ביצה שנולדה, חג הפסח מול חג המצות

עכשיו אני חושב, כאשר אני מכין לשבת ויום טוב, אפשר לומר שאני מכין פעולות, חפצים, או אפשר לומר שאני מכין את עצמי.

כאשר אני אוכל מצה, אפשר לומר שאני חוגג חג המצות או אפשר לומר שאני חוגג חג הפסח, בקום עשה כנגד הלאו.  איזה אני עושה תלוי ב mindset, הזהות שלי.

איסור בל יראה, אפשר לומר שהיא כנגד אכילת חמץ משום חיוב אכילת מצה, חג המצות, או אפשר לומר שהיא תולדה של ביעור חמץ בחג הפסח.

הכנה אפשר לומר שאני פועל ממצות ששת ימים תעשה מלאכה או איפה אשר תאפו, או אפשר לומר שאני אינו מכין בשבת משום איסור מלאכה

פרק ראשון - ביצה

שמות פרק-יב
{יד} וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה׳ לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: 

{טו} שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: 

{טז} וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם: 

{יז} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: 

{יח} בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:

 {יט} שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: 

{כ} כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת: (פ)




שמות פרק-יג

{א} וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: 

{ב} קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: 

{ג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה׳ אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: 

{ד} הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב: 

{ה} וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה׳ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: 

{ו} שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה׳: 

{ז} מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: 

{ח} וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: 

{ט} וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה׳ מִמִּצְרָיִם: {י} וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה:

דף ב - א

מתני' 

ביצה שנולדה ביום טוב 

בית שמאי אומרים תאכל 

ובית הלל אומרים לא תאכל 

בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת 

ובית הלל אומרים זה וזה בכזית 

השוחט חיה ועוף ביום טוב 

בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה 

ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום 

ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא:

[מדהים, שלושה מחלוקות, הראשון והשני בנושא הכנה, נולד ומוקצה, ואילו השני, ממש באמצע, בנושא חמץ ושאור, כזית וככותבת, בכלל כמה פעמים במשנה מופיע ׳כותבת׳?  לשיטתי אולי, ביצה שנולדה והשוחט דומים, וזה פשוט, ואילו שאור וחמץ חלוקים עליהם.  כאשר יש שלושה בבאות הראשון אומר (א), השניה לא (א), והשלישי לא לא (א).  במה אמירה של שאור וחמץ חלוקים...יש מימד של הכנה, שאיסור אכילת חמץ מתחיל ׳אך ביום הראשון׳ - שיטת ר׳ יהודה נדמה לי, איסור חמץ תלוי בקורבן וחד הפסח ולא חג המצות.  יוצא שחג הפסח היא הכנה לחג המצות.  חג הפסח יש בה איסור אכילה, ואילו חג המצות יש בה בל יראה ובל ימצא, ואילו ללא חג הפסח אין איסור אכילת חמץ, יש את השיטה המעניינת של שוב נדמה לי רבי יהודה שאכילת חמץ אינה אסורה בפסח...אם זה לא ׳שלך׳ -- כנראה רק אסור לאכול מחמצת.  ואולי בית שמאי מלמדים על ההבדל בין חמץ לשאור (ומחמצת), שאיסור אכילת חמץ מדין קורבן פסח, ואילו איסור מחמצת ושאור מדין חג המצות]

דף ז - ב

[ואולי אפשר להסביר שבית שמאי סוברים שחמץ בככותבת, פחות חמור, משום שאכילה בחג המצות היא לא עיקר האיסור, אלא יש מצוה חיובית לאכול מצות, ויש איסור חמץ בחג הפסח ׳אך ביום הראשון׳, וביעור היא העיקר.  ולכן חג הפסח, היא הכנה לחג המצות, כמו שמחמצת היא הכנה לחמץ.  האיסור אכילה באה מתוך הנולד של חמץ...ולכן שיטת בית שמאי במקומה, בין ביצה שנולדה, לבין שחיטה וכיסוי דם.  חג הפסח היא שחיטה ודם.]

בית שמאי אומרים שאור בכזית: 

מאי טעמייהו דב''ש 

א''כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא 

ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית שאור שחמוצו קשה לא כל שכן 

שאור דכתב רחמנא למה לי לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה 

ובית הלל צריכי 

דאי כתב רחמנא שאור הוה אמינא משום דחמוצו קשה 

אבל חמץ דאין חמוצו קשה אימא לא צריכא 

ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה

אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא 

צריכא 

ובית שמאי לית להו דרבי זירא 

דאמר רבי זירא 

פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ 

[רבי זירא - בביעור -- אך ביום - כלומר איסור מטעם קורבן פסח] 

 

לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי 

כי פליגי לענין ביעור 

בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה 

ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה 

[די מפורש פה בגמרא]

אתמר נמי 

א''ר יוסי בר חנינא 

מחלוקת לענין ביעור אבל לענין אכילה דברי הכל זה וזה בכזית 

תניא נמי הכי 

{שמות יג-ז} ולא יראה לך (שאור) ולא יראה לך (חמץ) 

זהו מחלוקת שבין בית שמאי וב''ה 

שב''ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת 

וב''ה אומרים זה וזה בכזית:

[פסוק זה אינו ביעור, יש שינוי מגמה - הגמרא מסיימת בשיטת בית הלל]

=-=-=-

פסחים כ״ט ע״א

רש"י
לעולם ר' יהודה היא - 

דאע"ג דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא בשאור דישראל קאמר אבל דנכרי שרי:
ויליף שאור דאכילה - 

כלומר חמץ דגבי לא יאכל משאור דראייה ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח מן התורה:



(דף כח - ב)

מתני' 

חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה 

ושל ישראל אסור בהנאה 

שנאמר {שמות יג-ז} לא יראה לך שאור: 

גמ' 

מני מתניתין לא רבי יהודה ולא רבי שמעון ולא רבי יוסי הגלילי 

מאי היא 

דתניא 

חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו 

תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת 

דברי רבי יהודה

רבי שמעון אומר 

חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום 

תוך זמנו עובר עליו בכרת ובלאו 

ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה 

אתאן לתנא קמא 

ר' יוסי הגלילי אומר 

תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה 

ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה 

שנאמר {דברים טז-ג} לא תאכל עליו חמץ 

דברי רבי יהודה 

אמר לו ר' שמעון 

וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות 

אם כן מה ת''ל לא תאכל עליו חמץ 

בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ 

ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ 

מ''ט דר' יהודה 

תלתא קראי כתיבי 

{שמות יג-ג} לא יאכל חמץ 

{שמות יב-כ} וכל מחמצת לא תאכלו 

{דברים טז-ג} לא תאכל עליו חמץ 

חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו 

ורבי שמעון 

חד לתוך זמנו 

וכל מחמצת מבעי ליה לכדתניא 

אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין 

תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו 

לא יאכל חמץ מיבעי ליה לכדתניא 

רבי יוסי הגלילי אומר מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד 

תלמוד לומר לא יאכל חמץ וסמיך ליה {שמות יג-ד} היום אתם יוצאים 

ור' יהודה מחמת דבר אחר מנא לי' 

מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת 

דר' יוסי הגלילי מנא ליה 

אי בעית אימא מדסמיך ליה היום 

אי בעית אימא סמוכין לא דריש 

אמר מר 

ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה 

שנאמר לא תאכל עליו חמץ 

דברי רבי יהודה 

אמר לו ר' שמעון 

וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות 

ורבי יהודה שפיר קאמר ליה רבי שמעון 

ורבי יהודה אמר לך ההוא לקובעו חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא 

ור' שמעון לקובעו חובה מנא ליה 

נפקא ליה {שמות יב-יח} מבערב תאכלו 

ור' יהודה מיבעי לי' לטמא ושהיה בדרך רחוקה 

סלקא דעתך אמינא הואיל ובפסח לא יאכל מצה ומרור נמי לא ניכול קמ''ל 

ור' שמעון טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא 

דלא גרע מערל ובן נכר דכתיב 

{שמות יב-מח} וכל ערל לא יאכל בו בו הוא אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ובמרור 

ורבי יהודה כתיב בהאי וכתיב בהאי 

(דף כט - א)

מני מתניתין 

אי רבי יהודה חמץ סתמא קאמר אפילו דנכרי 

ואי רבי שמעון דישראל נמי מישרא קא שרי 

ואי ר' יוסי הגלילי אפי' תוך זמנו נמי מישרא קא שרי בהנאה 

אמר רב אחא בר יעקב 

לעולם ר' יהודה היא ויליף שאור דאכילה משאור דראייה 

מה שאור דראייה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה 

אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה 

ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפי' באכילה נמי שרי 

ואיידי דתנא דישראל אסור בהנאה תנא נמי דנכרי מותר בהנאה 

ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא דאפילו בתוך זמנו מותר בהנאה 

ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו תנא נמי דנכרי לאחר זמנו 

רבא אמר 

לעולם רבי שמעון היא ורבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא 

בשלמא לרבא היינו דקתני של ישראל אסור משום שנאמר לא יראה 

אלא לרב אחא בר יעקב משום לא יאכל חמץ מיבעי ליה 

מי סברת אסיפא קאי ארישא קאי 

והכי קאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה 

משום שנאמר לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה 

ויליף שאור דאכילה משאור דראייה ואזדו לטעמייהו 

דאיתמר 

האוכל שאור של נכרי שעבר עליו הפסח לדברי ר' יהודה 

רבא אמר לוקה 

ורב אחא בר יעקב אמר אינו לוקה 

רבא אמר לוקה לא יליף רבי יהודה שאור דאכילה משאור דראייה 

ורב אחא בר יעקב אמר אינו לוקה יליף שאור דאכילה משאור דראייה 

והדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא 

דתניא 

האוכל חמץ של הקדש במועד מעל 

ויש אומרים לא מעל 

מאן יש אומרים 

אמר רבי יוחנן 

רבי נחוניא בן הקנה היא 

דתניא 

ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין 

מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין 

אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מתשלומין 

רב יוסף אמר 

בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמיפלגי 

מאן דאמר מעל קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים 

ומאן דאמר לא מעל קסבר אין פודין 

(דף כט - ב)

רב אחא בר רבא 

תנא לה להא שמעתא משמיה דרב יוסף בהא לישנא 

דכולי עלמא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים 

והכא בהא קמיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי 

מאן דאמר מעל קסבר דבר הגורם לממון כממון דמי 

ומאן דאמר לא מעל קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי 

רב אחא בר יעקב אמר 

דכולי עלמא דבר הגורם לממון כממון דמי 

והכא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון קמיפלגי 

מאן דאמר לא מעל כרבי יהודה 

ומאן דאמר מעל כר''ש 

והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר דר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראייה 

אלא הדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא 

רב אשי אמר 

דכולי עלמא אין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי 

והכא בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן קמיפלגי 

מאן דאמר מעל כרבי יוסי ומאן דאמר לא מעל כרבנן: