ציבור או קביעת זמן בקורבן -- העברת דרגה (כלל) או גורם חיצוני (זמן)

ראה

https://ashlag-cause-and-kook-affect.blogspot.com/2019/03/blog-post_96.html

כהן השוחט קורבן ציבור נראה מאוד דומה לכהן השוחט קורבן יחיד, אבל הכהן הפועל כשליח הציבור אינו חייב בשמירת שבת, מותר לו לשחוט את עולת התמיד בשבת.

הטענה היא: כאשר אדם פועל כשליח הציבור אין הוא חייב במצוות היחיד

[מה הגדר של השליח הציבור? מה הדין בשחיטה בזר, בישראל ולא כהן, בקורבן צבור? זבחים יד ב]

ועכשיו נראה לי (תמוז תשפ״א) שכאשר קיימות שתי מצוות באותה דרגה, יש מקום לדבר על חיכוך ביניהם, ואחד דוחה את השני, אבל שתי מצוות בשתי דרגות אינם מתנגשים.  ולכן נראה לי שאיסור מלאכה בשבת היא מצוה בדרגה פרטית, שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין דבר יותר פרטי ממחשבה של האדם.  ואילו מצוות קדושת שבת (זכור את יום השבת לקדשו) היא יותר כללית.  בינהם קיימות מצוות שביתה, שבו איש תחתיו, העברה מרשות לרשות, הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, איסור יציאה מתחום, אלו מצוות שהם בסקאלה של קהילה.  ולכן קורבן ציבור אינו מתנגש באיסור מלאכה.

=-=-

עוד ראיתי עכשיו את הגמרא בזבחים דף מ״ה, משם נראה שגוי אינו שייך בזמן וגם אינו שייך בריצוי, רק ישראל יש מימד של זמן המאפשר ריצוי, ואולי המימד של הציבור הקיימת בישראל היא זו שמאפשרת ריצוי, רק הכלל יכול לרצות, או רק הםרט שיש לו זיקה לכלל יכול לרצות, וכלל רק אפשר לבנות עם זיקה לזמן... מדוע... אני מבין את זה במובן של תהליך, היצירה של התכללות רק באה מתוך תהליך, של זמן, שמתפתח, הפרטים נמדדים זו מול זו, ורק אז בוקע ועולה הכלל.

=-=-

תמורה י״ד א׳

מתני' יש בקרבנות יחיד שאין בקרבנות הציבור ויש בקרבנות הציבור שאין בקרבנות היחיד שקרבנות היחיד עושין תמורה ואין קרבנות הציבור עושין תמורה קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות וקרבנות הציבור אין נוהגין אלא בזכרים קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם וקרבנות הציבור אין חייבין באחריותן ולא באחריות נסכיהן אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות יחיד שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינן דוחות לא את השבת ולא את הטומאה א"ר מאיר והלא חביתי כ"ג ופר של יוה"כ קרבנות היחיד הן ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע:

נראה לי שרבי מאיר לשיטתו (לשיטתי) מוסיף מימד של זמן, סיפור.

יומא דף נ עמוד ב

אמר לו רבי יעקב והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה דקרבן צבור ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה....לתנא קמא קא מהדר ליה דשמעיה דקאמר קרבן צבור דוחה את השבת ואת הטומאה וקרבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אמר לו רבי מאיר קרבן יחיד כללא הוא והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחין את השבת ואת הטומאה ואמר לו רבי יעקב קרבן צבור כללא הוא והלא פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה דקרבן צבור הוא ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך ^בכל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפילו בצבור

נראה ר״מ אינו חולק אלא מוסיף! אבל שיטת ת״ק לשיטתי, וכן נראה לי מהגמרא ביומא, שם בגמרא נראה שרבי מאיר מוסיף רק חומרה בקורבנות יחיד אבל אינו חולק על ת״ק לגבי קורבנות ציבור, רק רבי יעקב חולק ממש על ת״ק וסובר שקיימים קורבנות ציבור שאינם דוחים את השבת.  ושיטת רבי יעקב אינו מקובלת לרבי מאיר, והאמת קשה להבין את רבי יעקב מדוע חגיגה (ושאר הדברים) היא קורבן ציבור, כנראה הוא סובר שקורבן שמובא בסביבה של צבור אע״פ שהיא חובת היחיד, גם נקרא קורבן ציבור. 

[הגמרא בתמורה מסיימת עם ׳אלא נקוט האי כללא בידך ^בכל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפילו בצבור׳, היה נשמע שהגמרא מסכמת בכיוון שרק ענין קביעת הזמן היא דוחה את השבת, אלא לי נראה שזה סיום דברי רבי יעקב]

=-=-
בהמשך הגמרא ביומא:

האי זבח היכי דמי אילימא דיחיד מי דחי שבת וטומאה אלא דצבור מי עושה תמורה אלא לאו דפר ודוחה את השבת ואת הטומאה דקביע ליה זמן ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא

נראה די מפורש שתי גדרות לדחיית שבת, א) של צבור, ב) קביעת זמן

(מדוע הגמרא בתמורה אינה מביאה את התוספתא, וברייתא, שהגמרא ביומא מביא?)