[אומנדא של שכיב מרע ומסוכן, מה בא ללמדנו? אני רואה שהשפה ׳לא ידענא מאי אידון בה׳, מחזק את לימוד של אומדנא היא דין, היא כלי של בית דין ליצור מציאות, מול כתובה שהיא כלי של הכלה או הבעל ליצור משהו.
ונראה לי שלרבי אלעזר בן עזריה הכתובה היא כלי שיכנוע של הבעל ואילו לת״ק הכתובה היא ביטוי של זוגיות, חיבה, לשון הגמרא בהמשך]
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְכוּ׳
אִיתְּמַר רַב וְרַבִּי נָתָן
חַד אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָהוְחַד אָמַר אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי נָתָן הוּא דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי נָתָן דְּאָזֵיל בָּתַר אוּמְדָּנָא
דְּאָמַר רַבִּי נָתָן
הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי בִּמְסוּכָּן וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי
(נ״ה ב)
וְרַב לָא אָזֵיל בָּתַר אוּמְדָּנָא
וְרַב לָא אָזֵיל בָּתַר אוּמְדָּנָא
וְהָא אִיתְּמַר
מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן
בְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִיאַרְכְּבֵיהּ אַתְּרֵי רִכְשֵׁיוּשְׁמוּאֵל אָמַרלָא יָדַעְנָא מַאי אֵידוּן בַּהּ
בְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִיאַרְכְּבֵיהּ אַתְּרֵי רִכְשֵׁיהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַעהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא דְּאִם עָמַד אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁאִם אָמַר הַלְוָאָתִי לִפְלוֹנִי הַלְוָאָתוֹ לִפְלוֹנִיוּשְׁמוּאֵל אָמַרלָא יָדַעְנָא מַאי אֵידוּן בַּהּ שֶׁמָּא לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה
(נ״ו א)
אֶלָּא
אֶלָּא
תַּרְוַיְיהוּ אָזְלִי בָּתַר אוּמְדָּנָא
מַאן דְּאָמַר הֲלָכָה שַׁפִּיר
מַאן דְּאָמַר הֲלָכָה שַׁפִּיר
מַאן דְּאָמַר אֵין הֲלָכָה הָכָא נָמֵי
אוּמְדַּן דַּעְתָּא הוּא מִשּׁוּם אִיקָּרוֹבֵי דַּעְתָּא הוּאוְהָא אִיקָּרַבָא לֵיהּ דַּעְתָּא
יָתֵיב רַב חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי וְקָאָמַר
הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
אֲמַר לֵיהּ
פּוֹק קְרִי קְרָאָךְ לְבָרָא
אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ
הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל
הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר
אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
וּנְהַרְדָּעֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמְרִי
הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
וְאַף עַל גַּב דְּלָט רַב נַחְמָן וְאָמַר
כֹּל דַּיָּינָא דְּדָאֵין כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָכִי וְהָכִי תֶּיהְוֵי
אֲפִילּוּ הָכִי
הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
וַהֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה
=-=-=
תוספות:
ובתרומת מעשר כו' -
רישא דמתניתין הכי במסכת דמאי (פ"ד מ"א)
הלוקח פירות דמאי ממי שאינו נאמן בשבתשואלו ואוכל על פיו
חשכה מו"ש לא יאכל עד שיעשר
פי'
אף על מה שהעיד ביום לא יאכל בלילהדלא שרו ליה רבנן אלא בשבת שאינו יכול לתקן
וטעמא דרבנן לא משום עונג שבת כדפירש בקונטרס
דמשום עונג שבת לא שרינן ליה לאכול דמאי
אלא
משום אימת שבת כדמשמע בירושלמי
דקאמר להו ר"ש שזורי לרבנן כשם שאימת שבת על עם הארץ
כך אימת תרומה על עם הארץ
פי'
עם הארץ ירא לשקר בשבת בדבר שאינו מעושר
משום דשבת קובעת למעשר
סבר ר"ש דכמו כן אימת תרומה עליו
דנהי דאינו ירא מאיסור טבל ירא הוא מאיסור תרומה כשתרם וחזרה למקומה
ורבנן פליגי עליה בהא אע"ג דלית ליה תקנתא:
[נראה לי, שתוספות העבירו את הסמכות מבית דין, רבנן, עונג שבת של השואל את השאלה, הלוקח, אלא הסמכות עוברת לפי תוספות לנשאל, ממי שאינו נאמן הופך להיות נאמן.]
