זבחים דף ב ע״ב

אמר ליה רבינא לרב פפא 

לא הוית גבן באורתא בתחומא בי חרמך דרמי רבא מילי מעלייתא אהדדי ושני להו 

מאי מילי מעלייתא 

תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו' 

טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה 

אלמא סתמא נמי כלשמן דמי 

ורמינהי כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול 

ושני 

זבחים בסתם לשמן עומדין 

אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת

נראה שבהבה אמינא הגמרא התמקדה על ה׳גט׳, קדושת השטר, ולמסקנה מתמקדת על קדושת האישה.  עוד דיוק ׳כל הגט׳, ולא ׳כל גט׳ או ׳כל הגיטין׳

קדושה קודם נשאוין, האישה בסתם, כלומר אחרי קידושיין
וכן קורבן אחרי הקדשה
שיתוף שפה בגמרא קדושה וקידושיין

נראה לי, הקידוש מוסיף דבר חיצוני לחפץ,
העבודה מוסיף את החפץ לאדם
ואז ההוויה היא חיבור שלושתן, חפץ מוקדש בכוח האדם, שאור חוזר אל האדם ומביא לידי הוויה

גם היה נראה לי שמסכת זבחים (עבודה) שונה מנדרים (הפליאה), והגמרא מייחסת ההקדשה לנדרים, ואילו קדושת רצף, קדושת אחדות, קריאת שם, לזבחים.  עבודה אינה ההקדשה (הברכה לפני אכילה) אלא האכילה עצמה, הפעולות הפולחן....