evolution adapts first then confronts the environment, learning confronts the environment and then adapts

evolution adapts first then confronts the environment
learning confronts the environment and then adapts

זבחים -- הרב אהרון לכטנשטיין

 התחלתי להסתכל על שיעורים של הרב לייכנשטיין

1. הפתעה, אשם יותר חמור במידה מחטאת (מצטט את הרמב״ן, צרייך לעיין שם)

2. אשם באה לכפר על האדם,  חטאת באה לכפר על מעשה עבירה

3. ריצוי, קירבה חזרה של האדם לקב״ה, לעומת כפרה על מעשה חטא -- אני הבנתי לפניכן ש׳כפרה׳ היא בדיוק המושג של קירבת האדם, לעומת ׳סליחה ומחילה׳ שהם על מעשה העבירה

4. עולה כריצוי, אין בו מימד של כפרה אלא שיש לו...

1. חסר לי כתמיד קריאה בסיסית כסדר של הסוגיא...אבל כל זה היה בהקדמה, נראה עכשיו....

2. ריש לקיש בדף ה׳ - ו׳, מביא את סוגית ה׳ריצוי׳ הרב לכטנשטיין לא התייחס (נראה לי לשיטת ריש לקיש), הגמרא מביאה שלוש שיטות אביי ורבא, רב נחמן רב הונא, ורב נחמן ועוד..., ומחלק בין חטאת, אשם ושאר קורבנות.  הגדרת ׳כשר׳, ׳חובת בעלים׳, ׳ריצוי׳....מעניין שבסוגיא של ריש לקיש אני לא זוכר התייחסות לכפרה...בסוגיא הקודמת, דף ד ע״ב, ה׳...היה התייחסות ׳ונרצה לו לכפר׳...

אני חושב על ההסבר שלמדנו עם דוד צוקרברוט, דף ד׳

כולם מסכימים שביטול ברוב עובד כאשר יש מין באינו מינו 

לשיטתי הפרטים מתאחדים ונוצר כלל חדש. וזה ביטול. כתבתי על זה בבלוג. וכך הבנתי את הרב רפפורט

עוד לשיטתי.  משום שהפרטים באותה סקאלה יש מקום לאיחוד.  ומשום שנם שונים יש מקום לאיחוד. כמו דיינים שאומרים דברים שונים.  קיימת אחדות ולא אחידות

אני חושב על מקורות לשינוי הקשר, בניית סקאלות וכדומה, ובמקביל לומד מסכת זבחים

הסוגיא בדף ג׳ - אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה 

ובמיוחד:

רב יוסף בר אמי רמי שינוי קודש אשינוי בעלים ומשני מי אמר רב חטאת ששחטה לשם חטאת כשירה לשם עולה פסולה אלמא דלאו מינה מחריב בה דמינה לא מחריב בה והאמר רב חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת פסולה על מי שמחויב עולה כשרה אלמא דבר מינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ומשני התם {ויקרא ד-לג} ושחט אותה לחטאת אמר רחמנא והרי חטאת לשם חטאת נשחטה הכא וכפר עליו כתיב עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה שמחוייב כפרה כמותה

יש קבוצות ברורות, ויש כשל באיטרקציה בין קבוצות.  לשיטתי כאשר האינרקטציה עוברת סקאלות יש החרבה, או אפשר לומר בטבע אין תקשורת בין סקאלות שונות

קהלת פרק ז -- כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה, בְּצֵל הַכָּסֶף

קהלת פרק ז

 י אַל-תֹּאמַר, מֶה הָיָה--שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים, הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה:  כִּי לֹא מֵחָכְמָה, שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה.  

יא טוֹבָה חָכְמָה, עִם-נַחֲלָה; וְיֹתֵר, לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ.  

יב כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה, בְּצֵל הַכָּסֶף; וְיִתְרוֹן דַּעַת, הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ.

the way I understand that now is not Rashi, but simpler -- in the old days we did startups one way, we lived our life one way and we saw results, but that is a false question, to ask why were the old days better, since the world moves forward and the past does not predict the future

the truth is that Wisdom & Knowledge are only valuable in the wealthy, people listen to the marketing power of the wealthy,

iterative descent

# The method of iterative descent, creating hierarchy of partitions, enriches the data by creating new nodes at each phase transition!

מה ההבדל בין חילוק גברא חפצא, חיוב קיום מול חילוק המחייב בסקאלות שונות

בזמן שאני עובר על שמיטה ויובל שיטת רב חיים ורב ליכטנשטיין שמתי לב:

כנראה אני הייתי מסביר שאין חילוק בין המחייב לקיום, אלא המחייב תלוי בסקאלה - זה מעניין לעצמו, מה ההבדל בין חילוק גברא חפצא, חיוב קיום מול חילוק המחייב בסקאלות שונות

חשבתי קצת בשבת פרשת שמות, המחייב מגדיר את הזהות שמגדיר את המסר

קדושה הבאה מהקהל

 דברתי עם אישתי לגבי קדושת הארץ -- ביאת כולם.

ועכשיו נראה לי שקורבן ציבור אין בה הקדשה של הציבור, אלא משהו אחר

יש מימד של קדושה שבאה מתוך הקהל, כמו שיחיד מוסיף ערך למערכת מבחוץ על ידי נפשו היחודית, כך הקהל מוסיף קדושה ממערכת חיצונית.

כמו שהרמב״ם בספר ראשון, פרק 40-41-42 המדבר על נפש רוח נשמה, שרוח זה הדבר שנשאר אחר שהאדם גופו עובר מהעולם, והבנתי היא שהרוח היחודית של האדם זה החידוש שהאדם הביא מבחוץ לתוך המערכת, כך הקהל משאיר רוח אחריו, צריך להבין מה זה....

איפה הרמב״ם מדבר על קדושת הקהל, מקום הקהל, בית המקדש, במורה נבוכים?

כיור - עבודה - שירות - פרשת כי תשא - זבחים כ״ב -- פרשת פקודי

כיור - עבודה - שירות - פרשת כי תשא - זבחים כ״ב

וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם׃
וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם׃
בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽה׳׃
וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃ {פ}

אני רואה שתי מחייבים, ׳בבאם אל אהל מועד׳ או ׳בגשתם אל המזבח לשרת׳

רחיצה בבאם יכול להיות שירות לעצמו.  כלומר יש אפשרות לקרוא שהרחיצה היא מכשיר לעבודת שירות (בגישה אל המזבח) אבל יש אפשרות לקרוא שהרחיצה היא עמודת בפני עצמה, וכאשר נמצאים במקום הנכון קיימת מצווה לרחוץ ללא צורף בשירות נוסף, הרחיצה עצמה היא השירות, העבודה 

ועכשיו ראיתי בפרשת פקודי, לקראת הסוף משה רבנו ממלא את הכיור אבל אינו רוחץ ידיו

זבחים כ״ה ע״ב -- הוויית הקורבן

למדנו כיצד הווית הקורבן נשמרת

קבלת הדם היא לא (או גם) שינוי במהות הקורבן, מהחי אל דם למזבח, אלא הקבלה שומרת על דם הנפש, ה׳פר׳ עצמה בלשון התורה, ולכן הולכת הדם היא המשך חיות הפר, וכאילו הפר ממשיך לחיות.  

מול זה האברים אסור להם לצאת, משום שהפר הפך לנכס, אברים שעולים על המזבח, דם שנזרק....

אפילו הכהן הוא חלק מחיות הפר....