בזמן המקדש שמחה בבשר קורבנות, בזמן שאין מקדש אין שמחה אלא ביין
--
ונראה לי בפשטות, בזמן המקדש, המרחב הלאומי מאפשר שמחה, בירושלים תנוחמו, כיצד להתחבר לכלל, קורבנות בשר, הבאת בהמה, פירוק לבשר ודם, תהליך של פירוד בתוך המקדש, מאפשר חיבור ללאום, הפרט אינו מתבטל בדרכו של הרב אשלג/בעל התניא אלא הפרט מזדהה, מאפיין את הזהות האישי שלו, אבל בתוך המרחב הלאומי.
בזמן שאין מרחב לאומי, בגלות, היין מנתק את הצרבלום, המרחב הסיבתי, סיבה ומסובב הם מערכות דטרמניסטים שלא מאפשרים שמחה, מפרקים את המשמעות שבמעשים, הכל צפויי מראש. היין מנתק את הסבתיות, מאפשר שמחה קאוטי, העולם אינו סיבתי תחת השפעת יין...
