בפרשת ואתחנן, משה רבנו מתחיל עם תיאור היסטורי 'ואתחנן... בעת ההיא', נקודת זמן, וגם נקודה במקום 'בגיא מול בית פעור'. אחרי תיאור של התפילה ותשובתה של הקב"ה, משה פותח שיחה במעמדה של המצוות, קבלת התורה, ולבסוף מעמד הר סיני. והנה כמה ראשי פרקים:
{כג}וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר
{כט} וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר:
(פ)
{א} וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים
{ב} לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה
{ה} רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים
{ו} וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם
ועכשיו מעמד הר סיני, ושוב הצורך שמשה ילמד את החוקים שנתנו בהר:
{ט} רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ
{י} יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בְּחֹרֵב
{יד} וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים
אזהרה מע"ז:
{טו} וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה
{טז} פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל
סיכום, היה מעמד, היה ברית, משה מחויב להעביר את תוכן הברית, ואסור לשכח
{כג} הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ:
פרשה על חלילה גלות אם נעזוב את הברית,
(פ)
וסיכום המקשר בין, מעמד הר סיני, הברית, התורה והמצוות אשר משה רבנו מחויב ללמד (תוכן הברית), ונחלת הארץ (לעומת גלות):
{מ} וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים:
(פ)
סוף פרשה.
ועכשיו, פלא קטן, חוזרת התורה ומעבירה עוד שיעור בהיסטוריה. נקודת זמן: 'אז', ומעשה: משה רבנו מבדיל ערים, ומקום: 'בצר במדבר...'. נראה פשוט, אלא ששוב חוזר לפסוק על כללות התורה 'וזאת התורה אשר שם משה...':
{מא} אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ:
{מג} אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי:
והתורה ממשיכה, כאילו לא היה:
{א} וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם:
ממש המשיך השפה שהייתה לפני פרשת 'כי תוליד בנים', וזה מביא אותנו למעמד הר סיני ועשרת הדיברות:
{יט}אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר
עד:
{ג} וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(פ)
סוף פרשה.
שוב חיבור בין מצוות, גילוי ה', נחלת הארץ.
כיצד אפשר להבין את השיחה הזאת? יש תיאור הסיטורי הקופץ בין בין זמן ומקום, הלוך ושוב?!
גישה אחת היא שמילים המופיעים בתורה, הם קודש ויש להם משמעות מוגדרת רצון הקב״ה. גישה הפוכה היא שהמילים הם חול ויש להם משמעות מוגדרת כוונת המחבר. ואני מביא גישה שלישית. ממש הפוכה משני אלו. המילים הם עצמם מגדירים שפה. אין להם משמעות לעצמם. אבל יש מסר שמועבר דרך השפה של התורה.
אני מסכים שספיר וורף ושומסקי לא דנו בשאלה שאני מציב. אבל נראה לי שהמחלוקת ביניהם הוא ביטוי לשאלה שלי.
אני טוען (משהו חדש לעומת ספיר וורף שומנסקי וכדומה), שפה מאפשרת בניית מערכת מורכבת לעברת מסרים. זו היא הטענה הבסיסית. אפשר לראות משהו דומה ושונה אצל ניק אלליס ושותפיו:
אני אינני סובר כמותם. נראה לי, שהם סבורים ששפה דבר שמתפתח ובוקע ועולה ממערכת קשרים בין פרטים (אנשים, סביבה …), אבל הם סבורים שמשמעות חדשה היא פיתוח של שפה (נדמה לי, או לפחות אינם מבחנים בצורה חדה בין משמעות המסר לבין דרך העברת המסר).
לעומת זה, אני סובר שאין המשמעות מדד לשפה, אלא הפוטנציאל למשמעות, היכולת ליצור משמעות, היא המדד של פיתוח שפה.
כאשר החתם סובר אומר ‘חדש אסור מהתורה’, הוא א) יצר משמעות חדשה, ב) השתמש בכתרה של תורה (במחילה) , כלומר בשררה המצויה, ובסמכות התורה, כדי להעביר את המשמעות (המסר החדש והפרטי שלו). יהודי מאמין מיד מתקפל תחת סמכות התורה, ולכן המסר מתקבל מתוך כפיה. אבל תוכן המסר היא תוכן חדשה, ואין בה אמירה על ‘שפת המקרא’, אלא יש שימוש ב’שפת המקרא’ כדי להשיג יעד סמכותי.
לשיטתי, כאשר משה רבנו אומר בפרשתנו ‘אז יבדיל משה שלוש ערים…’, יש פה ‘שפת המקרא’. יש יצירה של פוטנציאל להעברת מסרים. המסר עצמו אינו המרכיב המעניין בשבילי, אלא השפה שיצר התורה. אני מנסה להרחיב עכשיו:
אם המשמעות של המסר היא המרכיב החשוב, אז אפשר לשואל ‘מתי הבדיל משה?’ ‘מה משמעות המילה אז?’ ,’מה המקום, איפה בצר?’. אבל לשיטתי, אין מקום לשאלות האלו.
השפה החדשה של משה רבנו בפרשתנו יצר קשרים בין פרטי עיר מקלט לבין פרטי מעמד הר סיני. אמרתו של רבי יוחנן במסכת מכות דף י’, היא ‘מניין לדברי תורה שקולטים, שנאמר אז יבדיל…וזאת התורה’. יש משהו מדהים כאשר רבי יוחנן מחבר את המושג ‘קולט’ לפרשת ואתחנן. הרי בתורה, במקרא, אין ‘קליטה’ ואין ‘עיר מקלט’ בספר דברים, הם רק מופיעים בפרשת מסעי! בא רבי יוחנן ועזר לנו לראות את השפה החדשה של משה רבנו, חיבור בין מילים, בין מושגים, ויצירת *ניב* חדשה, ‘וזאת התורה’, ‘דברי תורה קולטים’.
עכשיו כאשר יש לנו שפה חדשה, אפשר לשואל מה משמעות האמירה. מה הכוונה הראשונה (בשפה של הרמב”ם). הכוונה השניה היא השפה, הקשר בין עיר מקלט לבין מעמד הר סיני. הכוונה הראשונה, משמעות המסר עמוק, ויש דפים שלמים בגמרא שדנים בזה.
האם הצלחתי להסביר כיצד אני רואה שפה? ומדוע זה שונה?
עכשיו אני צריך להראות מה היחס בין שומסקי וספיר וורף לבין הגדרתי של שפה (שנדמה לי ההגדרה היא מבוססת מאוד בעולם מדעי המחשב/ותקשורת). להבנתי הסיבה ששומסקי אינו מקבל את הגמישות של ספיר וורף הוא משום, לשיטתו, השפה מעבירה גם מסר וגם צורת המסר, ואין יכולת ללמוד שני הדברים ביחד. וספיר וורף מבינים (אני מבין בשבילם) ששפה היא רק תבנית המסר, ולא קשור למסר עצמו….כמעט שם…..
