אני חושב על זבחים, קדושת מקום הלאומי והיכולת להביא קורבן פרטי בבמה.
כאשר קיימת מקום גבוהה, עליון, הוא תופס את השם והכבוד מכל המקומות הנמוכות יותר. כלומר בכל נקודת זמן יש מקום עליון, ושֵּׁם ׳מקום עליון׳ לעצמו מקנה ערכים יחודיים.
יש תופעות ופירוש של מילים השייכים רק למקום העליון. וכאשר נולד מקום גבוהה יותר, עליון חדש, השמות והערכים האלו מתקיימים אך ורק במקום העליון יותר.
לפני כניסת הארץ, תורת משה הייתה עליונה, אחרי הכניסה יהושע שוכח שלוש מאות הלכות, מפאת טרדת המלחמה. לשיטתנו, מלחמה היא בסקאלה לאומית ומשה רבנו היה בסקאלה של ׳עם׳.
"בשעה שנכנס משה רבנו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?... מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלוש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לומר לך אי אפשר, לך טרוד אותם במלחמה. שנאמר: קום עבור את הירדן."
התנחומא על משלי, אין שלטון ביום המוות, אין חפיפה אפילו כמלא נימה, אין מלכות נוגעת בחברתה, דוד המלך ושלמה...כאשר נולד מלך חדש, המלך הישן אין לו שם תואר ׳מלך׳, נלקח השם
ומשה רבנו אינו יכול להבין את רבי עקיבא...
ולכן כאשר שילה מאכלס את מקומו, וארון הברית בתוכה, הבמה נאסרת, משום שאין שם ׳קורבן׳ שייך אלא בסקאלה בגוהה ביותר.
כל זה נראה לי קשור לכבוד מקדש, ומצוות שמירת המקדש על ידי הלויים, אבל כנראה אינו קשור לאיסור עבודה זרה, ושחיטת חוץ במימד של ׳לא יזבחו עוד לשעירים׳. אולי.
זה שונה מעולמו של הרב אשלג, כאשר יש עליה וירידה, האור הזך אינו נאבד, רק אינו גלוי, ובוודאי משאיר רושם
וזה גם שונה מהאמירה, יותר טוב לאהוב ולאבד מי לא לאהוב כלל.
שני האמירות האלו מתייחסות לאדם החווה את העליה והירידה.
אני מדבר על עצם מקום הגבוהה מקנה שם, ואותה שם יורד למקום נמוך, כאשר המקום נמוך הופכת היא לעליון במערכת.
