דף ט - א
מתני'
כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועהכנדרי כשרים לא אמר כלוםכנדבותם נדר בנזיר ובקרבן:
[חשבתי לעצמי, שנדר רשעים, בהגדר לגשם את הקודש היא מעשה רע, כלומר נדר היא פעולה שעושה רשע ולכן נדר רשעים נדר. הסיבה שזה רע משום שגישום הקודש היא הפרה של קדושת מקומות, עירבוב בין סקאלות שונות]
[פשט במשנה? כנדרי רשעים אינו ׳נדר׳, ורק קיים בנזיר, קורבן ושבועה? אני הייתי מבין את זה, משום שבמנעד, ברצף בין דברים קדושים שכבר מגושמים, קורבן היא ראשון, ונזיר שני (כסיפא של המשנה) ושבועה שלישי (משום שהאדם יש בו מורכבות של נפש וגוף) ונדר בסוף, חפץ חיצוני לאדם נמצא במצב מגושם ללא קדושה]
גמ'
ודלמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא
אמר שמואל
באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות
דלמא הריני בתענית קאמר
אמר שמואל
כשהיה נזיר עובר לפניו (עלי בקרבן) הימנו בשבועה
דלמא הימנו דאכילנא קאמר
אמר רבא
דאמר הימנו שלא אוכל
אי הכי מאי למימרא
מהו דתימא הא לא מפיק שבועה מפומיה קמ''ל הדין:
כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר וכו':
מאן תנא דשאני ליה בין נדר לנדבה
לימא לא רבי מאיר ולא רבי יהודה
דתניא
{קהלת ה-ד} טוב אשר לא תדור וגו' טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקרדברי ר' מאיררבי יהודה אומרטוב מזה ומזה נודר ומשלם
(דף ט - ב)
אפילו תימא ר''מ כי קא''ר מאיר בנדר בנדבה לא קאמר
והא קתני כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן תני נדב בנזיר ובקרבן
מאי שנא נודר דלא דלמא אתי בה לידי תקלה
נדבה נמי לא דלמא אתי בה לידי תקלה
כהלל הזקן
דתניא
אמרו על הילל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיומביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה
[לשיטתי מובן, כאשר באים לבית המקדש, קל לגשם את הקדושה, אין מרחק בין הקודש לחול]
הניחא נדבה דקרבנות נדבה דנזירות מאי איכא למימר
סבר לה כשמעון הצדיק
דתניא
אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר {במדבר ו-ב} איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'
[זה אמירה חריפה יותר, עדיין הייתי יכול לומר שיש מקום לבוא לידי תקלה, אז מה אם הנזיר של ר׳ שמעון הצדיק היה לסיבות טובות, אז מה אם שמעון הצדיק היה נזהר, עדיין מדוע נזירות יותר טובה מנדר? ואולי לומדים מהסיפור שוב, שנזיר בא לבית המקדש ובגופו הוא מקיים פסוק מהתורה, ולכן לשיטתי, הגישום של תורה שבכתב יחסית קל, ואין פה מעשה רשע גדול. או אפשר שנזיר אינו ממש קדוש עד שהוא מסיים את נזירותו, כלומר בזה שמנזר עצמו אין זה מביא גישום לקודש, רק כאשר הוא בא לבית המקדש, עם קורבן, יש חיבור בין הקודש לחול - ולי נראה פירוש ראשון]
מתקיף לה רבי מני
מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל דאתי על חטאכל אשמות נמי לא ליכול דעל חטא אתו
א''ל ר' יונה
היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהןונמצאו מביאין חולין לעזרה
[אולי זה ממש השאלה שהעליתי למעלה, הקדושה מתחילה מתי? לר׳ יונה נראה שרק בבואו לבית המקדש עם קורבן חולין רק אז יש חיבור בין חול לקודש, או אולי דווקא לר׳ יונה נזיר שמצליח לקדש את עצמו לא מביא חולין, ולכן נזיר מתחילתו גישם קדושה]
(דף י - א)
אי הכי אפילו נזיר טהור נמי
נזיר טהור לא דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור
ואיבעית אימא
אפילו תימא רבי יהודה
אפילו תימא רבי יהודה
כי א''ר יהודה בנדבה בנדר לא אמר
והקתני טוב מזה ומזה נודר ומקיים
תני נודב ומקיים
מ''ש נודר דלא דילמא אתי בה לידי תקלה נדבה נמי דילמא אתי לידי תקלה
רבי יהודה לטעמיה דאמר
אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה
[כהלל הזקן וכשיטתי]
תינח נדבה דקרבנות נדבה דנזירות מאי איכא למימר
רבי יהודה לטעמיה
דתניא
רבי יהודה אומר
חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאתלפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידיהםמה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום
ר' שמעון אומר
לא נדרו בנזיר
אלא הרוצה להביא עולה מתנדב ומביאשלמים מתנדב ומביאתודה וארבעה מיני לחמה מתנדב ומביא
אבל בנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאיןשנאמר {במדבר ו-יא} וכפר עליו מאשר חטא על הנפש
[לרבי יהודה, קדושת נזיר לא באה מתוך נזירות, אלא מתוך קורבן שמחבר בין חובת בעלים לחפץ, ורבי חי בעולם הבריאה לעומת ר׳ שמעון עולם המעשה, לכן ׳חטא׳ בעולם המעשה היא רצון לקבל, ואילו לרבי יהודה ׳חטא׳ היא חיבור בין קודש לחול, גישום של עולם הבריאה - ואין דבר שלילי בזה]
אמר אביי
שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי
שמעון הצדיק ורבי שמעון הא דאמרן
ורבי אלעזר הקפר ברבי
דתניאר' אלעזר הקפר ברבי אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זהאלא שציער עצמו מן הייןוהלא דברים ק''ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטאהמצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמהמכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא
והדין קרא בנזיר טמא כתיב משום דשנה בחטא הוא:
[אביי מסביר את עולם המעשה מנקודת מבט של עולם הבריאה, ׳חטא׳ היא צער, ואילו לשיטתו ולשיטת רבי יהודה ׳חטא׳ היא גישום הקודש]
