יש משהו בחיבור לחיות, להתחבר לטבע, לבריאה, מסכת החולין מסיימת עם יציאה לטבע, פגישה של משפחת החי, ולקחת חלק מהאימהות של המשפחה. ונראה לי שעבודת הקורבן, החלק של הבעלים היא פתיח לאותה נושא. יש עבודה שהיא שירות, הכהן, ויש עבודה היא שירות במובן אחר, היא חיבור, להיות עבד בתוך ארמון המלך זה להיות חלק מהמשפחה. לשמש את הרב, להיות שמש, זה להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
אולי קיימת מקום לבעל לברוח מאחריות משפחתית, זה בגדר הדברים שהאישה חייבת, תורת אמך, ואולי לכן הוא מתחייב לשמש את אישתו, להיות חלק גם מאחריות גידול הילדים,
יש זמן ומקום לעבודת בעל הקורבן, וזה גם נותן מרחב פעולה, אבל החידוש של חז״ל שמחשבה מביאה לידי פיגול, (לא שיטת רבי עקיבא), היא מדהימה, עבודה, שירות האחר, היא בעולם המחשבה. דווקא. ולא מעשה. זה חיבור שונה, שאני ואישתי חושבים אותה דבר, מבינים אחת את השני לעומק, מבלי לעשות, זה בא מתוך שירות, עבודה. לא תמיד המעשה מבטא את עומק החיבור אבל אין בזה איסור פיגול.
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%A8%D7%A9%D7%91%22%D7%A5_(%D7%AA%D7%A9%D7%91%22%D7%A5)/%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%92/%D7%A9%D7%90
שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/שא
ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואסובר ואכסה וכו' - מענין אפלח היה מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר את עצמו לזון את אשתו. וכן היה נראה מפרק אף על פי (ס"ג ע"א), דאמרינן המודר על אשתו ממלאכה הוי כאומר איני זן ואיני מפרנס. ורבינו תם ז"ל היה חולק בזה, דההוא דפרק אף על פי שהוא כמודר מזונות כנגד מעשה ידיה, שכיון שהוא נוטל מעשה ידיה חייב לזונה, ואם אינו עושה כן הוי מורד, ולשון כתובה שכתוב בו 'אפלח', אינו לשון שכירות שישכיר את עצמו, אלא עבודה שצריך האיש לעשות בביתו, ושדהו לחרוש ולזרוע, ולהצליח נכסיו, לא להשכיר עצמו לאחרים.
ואוקיר - הוא לשון כבוד, וכמו שאמרו בפרק (גיד הנשה) [כסוי הדם] (פ"ד ע"ב ע"ש) לענין יכלכל דבריו במשפט, אוהבה כגופו, ומכבדה יותר מגופו.
ואזון - הוא חיוב מזונות שחייבה תורה שארה וכו' לא יגרע, ותרגם אונקלוס זיונה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל, והסכים עמו הרשב"א ז"ל בחדושיו בפרק המדיר. והרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק השולח וכן בפרק המדיר אומר שאין חיוב מזונות אלא מדרבנן, שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (מ"ז ע"ב).
והרמ"ה ז"ל כתב דאף על גב דלא מחייבינן ליה למפלח, אבל היכא דעבד ושקל אגרא, מחייבינן ליה לזונה ואפילו אי לית ליה אלא מזונא דחד יומא, ואף על פי שבעל חוב אין דינו כן אלא משיירינן ליה מזון שלשים יום, באשתו אינו כן, שאין מסדרין לו.
ולי נראה שאם לבעל חוב מסדרין שחיובו מן התורה, כל שכן למזונות אשתו שאין חיובו אלא מדרבנן כדעת הרמב"ן ז"ל. אבל דברי הרמ"ה ז"ל דברי טעם הם, דלא שייך סדור במזונות אשתו, שהרי המזונות הם החוב בעצמו, מה שאין כן בחוב הבא מצד אחר. ועוד דלא גרעה אשתו מעבד עברי דכתיב ביה וטוב לו עמך במאכל, וכן אמרו בגמרא בפרק אף על פי.
ואפרנס - אין בכלל פרנסה מזונות, אלא שאר צרכים, וכן לשון התלמוד (שם ס"ג ע"א) האומר איני זן ואיני מפרנס. ואפילו בדברים שאינן בין איש לאשתו שייך לשון פרנסה, כגון להשיא בתו, אל יתפרנסו בנותי מנכסי (כתובות ס"ח ע"ב), לפרנסה שמין באב (שם ע"א). ואפילו להשיא אחרים אמרינן (שם ס"ז ע"א) יתום ויתומה שבאו להתפרנס. וכל חיובי האיש לאשתו יותר מהמזונות, כגון תכשיטין, ונותן לה מעה כסף לצרכיה בכל שבת כמו שכתוב בפרק אף על פי (ס"ד ע"ב), ומדור, הכל בכלל הפרנסה.
ואסובר - כן הוא מתרגם 'לכלכלך' שתרגומו לסברותך. וכלכלה ופרנסה הכל אחד, אלא שזה לשון מקרא וזה לשון חכמים. ותרגום 'ובן משק ביתי' ובר פרנסה הדין. ותרגם יונתן 'רועים כלבי עבדי רעותי ויתפרנסין יתכון', ואונקלוס תרגם 'הרועה אותי' דזן יתי. וכן תרגם 'אכלכל אתכם' אזון יתכון. כי רעיה וכלכלה בלשון עברי, הם פרנסה ומזון ומסובר בלשון ארמית.
ומה שנהגו לכתוב יתיכי ליכי - ואין בנסח רבינו משה ז"ל אלא 'יתיכי', אבל אינו טעות, כי נוהג בלשון ארמית להוסיף לי עם יתי, 'זבדני אלהים אותי' תרגם אונקלס יהב ה' יתי לי, ותוספת היוד נוהגת היא אפילו בלשון עברי, המעטרכי חייכי למנוחייכי וכן רבים.
ואכסה - הוא חיוב כסות הכתוב בתורה.
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%A8%D7%A9%D7%91%22%D7%A5_(%D7%AA%D7%A9%D7%91%22%D7%A5)/%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%92/%D7%A9%D7%90
שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/שא
ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואסובר ואכסה וכו' - מענין אפלח היה מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר את עצמו לזון את אשתו. וכן היה נראה מפרק אף על פי (ס"ג ע"א), דאמרינן המודר על אשתו ממלאכה הוי כאומר איני זן ואיני מפרנס. ורבינו תם ז"ל היה חולק בזה, דההוא דפרק אף על פי שהוא כמודר מזונות כנגד מעשה ידיה, שכיון שהוא נוטל מעשה ידיה חייב לזונה, ואם אינו עושה כן הוי מורד, ולשון כתובה שכתוב בו 'אפלח', אינו לשון שכירות שישכיר את עצמו, אלא עבודה שצריך האיש לעשות בביתו, ושדהו לחרוש ולזרוע, ולהצליח נכסיו, לא להשכיר עצמו לאחרים.
ואוקיר - הוא לשון כבוד, וכמו שאמרו בפרק (גיד הנשה) [כסוי הדם] (פ"ד ע"ב ע"ש) לענין יכלכל דבריו במשפט, אוהבה כגופו, ומכבדה יותר מגופו.
ואזון - הוא חיוב מזונות שחייבה תורה שארה וכו' לא יגרע, ותרגם אונקלוס זיונה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל, והסכים עמו הרשב"א ז"ל בחדושיו בפרק המדיר. והרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק השולח וכן בפרק המדיר אומר שאין חיוב מזונות אלא מדרבנן, שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (מ"ז ע"ב).
והרמ"ה ז"ל כתב דאף על גב דלא מחייבינן ליה למפלח, אבל היכא דעבד ושקל אגרא, מחייבינן ליה לזונה ואפילו אי לית ליה אלא מזונא דחד יומא, ואף על פי שבעל חוב אין דינו כן אלא משיירינן ליה מזון שלשים יום, באשתו אינו כן, שאין מסדרין לו.
ולי נראה שאם לבעל חוב מסדרין שחיובו מן התורה, כל שכן למזונות אשתו שאין חיובו אלא מדרבנן כדעת הרמב"ן ז"ל. אבל דברי הרמ"ה ז"ל דברי טעם הם, דלא שייך סדור במזונות אשתו, שהרי המזונות הם החוב בעצמו, מה שאין כן בחוב הבא מצד אחר. ועוד דלא גרעה אשתו מעבד עברי דכתיב ביה וטוב לו עמך במאכל, וכן אמרו בגמרא בפרק אף על פי.
ואפרנס - אין בכלל פרנסה מזונות, אלא שאר צרכים, וכן לשון התלמוד (שם ס"ג ע"א) האומר איני זן ואיני מפרנס. ואפילו בדברים שאינן בין איש לאשתו שייך לשון פרנסה, כגון להשיא בתו, אל יתפרנסו בנותי מנכסי (כתובות ס"ח ע"ב), לפרנסה שמין באב (שם ע"א). ואפילו להשיא אחרים אמרינן (שם ס"ז ע"א) יתום ויתומה שבאו להתפרנס. וכל חיובי האיש לאשתו יותר מהמזונות, כגון תכשיטין, ונותן לה מעה כסף לצרכיה בכל שבת כמו שכתוב בפרק אף על פי (ס"ד ע"ב), ומדור, הכל בכלל הפרנסה.
ואסובר - כן הוא מתרגם 'לכלכלך' שתרגומו לסברותך. וכלכלה ופרנסה הכל אחד, אלא שזה לשון מקרא וזה לשון חכמים. ותרגום 'ובן משק ביתי' ובר פרנסה הדין. ותרגם יונתן 'רועים כלבי עבדי רעותי ויתפרנסין יתכון', ואונקלוס תרגם 'הרועה אותי' דזן יתי. וכן תרגם 'אכלכל אתכם' אזון יתכון. כי רעיה וכלכלה בלשון עברי, הם פרנסה ומזון ומסובר בלשון ארמית.
ומה שנהגו לכתוב יתיכי ליכי - ואין בנסח רבינו משה ז"ל אלא 'יתיכי', אבל אינו טעות, כי נוהג בלשון ארמית להוסיף לי עם יתי, 'זבדני אלהים אותי' תרגם אונקלס יהב ה' יתי לי, ותוספת היוד נוהגת היא אפילו בלשון עברי, המעטרכי חייכי למנוחייכי וכן רבים.
ואכסה - הוא חיוב כסות הכתוב בתורה.
