ניצוצות - קיימות, דאגה לפרנסה -- הל׳ ע״ז י״א י״ב

יש משהו שמאוד מפריע לי בשיעורים של הרב רפפורט בכל הנוגע לקיימות, מצד אחד נראה לי שיחה בריאה, מחפשים מקור, השארה, הלכה שיפתח מתוך שיחה על מה הקב״ה מבקש מאיתנו בנושא קיימות.  מצד שני אנחנו הולכים רצו ושוב בין עולם פרטי מעשי, לבין עולם כללי ובריאתי.

מדברים על תענית י״א, ההולך בדרך יאכל כשני רעבון, מחלוקת שם, (נראה פשוט במערבא לא רואים מעבר למעיו של אדם, ובבל מסתכלים טיפה יותר רחוק, עד למלון הבא), ובהמשך הגמרא, ריש לקיש, לא יתעסק בפריה ורביה בשנת רעבון שלא יפרוש מהציבור, צער הציבור, אבל לא משום מיעוט משאבים.  והגמרא הזאת נראה פשוט מחזק את האמירה שקיימות במרחב הפרטי שונה והיא דנה במעשי, וכמותי, במשאבים לעומת המשך הגמרא הדנה במרחב הציבורי ושם אין מדד לסיבתיות למשאבים.  אלא שהרב חוזר שוב ושוב, ומערב בו שיחה קיימות עולמית, ואני הולך לאיבוד.

עכשיו הרב מחבר את ההלכה הבאה, בע״ז, והכלל העולה זה חיפוש חובת האדם להאמין בהשגחה, ביטחון הפרנסה, אבל להפריז בזבוז, גם הרב הביא את ההלכה, שאין מרחמים על שוטה שנתן כספו לצדקה מעל המידה.  הכלל העולה, חובת האדם להשתמש בעולם הזה לשפר את עצמו, שימוש במשאבים כדי עבודת ה׳....

ושוב הולכים רצו ושוב והלכתי לאיבוד...

חשבתי להציב שאלה, יש הבדל בין מקרים שאפשר למדוד סיבתיות לבין מקרים שאי אפשר, פשוט.  אפילו ההלכה למטה, עם הקריאה בפסוקים משנה אותי, מעלה אותי מותר, זה דבר שאפשר למדוד.  אבל עם לחש על מכה, זה חיצוני לאדם, ומורכב מאוד, איך אפשר לוודא שהלחש הוא זה שריפאה את המכה?  אי אפשר.

https://www.sefaria.org.il/Mishneh_Torah%2C_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations.11.12?lang=he&with=all&lang2=he




הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה. 

וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת 

וְהַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן. 

לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל מְנַחֲשִׁים וְחוֹבְרִים 

אֶלָּא שֶׁהֵן בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה 

שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רְפוּאַת גּוּף 

וְאֵינָן אֶלָּא רְפוּאַת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג כב) "וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ". 

אֲבָל הַבָּרִיא 

שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין וּמִזְמוֹר מִתְּהִלִּים 

כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּמִנְּזָקִים 

הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הרב רפפורט הקשה מתחילת הלכה לסופה, מדוע הקורא פסוקין בסוף ההלכה מותר? (האם יש הבדל בין הגנה לבין ריפוי?)

הרב אמר (כזכור לי), לרמב״ם עיקר עבודה זרה היא כפירה בהשגחת הקב״ה, והמנחש כופר בהשגחת הקב״ה.  בסוף ההלכה הרמב״ם מדבר על מי שמאמין בהשגחת ה׳, ורוצה לשנות את עצמו, קריאת הפסוקין הם דרך לשינוי עצמי, ומכוח השינוי העצמי תבוא השגחת ה׳ ויגן עליו.

לשיטתי, זה מזכיר לי מסכת נדרים דף ט׳ (הדף יומי לאחרונה) הנודר כרשעים אסור, ורצתי להבדיל בין הגשמה רוחנית בחפץ גשמי, שזה באמת נשמע כדברי הרמב״ם פה ׳רפואת הגוף׳ מול ׳רפואת נפשות׳, ותחילת ההלכה דנה בחפץ חיצוני לאדם, וסוף ההלכה דנה בנפש הפנימי בתוך האדם.  וזה גם נשמע כמו הרב רפפורט...

ואולי אפשר לומר, הפיסקא הראשונה היא למידה מונחת, והפיסקא השניה למידה שאינה מונחת.

פרק שלישי - ארבעה נדרים

דף כא - א - פרק שלישי - ארבעה נדרים

מתני' 

ארבעה נדרים התירו חכמים 

נדרי זרוזין ונדרי הבאי ונדרי שגגות ונדרי אונסין 

נדרי זרוזין כיצד 

היה מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע 

והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל 

שניהם רוצין בשלשה דינרין: 

גמ' 

ארבעה נדרים התירו חכמים כו' 

אמר ליה רבי אבא בר ממל לרבי אמי אמרת לן משמיה דרבי יהודה נשיאה 

מאן תנא ארבעה נדרים ר' יהודה היא דאמר משום רבי טרפון 

לעולם אין אחד מהן נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה 

רבא אמר 

אפילו תימא רבנן מי קתני שניהן רצו שניהן רוצין קתני

[נראה מחלוקת מכוננת, אמירת הגמרא, עם סמכות של רבי יהודה נשיאה, חריפה ותקיפה, נדר היא הפלאה, ואני מבין שארבעת הנדרים שהתירו אין בהם הפלאה, ולכן התירו מלשון, אין הם נדרים בכלל.  לעומת זו, רבא אומר שנדר היא אמירה חדה על מציאות קיימת, החפץ או האדם הזה עכשיו מתקדש, ואילו ארבעת הנדרים הם בגדר שפה מתהווה, אמירות עתידות שמבטות רצון, ולא שינוי על בסיס ידע העבר] 

[מעניין איך הגמרא עוברת בין רבי יהודה נשיאה לרבא לרבינא ורב אשי...]

  

אמר ליה רבינא לרב אשי 

אמר לו טפי מסלע והלה אמר בציר משקל נדרא הוי או זרוזין הוי 

אמר ליה 

תנינא היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר לו קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות הימנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה 

ואמאי והא טיפת צונן קאמר אלא משתעי איניש הכי 

הכא נמי משתעי איניש הכי 

אמר ליה

מי דמי גבי צונן צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה 

הכא ספיקא הוא דלמא פחות מסלע ויותר על שקל קאמר וזירוזין הוי 

או דלמא דוקא קאמר ונידרא הוי תבעי 

(דף כא - ב)

אמר רב יהודה אמר רב אסי 

ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם 

כי אמריתא קמיה דשמואל אמר 

תנא תני ארבעה נדרים התירו חכמים ואת אמרת צריכין שאלה לחכם 

רב יוסף מתני לה להא שמעתא בהאי לישנא 

אמר רב יהודה אמר רב אסי 

אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו 

קסבר אין פותחין בחרטה 

[סוגיא אזלא -- 

מרבי יהודה נשיאה, אין הפלאה אין נדר, לרבא יש אמירה וביטוי רצון, רבינא יש מקום שהם באמת נדר, לרב אסי הם נדר וצריכים התרה]

ההוא דאתא לקמיה דרב הונא 

א''ל לבך עלך 

א''ל לא ושרייה 

ההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב הונא 

א''ל אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת 

א''ל לא והתירו 

[שוב נראה, מברר את ההבדל בין אמירה שאינה נדר לאמירה שהיא נדר וצריכה התרה]

תניא 

ר' יהודה אומר 

אומרים לו לאדם לב זה עליך אם אמר לאו מתירין אותו 

ר' ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו 

אומרים לו לאדם אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת 

אם אמר לאו מתירין אותו 

(סימן אסי ואלעזר יוחנן וינאי) 

ההוא דאתא לקמיה דר' אסי אמר ליה 

כדו תהית 

א''ל לא ושרייה 

ההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר 

א''ל בעית נדור 

א''ל אילו לא מרגזין לי לא בעינן כלום 

א''ל תהא כבעית 

ההיא איתתא דאדרתה לברתה אתאי לקמיה דרבי יוחנן 

אמר לה אילו הוה ידעת דאמרן מגירתיך עלה דברתך

אילו לא חמאת בה אימה מילין דעזיבה בכדי לא אדרתה מי אדרתה 

אמרה ליה לא ושרייה 

בר ברתיה דר' ינאי סבא אתא לקמיה דר' ינאי סבא 

אמר ליה אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת 

אמר ליה לא ושרייה 

(דף כב - א)

אמר ר' אבא מאי קראה {משלי כ-כה} ואחר נדרים לבקר 

ואע''ג דפתח ר' ינאי ליה אנן לא פתחינן ליה בהא ולא פתחינן בהדא אחרנייתא 

דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן 

מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא 

{משלי יב-יח} יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא 

כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא לשון חכמים מרפא 

ולא פתחינן בהדא אחרנייתא 

דתניא 

ר' נתן אומר 

הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן 

ברישא פתחינן 

בסיפא 

אביי אמר פתחינן 

רבא אמר לא פתחינן 

רב כהנא מתני לה להא שמעתא בהדין לישנא 

רב טביומי מתני הכי 

בסיפא לא פתחינן 

ברישא 

אביי אמר פתחינן 

רבא אמר לא פתחינן 

והלכתא לא פתחינן 

לא ברישא ולא בסיפא 

ולא פתחינן בהא נמי דשמואל 

דאמר שמואל אף על פי שמקיימו נקרא רשע 

אמר רבי אבהו מאי קרא 

{דברים כג-כג} וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ויליף חדלה חדלה 

כתיב הכא כי תחדל לנדור וכתיב התם {איוב ג-יז} שם רשעים חדלו רוגז 

אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא 

כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה 

[-- מפה על כעס -- מעניין אם האמירה היא, הנודר מתוך כעס נשלט על ידי התחתוניות, אבל הנודר שלא מכעס לא. או אפשר הכועס ומעביר כעסו על ידי נדר ניצל מגיהנום] 

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן 

כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו 

שנאמר {קהלת יא-י} והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך 

ואין רעה אלא גיהנם שנאמר {משלי טז-ד} כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה 

ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו שנאמר {דברים כח-סה} ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש הוי אומר אלו התחתוניות 

 

עולא במיסקיה לארעא דישראל 

איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה 

קם חד שחטיה לחבריה 

אמר ליה לעולא יאות עבדי 

אמר ליה אין ופרע ליה בית השחיטה 

כי אתא לקמיה דר' יוחנן א''ל 

דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה 

א''ל נפשך הצלת 

קא תמה רבי יוחנן מכדי כתיב ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל כתיב 

א''ל ההוא שעתא לא עברינן ירדנא 

(דף כב - ב)
אמר רבה בר רב הונא 

כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו שנאמר 

{תהילים י-ד} רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו 

ר' ירמיה מדיפתי אמר 

משכח תלמודו ומוסיף טיפשות שנאמר {קהלת ז-ט} כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב {משלי יג-טז} וכסיל יפרוש אולת 

רב נחמן בר יצחק אמר 

בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו שנאמר {משלי כט-כב} ובעל חימה רב פשע 

אמר רב אדא ברבי חנינא 

אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא מאי טעמא {קהלת א-יח} כי ברוב חכמה רב כעס 

[לכן מה, חטאו וקבלו חכמה וזה גורר כעס,  עדיף שלא חטאו ולא יהיה חכמה ולא יהיה כעס,  ומעניין שלמעלה ראינו שבבל חוץ לארץ קיים כעס אבל בישראל לא?]

[חוזרים לנדרים...בשינוי, כבר פחות נוטיים להתיר, נדרים יותר חמורים?  או יש יותר אנשים מעורבים, פחות עניין של כעס יותר מורכבות של רצון...]

אמר ר' אסי 

אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתו 

ההיא דאתאי לקמיה דרב אסי 

אמר לה במאי נדרת באלהי ישראל 

אמר לה אי נדרת במוהי שהיא כינוי בעלמא מזדקיקנא לך השתא דלא נדרת במוהי אלא באלהי ישראל לא מזדקיקנא לך

 

רב כהנא איקלע לבי רב יוסף אמר ליה 

לטעום מר מידי 

אמר ליה לא מרי כולא לא טעימנא ליה 

אמר ליה לא מרי כולא לא טעימת ליה 

הניחא לרב כהנא דאמר לא מרי כולא 

אלא לרב יוסף אמאי אמר לא מרי כולא 

הכי הוא דקאמר ליה לא מרי כולא הוא דקאמרת הלכך לא טעימת ליה 

אמר רבא א''ר נחמן 

הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל  

משתבח ליה רבא לרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול הוא 

אמר לו כשיבא לידך הביאהו לידי הוה ליה נדרא למישרא 

אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה נדרת אדעתא דהכי 

א''ל אין אדעתא דהכי אין כמה זימנין 

איקפד רב נחמן א''ל זיל לקילעך נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה 

רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם 

והשתא דאיקפד ר''נ אדעתא דהכי לא נדרי ושרא לנפשיה ר''ש ברבי הוה ליה נדרא למישרא 

אתא לקמייהו דרבנן אמרי ליה נדרת אדעתא דהכי אמר אין אדעתא דהכי אין כמה זימנין
והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא לשימשא 

(ל''א אדעתא דהכי אין כמה זימנין והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא לשימשא) 

אמר ליה בטנית בריה דאבא שאול בן בטנית 

מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן מטולא לשימשא ומשימשא לטולא 

אמר לא ושריוה 

(דף כג - א)

ר' ישמעאל בר ר' יוסי הוה ליה נדרא למישרא אתא לקמייהו דרבנן 

אמרו ליה נדרת אדעתא דהכי 

אמר להו אין נדרתא אדעתא דהכי 

אמר להו אין כמה זימנין כיון דחזא ההוא קצרא דמצטערי רבנן מחייה באוכלא דקצרי 

אמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי ושריה לנפשיה 

א''ל רב אחא מדיפתי לרבינא 

האי נולד הוא דלא מסיק אדעתיה דמחי ליה קצרא ותנינא אין פותחין לו בנולד 

א''ל האי לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן דביתהו דאביי הוה לה 

ההיא ברתא הוא אמר לקריבאי היא אמרה לקריבה 

אמר לה תיתסרא הנאתי עלך אי עברת אדעתאי ומינסבת לה לקריבך 

אזלת ועברת על דעתיה ואינסבא לקריבה 

אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה 

אילו הוה ידעת דעברת על דעתך ומנסבא לה לקריבה מי אדרתה 

אמר לא ושרייה רב יוסף 

ומי שרי כי האי גוונא 

אין 

והתניא 

מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה לרגל 

ובא לפני רבי יוסי 

אמר לו ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל כלום הדרתה 

אמר לו לא 

והתירו רבי יוסי: