Wednesday, September 9, 2015

תקשורת בין בורא לנברא -- מחשבות לראש השנה תשע"ו

בהינתן האמור:
1. הבורא אינו ניתן להגדרה בשפה של הנברא, כלומר יש שני שפות שונות -- שפת הבורא ושפת הנברא
2. כדי לקיים שיחה ולתקשר בין שפות שונות צריכים צורות דומות, ולזהות את כללי התחביר של השפה
3. התחביר היא הכלל העולה מתוך היחס בין הפרטים של הצורות של השפה
4. המרחק בין השפות ניתן להגדיר על ידי כמות הפירושים האפשריים בתרגום משפה לשפה
5. כמות הפירושים ביחסי הפוך לכמות האינפורמציה,

אפשר לומר, שככל שיש יותר קשרים בין הפרטים, הצורות בשפה אחת, יש כלל הבוקע ועולה עם יותר אינפורמציה, והיא ממעטת את המרחק לכלל השני שעולה משפה השניה.

בראש השנה אני מחפש תחילת תהליך, אני מחפש תהליך של קישור לבורא על ידי תקשורת עם הבורא.  אני בוחר שפה הבנויה מצורות, מילים בתורה הכתובה, עם תחביר של התורה בעל פה.  אין לי דרך לקשר את עצמי בצורה ישירה לבורא.  המרחק גדול מידי, אבל יש לי דרך לצמצם את המרחק, כך שהקפיצה בין שפות, בין עולמות תהיה קטן ככל שאפשר.

אני רואה תופעות בעולם מסביבי, ואין לי דרך לפרש אותם.  אין לי שפה להסביר מדוע האבק העולה מסוריה מכסה את העולם, העולם הפרטי שלי, וגם את העולם האירופי.  מצפון תפתח, דבר הצפון על ידי אבק הבא מהצפון.  אבל אני יכול לעמול בעולם הקטן שלי, עולמו של נזיר, שפת הנזירות מול שפת הנדר.  עולם של תקשורת והקשר. עולם של מערכות מורכבות שאין דרך לגשר בין הפרטים, ודדוקא לראות את השוני בין הפרטים כחיזוק של הכלל.

אני מודה על השנה שעברה, למדתי הרבה, פגשתי מחשבות ואנשים, ואני מצפה לשנה הבאה לטובה, שנה של גאולה ושמחה, אושר וכבוד, שכל יום מביא פרט חדש, והשנה מחברת את הפרטים והצורות בשפה החדשה שלה.


כמה מחשבות על המורה נבוכים...

בחלק ג׳ פרק ט׳, הרמב״ם אומר:
 ״כי כל דבר המושׂג במראה הנבואה הוא רק משל לעניין כלשהו.״

מה ההבדל בין ׳משל׳ ל-׳שפה׳?

בהמשך בפרק י״ב
הרמב״ם מזכיר פרט לעומת כלל:

סיבתה של טעות זאת כולה היא שבור זה והדומים לו מבין ההמון מתבוננים במציאות רק מנקודת-ראותו של פרט אחד מבני-האדם ולא יותר. כל בור מדמה שהמציאות כולה היא למענו כפרט. כביכול אין מציאות אלא הוא לבדו. וכאשר קורה לו דבר מנוגד לרצונו הוא מחליט בפסקנות שהמציאות כולה רע.

--- זה מתחיל לשמוע כמו הרב קוק.  אלא שלא נראה לי שהרמב״ם מפרש את היחס בין הכלל לפרט.  אלא למשהו אחר.  אע״פ שיש דמיון במובן שהפרט זניח יחסית לכלל. 

--- והמשך. 

לו התבונן האדם במציאות, ותפשׂ7 אותה, וידע שחלקו בה זעום, היתה מתבררת ומתחוורת לו האמת8, כי זאת ההזיה9 הממושכת שהוזים בני-האדם בדבר ריבוי רעות העולם, אין הם אומרים שזה כך לגבי המלאכים, ולא לגבי הגלגלים והכוכבים, ולא לגבי היסודות והמחצבים והצמחים המורכבים מהם, ואף לא לגבי מיני בעלי-החיים. אלא כל מחשבתם נתונה לכמה פרטים ממין האדם. הם מתפלאים על מי שאכל מאכלים גרועים עד שנצטרע, כיצד ירד עליו הפגע הגדול הזה, וכיצד הרעה הזאת באה לידי מציאות. כן מתפלאים הם על מי שהרבה במשגל עד שנתעוור. חמור בעיניהם שאותו אדם הוכה בעיוורון. וכיוצא בזה.

--- ועכשיו הכלל. פחות מוגדרת כצירוף של הפרטים 


ההתבוננות האמיתית היא שכּל פרטי המין האנושי הנמצאים, וכל שכן מיני בעלי-החיים האחרים, הם דבר שאין לו שום ערך כלל ביחס למציאות המתמשכת כולה....

-=-=-


עכשיו אני קורא HOMO MYSTICUS, הקדמתו למורה של יוסף פאור, ב-דף91.  הוא מצטט את המורה חלק ג׳ פרק 21. שני סוגי ידיעה.  דעת הבורא את הכלי ודעת הרואה וחוזה את תפקוד הכלי.  הטענה היא שאי אפשר על ידי ראיית תפקוד להגיע לדעת של הבורא אלא לאחד מתוך הרבה אפשרויות.  

לשיטתנו השאלה היא כמה אינפורמציה קיימת בראייה. כמה נקודת תצפית יש. אם יש מקסימום אינפורמציה יחסית לכמות הפרמטרים אז אפשר ללמוד את דעת הבורא שהרי ישאר רק אפשרות אחת לפירוש.   

דרך אחרת להגיד אותו דבר היא בשפה של הרב קוק (ומערכות מורכבות -- כלל ופרט).  דעת הבורא היא הכלל, התצפיות והרואה את התפקוד, הם פרטים. ואפשר על ידי התכללות הפרטים לייצר את הכלל.  


-=-=-

אם נחבר את הרעיוניות של הפיסקא הזאת וגם את הרעיון בפיסקא על 'רב לשוני', נמצא לשיטתי שהסיפור הנשמע היא הדמיון באדם, והיא רק רחוק מדמיון הבורא יחסית לתחביר של השפה.