כאשר אפשר למדד כל פרט הנתונים נקראים דיסקרטיים כלומר אינם רציפים. לעומת זו יש מערכות ותהליכים רציפים שאין יכולת למדוד את הפרטים המנותקים זה מי זה.
כיצד ניתן לתפוס מערכת רציפה בעולם דיסקרטי?
כאשר אני פעול, מתנהג, הפעולה עצמה היא דיסקריטי, אפשר למדוד את הפעולה. אבל אני רוצה להאמין שהפעולה היא חלק ממעכרת רציפה. אני רוצה להאמין שהפעולה היא תוצר של בחירה חופשית, שאינה באה מכוח סיבות חיצוניות קאוסטיביות.
המערך ההלכתי בנויה ממושגים המקושרים בצורה רפלקסיבית ורקורסיבית. כך שהשפה הנבנת מתוך המושגים בוקע ועולה מתוך המושגים עצמם. הלומד במערכת התורה יוצר קישורים חדשים ומאפשר למושגים להוות את עצמם בצורות חדשות.
זה ההפך המוחלט ממערכת דטרמיניסטי הקובע את ההלכה בצורה חד חד ערכי על בסיס המושגים הטהורים שנתנו מסיני.
למשל, מה המחייב או מה מחיי את המנין בבית כנסת? האם הבית כנסת יש לו אישות הלכתית, ומכוח זה שקיים בנין שבו מתפללים יש לי חובת יחיד לקום בבוקר וללכת לבית הכנסת? או האם כל יחיד ויחיד מחוייב לקום בבוקר וללכת לבית כנסת, ולקוות שיהיה שם מנין? האם הכלל של הבית כנסת, הקהילה יש לה יכולת לחייב את הפרט? מה פירוש המושג 'חובת ציבור'? הרי אין ציבור בלי יחידים, ולכן כל חובת ציבור היא חובת יחיד!?
נראה לי שאפשר לפרש שהמקום המתהווה בעתיד (בלשון גרשון הכהן) היא יוצרת מרחב דיסקרטי המחייב את היחיד בהווה. יש מערכת רקורסיבית, רציפה שאין לה פיתרון. המניין בנוי מיחידים, והיחידים אינם מחוייבים עד שיש מניין, אבל אין מניין ללא יחידים.
היחיד בונה קשרים בין עצמו לבין חבריו בקהילה. הקשר הוא מביא לכך שהיחיד מגיע לבית הכנסת.
היה אפשר להסביר (בשפה של רב אשלג) שיש שפע ברור ומוחלט, יש מחייב (בשפה הבריסקיית, או כאשר אני מגיע למנין יש קיום של מצווה אבל אין אפשרות לחייב את הפרט קודם יצירת המניין), והרצון לקבל את השפע למלא את המחוויבות, הצורך החיצוני מוביל את המערכת קדימה. משום שיש רצון אחיד, יש מניין. הרצון של קב"ה מוביל לכך שכל אחד מתנהג בצרה דומה. בשפה של הרב יואל בן נון, יש סמכות פרטית (כל אחד מחייב את עצמו להגיע למניין) ויש סמכות ציבורית (הציבור מחייב כל יחיד להגיע).
אבל לא כך נראה בעולמו של רב קוק ובמערכת מורכבת. כל פרט יוצר קשרים, ומכוח הקשר הפרטי הוא נע. אין 'רצון על' הפעול ומחייב התנהגות, אבל אפשר שיש 'רצון על' שמחייב קשרים. יש ערך בעתיד, שיתהווה. הערך היא באה מכוח ה'רצון על', אבל הסמכות היא פרטית.
ונראה לי שה'רצון על' מאפשר קשרים, והבחירה של הפרט ליצור את הקשר היא המביאה אינפורמצה למערכת. כאשר הפרט משקיע אנרגיה ובונה מערכת יחסים עם החברים שלו, הקשרים מתחזקים ומתרבים. ואז נוצר מערכת מורכבת, מעגלי שכל פרט מושך על חברו, וגם רקוסיבית שהכלל הנוצר משפיע על צורת הקשרים של הפרט.
מתי נוצרת חובת ציבור, כאשר הקשרים והאינפורמציה במערכת מחייב כל פרט. אני הפרט מחוייב מכוח הקשרים שיצרתי. אבל זה מערכת רציפה, ואין לי אפשרות להגדיר נקודה של התכנסות שיוצרת את המחוביות, אלא המערכת כולה מחייב אותי.
השאלה היא לא מה מחייב, אלא עד כמה אני מחוייב. והתשובה לשאלה הזאת היא שאני מחוייב יחסית לכמות האינפורמציה. ככל שאני לומד, ויותר קשרים אני מחייב את עצמי יותר.
כל מי שיש בית כנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע, בפשטות אין האמירה של ריש לקיש מדבר על מחויבות ציבורית, אלא על הכוח הטמון בשכנות, בקשר לשכן.
כיצד ניתן לתפוס מערכת רציפה בעולם דיסקרטי?
כאשר אני פעול, מתנהג, הפעולה עצמה היא דיסקריטי, אפשר למדוד את הפעולה. אבל אני רוצה להאמין שהפעולה היא חלק ממעכרת רציפה. אני רוצה להאמין שהפעולה היא תוצר של בחירה חופשית, שאינה באה מכוח סיבות חיצוניות קאוסטיביות.
אינפורמציה היא האנרגיה של ההלכה, המחיי את החומר התורני, הפועמת בליבה של מערכת מורכבת ומשחררת אותה מסיבות חיצוניות קאוסוטיביות.
המערך ההלכתי בנויה ממושגים המקושרים בצורה רפלקסיבית ורקורסיבית. כך שהשפה הנבנת מתוך המושגים בוקע ועולה מתוך המושגים עצמם. הלומד במערכת התורה יוצר קישורים חדשים ומאפשר למושגים להוות את עצמם בצורות חדשות.
זה ההפך המוחלט ממערכת דטרמיניסטי הקובע את ההלכה בצורה חד חד ערכי על בסיס המושגים הטהורים שנתנו מסיני.
למשל, מה המחייב או מה מחיי את המנין בבית כנסת? האם הבית כנסת יש לו אישות הלכתית, ומכוח זה שקיים בנין שבו מתפללים יש לי חובת יחיד לקום בבוקר וללכת לבית הכנסת? או האם כל יחיד ויחיד מחוייב לקום בבוקר וללכת לבית כנסת, ולקוות שיהיה שם מנין? האם הכלל של הבית כנסת, הקהילה יש לה יכולת לחייב את הפרט? מה פירוש המושג 'חובת ציבור'? הרי אין ציבור בלי יחידים, ולכן כל חובת ציבור היא חובת יחיד!?
נראה לי שאפשר לפרש שהמקום המתהווה בעתיד (בלשון גרשון הכהן) היא יוצרת מרחב דיסקרטי המחייב את היחיד בהווה. יש מערכת רקורסיבית, רציפה שאין לה פיתרון. המניין בנוי מיחידים, והיחידים אינם מחוייבים עד שיש מניין, אבל אין מניין ללא יחידים.
היחיד בונה קשרים בין עצמו לבין חבריו בקהילה. הקשר הוא מביא לכך שהיחיד מגיע לבית הכנסת.
היה אפשר להסביר (בשפה של רב אשלג) שיש שפע ברור ומוחלט, יש מחייב (בשפה הבריסקיית, או כאשר אני מגיע למנין יש קיום של מצווה אבל אין אפשרות לחייב את הפרט קודם יצירת המניין), והרצון לקבל את השפע למלא את המחוויבות, הצורך החיצוני מוביל את המערכת קדימה. משום שיש רצון אחיד, יש מניין. הרצון של קב"ה מוביל לכך שכל אחד מתנהג בצרה דומה. בשפה של הרב יואל בן נון, יש סמכות פרטית (כל אחד מחייב את עצמו להגיע למניין) ויש סמכות ציבורית (הציבור מחייב כל יחיד להגיע).
אבל לא כך נראה בעולמו של רב קוק ובמערכת מורכבת. כל פרט יוצר קשרים, ומכוח הקשר הפרטי הוא נע. אין 'רצון על' הפעול ומחייב התנהגות, אבל אפשר שיש 'רצון על' שמחייב קשרים. יש ערך בעתיד, שיתהווה. הערך היא באה מכוח ה'רצון על', אבל הסמכות היא פרטית.
ונראה לי שה'רצון על' מאפשר קשרים, והבחירה של הפרט ליצור את הקשר היא המביאה אינפורמצה למערכת. כאשר הפרט משקיע אנרגיה ובונה מערכת יחסים עם החברים שלו, הקשרים מתחזקים ומתרבים. ואז נוצר מערכת מורכבת, מעגלי שכל פרט מושך על חברו, וגם רקוסיבית שהכלל הנוצר משפיע על צורת הקשרים של הפרט.
מתי נוצרת חובת ציבור, כאשר הקשרים והאינפורמציה במערכת מחייב כל פרט. אני הפרט מחוייב מכוח הקשרים שיצרתי. אבל זה מערכת רציפה, ואין לי אפשרות להגדיר נקודה של התכנסות שיוצרת את המחוביות, אלא המערכת כולה מחייב אותי.
השאלה היא לא מה מחייב, אלא עד כמה אני מחוייב. והתשובה לשאלה הזאת היא שאני מחוייב יחסית לכמות האינפורמציה. ככל שאני לומד, ויותר קשרים אני מחייב את עצמי יותר.
כל מי שיש בית כנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע, בפשטות אין האמירה של ריש לקיש מדבר על מחויבות ציבורית, אלא על הכוח הטמון בשכנות, בקשר לשכן.
