בראשית לרב אשלג, תחילה וראש, בתוך המילה בראשית יש את המילה 'ראש', כל פעולה יש בה תכנון, ושמעתי הסברו מרב גוטלייב בראש השנה, שנהיה לראש ולא לזנב, לתכנן להתגבר על היצר, ולא להשתמש בכלי קבלה...
ולי נראה ש'בראשית' מלשון 'ראשית', וגם מלשון 'ברא', ובדרך של ביכורים, בכורות, ורעיון הוא שלא מדובר סיבה ומסובב, כדרכו של הרב אשלג, אלא יש ערך של הראשית, הראשון שהיא בריאה חדשה. לא משום שיש לה תולדות, אלא משום שהיא בריאה חדשה. ואז משקל הפסוק 'בראשית ברא', כל ראשית היא בריאה.
קצת הפריע לי שהפסוק אומר 'ושמרו בני ישראל....זכר למעשה בראשית', אבל בימי הבריאה יש אמירות (בעשרה מאמרות נברא העולם) ולא מעשים. היה צריך להיות 'זכר למאמרי בראשית'?!
ומעניין שביום הראשון והשליש יש רק אמירה, 'יהי', ואין מעשה כלל. אבל ביום השני והרביעי כתוב 'ויעש אלוקים'. ולי נראה שביום השני והרביעי הדבר הנברא היא גבול, מפריד. הרקיעה הוא הוא המבדיל, וכן מאורות השמים הם המגדירים את הימים. ואילו ביום הראשון והשלישי הדבר הנברא הובדל על ידי הקב"ה, 'ויבדל בין האור לחושך'.
ולכן נראה לי שבעולם הבריאה, קיימת רק אמת ושקר, וההבדלות נמצאו מאליהם, ההגדר, הגבול, של הבריאה היא היא האמירה של הדבר, קראית שם של הדבר היא מגדירה אותה מופרדת מהדבר השני. ואילו בעולם המעשה יש גבול שמפריד בין שתי הדברים.
וזה מזכיר לי מחלוקת בשבת ועירובין, ושיטת רבי יהודה וחכמים האם הרשות מגדירה את עצמה או האם המחיצות המבדילות הם המגדירים את הרשות. אבל כזכור לי השיטות נראות הפוכות מהצפוי! לשיטתי רבי יהודה צריך לסבור בעולם הבריאה שהרשות מגדירה את עצמה, ואילו חכמים צריכים לסבור בעולם המעשה שצריכים גבול...
ואפשר שהגדרת עירוב היא מעשה ולא בריאה, כלומר בשבת שקיימת איסור מלאכה, והוצאה היא מלאכה, קיימת איסור עשייה, שהרי שבת היא זכר למעשה בראשית, ולכן לפני שבת עושים מעשה, ולא מגדירים רשות לרבי יהודה על ידי בריאה, אלא דווקא על ידי מעשה.
או אפשר 'זכר למעשה בראשית' דווקא, ולכן עירוב היא היא מעשה בראשית של יום השני והרביעי. עשיית מחיצה ומבדיל.
ולי נראה ש'בראשית' מלשון 'ראשית', וגם מלשון 'ברא', ובדרך של ביכורים, בכורות, ורעיון הוא שלא מדובר סיבה ומסובב, כדרכו של הרב אשלג, אלא יש ערך של הראשית, הראשון שהיא בריאה חדשה. לא משום שיש לה תולדות, אלא משום שהיא בריאה חדשה. ואז משקל הפסוק 'בראשית ברא', כל ראשית היא בריאה.
קצת הפריע לי שהפסוק אומר 'ושמרו בני ישראל....זכר למעשה בראשית', אבל בימי הבריאה יש אמירות (בעשרה מאמרות נברא העולם) ולא מעשים. היה צריך להיות 'זכר למאמרי בראשית'?!
ומעניין שביום הראשון והשליש יש רק אמירה, 'יהי', ואין מעשה כלל. אבל ביום השני והרביעי כתוב 'ויעש אלוקים'. ולי נראה שביום השני והרביעי הדבר הנברא היא גבול, מפריד. הרקיעה הוא הוא המבדיל, וכן מאורות השמים הם המגדירים את הימים. ואילו ביום הראשון והשלישי הדבר הנברא הובדל על ידי הקב"ה, 'ויבדל בין האור לחושך'.
ולכן נראה לי שבעולם הבריאה, קיימת רק אמת ושקר, וההבדלות נמצאו מאליהם, ההגדר, הגבול, של הבריאה היא היא האמירה של הדבר, קראית שם של הדבר היא מגדירה אותה מופרדת מהדבר השני. ואילו בעולם המעשה יש גבול שמפריד בין שתי הדברים.
וזה מזכיר לי מחלוקת בשבת ועירובין, ושיטת רבי יהודה וחכמים האם הרשות מגדירה את עצמה או האם המחיצות המבדילות הם המגדירים את הרשות. אבל כזכור לי השיטות נראות הפוכות מהצפוי! לשיטתי רבי יהודה צריך לסבור בעולם הבריאה שהרשות מגדירה את עצמה, ואילו חכמים צריכים לסבור בעולם המעשה שצריכים גבול...
ואפשר שהגדרת עירוב היא מעשה ולא בריאה, כלומר בשבת שקיימת איסור מלאכה, והוצאה היא מלאכה, קיימת איסור עשייה, שהרי שבת היא זכר למעשה בראשית, ולכן לפני שבת עושים מעשה, ולא מגדירים רשות לרבי יהודה על ידי בריאה, אלא דווקא על ידי מעשה.
או אפשר 'זכר למעשה בראשית' דווקא, ולכן עירוב היא היא מעשה בראשית של יום השני והרביעי. עשיית מחיצה ומבדיל.
