זבחים דף ה׳ -- רצון ומחשבה ומעשה

בראש השנה דרשתי על בסיס הנאמר למטה:

אברהם אבינו שבנה מזבח בהר המוריה האם הוא בנה מדין ׳במה׳ או מדין ׳מזבח בית המקדש׳?  הרי מצד אחד הבמות היו מותרות, ומצד שני כל עם ישראל היה נוכח בהר המוריה, מקום המזבח המדויק כפי שכתב הרמב״ם, אז המזבח היה מזבח לאומי, ולא במה פרטית. 

הבדל אחד היא ש׳במה׳ אינה צריכה כהן עובד, אלא בעל הקורבן הוא העובד.

(מעניין בפיוט ׳אם אפס רובע הקן׳ -- אברהם מתואר כמביא את הקורבן של הקב״ה, שהקב״ה הוא בעל הקורבן)

אמרתי, שנראה לי טוב שאברהם אבינו לא קושר קשר חזק לרצון של בעל הקורבן, הוא פעל ככהן, צריך כוונה של פעולה, לשמה של הזבח והזובח, אבל לא כוונה של רצון המקריב, ולאברהם אבינו לא היה רצון להקריב את בנו.

-=-=-

מתוך הקבוצה:

אני רוצה לפתוח שאלה עקרונית...

יש את האדם המקריב וכוונתו

יש את הקורבן עצמו

ויש את הקב"ה האינסוף ברוך הוא שלפי תיאורי חז"ל לא צריך את הקורבנות אבל נהנה מהריח ניחוח שלהם.

מה עניין להכניס את הכהן כמתווך ומה זה קשור לחיים שלנו?

אם המקריב כיוון והקדיש קורבן כלשהו, למה טעויות של  המתווך במחשבה שלו פוגעים בכוונת וכפרת הבעלים? וגם 

--=-=-=

נראה לי בשאלתך ש׳מתווך׳ מתורגם כמעביר את המסר, מעין שליח של בעל הקורבן.  אבל אפשר שכהן משמש תפקיד שונה, המסר של בעל הקורבן מועבר ישירות, הרי בעל הקורבן סומך ואומר וידו או שירה על הקורבן, ואין צורך במתווך כדי לקשר את האדם הפרטי לקב״ה.

בעל הקורבן, רוצה -- וזה חוזר לשפה שהרב צוריאל הצביע עליו, ריש לקיש -- ריצוי.  להפוך רצון למחשבה ומעשה, לחבר את הרצונות שלנו לחיים שלנו, מצריך כוונה טהורה מאוד, אדם אין צדיק בארץ אשר *יעשה* טוב ולא יחטא -- פירושו בזמן שהאדם מוציא פעולה לעשיה, המחשבה הטהורה מתלבשת במציאות והחיבור הישיר בין המחשבה למעשה מקשה על שמירת טהרת המחשבה (יש עוד שאפשר להרחיב, וכיוון שונה שדומה, למשל הרב קוק אולי יסביר כאשר הפרט מתחבר לכלל, יש ביטול הזהות הפרטי לטובת הזהות הכללי. ועוד...)