להתעלות מחוץ לכלל החדש, להיות פרט חדש שיוצא ומתעלה מהכלל, ורואה כמו המאציל את הכלל מבחוץ, ובזה להיות שמח עם המאציל.
כל בריאה מביאה קשר חדש בין האדם לקב"ה, שניהם שותפים בראית הבריאה החדשה, הכלל שנעשה מהפרטים. אין זה אומר שפרט יש לו חושים של הכלל, כאשר הכלל מרגיש משהו, אין לפרט את ההרגשה הזו. אלא הפרט מתכלל כולו, ומתבטל כולו כדברי הרב קוק, והאדם מחדש את עצמו ומתעלה לדרגה גבוה וחיצונית לפרטים הללו כדי לצפות בכלל מבחוץ.
נברא אדם חדש, וזה שמחת חיים ממש.
