לכבוד הרבנות הצבאית,
תודה רבה על ההתייחסות הרצינית לנושא נוסח התפילה.
אכן נוסח התפילה מושרש בפי העם, ומהווה נחמה גדולה בעת צרה. ומנהג המקובל דין הוא, ובני נביאים אנחנו. ומה אעשה בזמן שישבנו שבעה על בננו היקר יוסף מלאכי הי״ד אשר נהרג בקרב בכפר עזה בשמחת תורה, התחדש לי ביאור בנוסח התפילה - ׳מסר נפשו׳, הארה מהשמים, ובפי ובלבבי, ולא אכבוש רוחי, אלא אומר את האמת, וה׳ יאיר עיננו בתורתו.
הספרא (פרק ט - ויקרא כ״ב ל״ב) דורש: וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה׳ מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
[ד] "ולא תחללו"-- ממשמע שנאמר 'ולא תחלל', אמור קדש, וכשהוא אומר "ונקדשתי"-- מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל"-- המרובים.[ה] מכאן אמרו: כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס, אין עושין לו נס. ושלא לעשות לו נס, עושין לו נס. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל, ג): ""לא חשחין אנחנא על דנה פתגם, להתבותך. הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא, ישיזב. והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהיך (לאלהך), לא איתינא (איתנא) פלחין, ולצלם דהבא די הקימת, לא נסגד"" וכשתפס מרינוס (ס"א טוריינוס) את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלודקיא אמר להם "אין אתם מעַמן של חנניה מישאל ועזריה?! יבוא אלקיכם ויציל אתכם מידי!" ואמרו לו "חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר היה הגון שיעשה נס על ידו. אבל אתה מלך רשע אתה ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך ואנו מחויבים מיתה לשמים. ואם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים לפני המקום, הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נמרים, הרבה נחשים שרפים, הרבה עקרבים שיפגעו בנו. אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמנו מידך." אמרו, לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות.
ומכאן ניתן ללמוד שמסירת עצמו אינה מסירה למוות, אלא מסירה למציאות שאיננה וודאית, חנניה מישאל ועזריה אכן חזרו בשלום אחרי שמסרו את עצמם מתוך בני ישראל.
-----
ומעניין שקיימת דוגמא של מסירת נפש בחיילי ישראל, עם גיבורי דוד המלך - בשמואל ב כ״ג:י״ז:
וַיֹּ֡אמֶר חָלִ֩ילָה֩ לִּ֨י ה׳ מֵעֲשֹׂ֣תִי זֹ֗את הֲדַ֤ם הָאֲנָשִׁים֙ הַהֹלְכִ֣ים בְּנַפְשׁוֹתָ֔ם
והגמרא בבא קמא דף ס״א לומדת שמסירת נפש למות אינה כהוגן:
אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו
ומכאן אני למד שמסירת נפש למות אינה כהוגן. וביותר מדויק השפה של ׳למסור נפש׳ קיימת בהלכה, הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה פרק ה׳ הל׳ ה׳ פוסק:
נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּן וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ וְאִם לָאו נְטַמֵּא אֶת כֻּלְּכֶןיִטָּמְאוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל.וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶּנּוּ וְאִם לָאו נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם.יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל.וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם וְאָמְרוּ תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי אוֹ נַהֲרֹג אֶת כֻּלְּכֶם.אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם.וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה.וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה יֵהָרְגוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:
מהרמב״ם רואים בבירור שהביטוי ׳למסור נפש׳ היא תיאור של פעולה אסורה.
לכן נראה לי שחייבים לחלק בין ׳למסור נפש׳ לבין ׳למסור את עצמו׳
מסירת נפש, היא תיאור קשה מאוד (כל כך קשה שאינני רוצה לפרש אותה בכתב), ומסירת עצמו, כאשר יהודי מוסר את עצמו, גופו ומהותו, להקב״ה והטוב בעיניו יעשה, היא פעולה רצוייה.
ובכן, בקשתי היא דיון מעמיק בנושא, ולחפש מקום בתפילה (במיוחד לחללי צה״ל) שיתן ביטוי להבדל זה.
בתודה
דוד גדליה
[הגמרא בבא קמא דנה בטמון באש, וסיפור גיבורי דוד ומעין בית לחם. דינה ראה בגמרא שיח בגבולות, המעין היה מעבר לגבול, האש בשדה מעבר לגבול השדה של המזיק, כאשר אדם פורץ גבול יש אי-שיווי, וזה גורם לנזק, כל אמירה ולימוד הנעשה בזמן של אי-שיווי אינו מושרש בארץ בטובה ולכן פירותיה אסורים.
בזמנו, וגם עכשיו, נראה לי ש׳אש׳ היא מהות טבעית, וגם היא הולכת בעזרת ה׳רוח׳, למסור נפש, למסור את הרוח או ׳רוח אחרת היה בו׳, היא ביטוי לניתוק מהטבע, לשיטת דינה, אדם המוסר רוחו לחרש שוטה וקטן, מנתק את עצמו משורשו, אינו מכיר את עצמו, רוח אחרת בו.]
