רצון - חובה - בריאה

בשיחה עם הרב צוריאל, נסיתי להסביר:

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2022/04/blog-post_30.html

לא היה פשוט

הסברתי את הבנתי ששפה בריסקאי היה אומר משהו כמו:

הרצון של מתעורר להביא קורבן, כאשר חל עלי רצון להביא קורבן חל עלי התחייבות להביא את הקורבן. במשפט הזה השתמשתי במילה ׳חל׳ פעמיים, אפשר היה להגיד: כאשר יש חלות שם של אדם הרוצה להביא קורבן, מגיע איתו חובת הבאת קורבן.  בכל מקרה לשיטתם יש תופעה, מחייב, שגורר חובת פעולה.  מצוות הם סידרות של פעולות. פיגול היא פעולה חדשה, אכילה אחר זמן, לרבי עקיבא לשיטת בריסק הפעולה החדשה היא למפרע פוסלת את הפעולות הקודמות.  לרבי אליעזר הפעולה החדשה היא עבירה בפני עצמה ואינה יכולה לפסול את הכשר. 

רצון היא פעולה, וזה ממשיך את הדברים שכתבתי :

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2022/04/blog-post_30.html

הגישה שלי היא שרבי עקיבא סובר שהרצון להבאת קורבן מיד בוראה דבר חדש, גוף חדש, מין חדש, ה׳מינה מחריב ביה׳ של תחילת המסכת, בעל הקורבן, הבהמה, העבודה, והאכילה ואולי הקטרת אימורים, כל הפרטים האלו מתכללים לבריאה חדשה מיד עם הרצון.  הפעולות הם ביטוי לגוף החדש.  אכילה אחר זמן סותרת (כלשון רבי עקיבא ׳סותר׳) את הכלל החדש, והיא איננה.

לשיטתי הבאת קורבן משנה את בעל הקורבן, בצורה אין סופית, כל זמן ששינוי זה קיים הקורבן כשר, האדם טהור, מתכפר.  לשיטתם הפעולות של הבאת קורבן יוצרים תוצר, שהיא טהרה, כפרה, התוצר קיים אבל לרבי עקיבא ניתן לפסול אותו, או למפרע או על ידי הוספת דברים, כמו להוסיף מים לדלק למכונית.

עוד לשיטתי נראה שהרצון בוראה מיד, ואילו לשיטתם הרצון רק מתחיל תהליך, היא הסיבה לחיוב שמביא לידי פעולות נוספות הגוררות אחת את השניה.

מועד קטן -- עליך דמים -- חובת הכלל

מועד קטן
דף ה - א

[משום מה רבננו חננאל מפרש ׳ועשיתי מעקה לגגך׳, ולא מבין לי כיצד מצווה פרטית יכול להיות גדר למצווה כללית, פשט הגמרא שלנו נראה הרבה יותר מובן, במיוחד כאשר הגמרא מבררת את היחס בין צורכי רבים לצורכי יחיד]

ומתקנין את קילקולי המים שברה''ר וכו': 

חטיטה אין חפירה לא אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שאין רבים צריכין להם אבל רבים צריכין להם אפילו חפירה מותר וכי רבים צריכין להם מי שרי והתניא חוטטין בורות שיחין ומערות של יחיד ואין צריך לומר של רבים ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים ואין צריך לומר של יחיד מאי לאו בשרבים צריכין להם לא בשאין רבים צריכין להם דכוותה גבי יחיד שאין יחיד צריך להם חטיטה מי שרי והתניא בורות שיחין ומערות של יחיד כונסין מים לתוכן אבל לא חוטטין ולא שפין את סדקיהן ושל רבים חוטטין אותן ושפין את סדקיהן ואלא מאי בשיחיד צריך להם דכוותה גבי רבים בשרבים צריכין להם חפירה מי אסיר והתניא בורות שיחין ומערות של יחיד כונסין מים לתוכן וחוטטין אותן אבל לא שפין את סדקיהן ולא חוטטין לתוכן ולא סדין אותן בסיד ושל רבים חופרין אותן וסדין אותן בסיד אלא קשיא הך קמייתא תריץ הכי חוטטין בורות של יחיד בשיחיד צריך להם ואין צריך לומר בשל רבים כשרבים צריכין להם דאפילו חפירה מותר ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים בשאין רבים צריכין להם ואין צריך לומר של יחיד דכי אין יחיד צריך להם אפילו חטיטה נמי אסור אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני עושין כל צורכי רבים כל לאתויי מאי לאו לאתויי חפירה לא לאתויי הא דתניא יוצאין לקווץ את הדרכים ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות ולמוד את המקואות וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה מרגילין לתוכו ארבעים סאה ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום ת''ל {דברים יט-י} והיה עליך דמים הא בהדיא קתני לה ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת המקואות ועושין כל צורכי רבים לאתויי מאי לאו לאתויי חפירה שמע מינה:


{ז} עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ: {ח} וְאִם יַרְחִיב ה׳ אֱלֹקיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ: {ט} כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹקיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלשׁ הָאֵלֶּה: {י} וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים: