מה מצוות שמיטה מלמד אותי על התכללות, והווית האומה?
https://www.youtube.com/watch?v=ylYxYvASWWU
רב ראם הכהן הזכיר את שיטת הנציב (איסור על כל האדמה, כך הבנתי, לא רק חלק בבעלותי), והסביר שנראה לו רק אפשרי אם קיימת אחריות לאומית, וזה מפורש בדברי הרב צבי יהודה קוק בקונטרוס אחרון (נדפס בשבת הארץ) דף רל״ז בסוף הפיסקא הראשונה, ׳...אלא היא מצוה כללית לכל ישראל, לפ״ז כל מי שעובר עבירה ועושה עבודת הארץ בשביעית לא רק שהוא בעצמו עובר על עשה ול״ת אלא הוא מכשיל את כל ישראל...׳ , ועוד הוא אמר שמידת שמיטה בימי בית המקדש הייתה שונה, שאז הייתה שמיטת הארץ תלויה במימד הארץ (חפצא), לעומת אחרי החורבן מימד חיוב האדם (גברא) יותר משמעותי -- ולי נראה שהרב ראם מהדד את דברי הגמרא במועד קטן (דף ה׳ -- סוף הסוגיא הראשונה) שהרמב״ם מביא בפרק ג׳, שלושים יום קודם, תוספת שביעית בימי הבית, דומיא דניסוך המים.
https://www.yeshiva.org.il/midrash/41445
רב צוריאל --- תודעה לאומית, כי לי הארץ, ושבתה הארץ, שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה׳, אינו בר חיובא, והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, ... שבת מוגדרת בהמשך, שבת הארץ היא תבואת הארץ והיא קודש לה׳, שבת הארץ כוונתה היא שהתבואה של ה׳. קדושה אינה חובה...
נראה לי,
חילוק גברא חפצא בעייתי, האם יש נפש לארץ? האם קיימת בחירה חופשית לחפץ שאפשר לומר שהקב״ה ציווה על החפץ לעשות כך וכך? (וצ׳רלי אמר לי שאכן הרב חרל״פ משתמש בשפה הזה של בחירה חופשית לארץ, אבל צריך לעיין בדבריו שהמושג בחירה חופשית שונה אצלו)
לכן נראה לי שמערכת הלאומית, הפעולת בסקאלה לאומי, היא תנאי לחיוב האדם. כלומר רק יהודי שנמצא בזהות לאומי יש בו חיוב שמיטת קרקע. ומעניין אם חיוב שמיטת כספים קיימת גם רק בזהות הלאומי, או שמא בזהות קהילתי, עניי עירך...
יוצא שהזהות הלאומי נוצרה עם תפיסה על האדמה. אין לאום ללא ארץ. ולכן תנאי לזהות הלאומי היא שליטה בארץ, ואחרי כן באה חיוב לאדם. וזה פירוש הדברים ש׳כל יושביה עליה׳ מחייב מצוות שמיטת קרקע ויובל.
כלומר אין מצווה על חפץ, אבל יש קדושה על חפץ, וקדושת הארץ נוצרת כאשר יש גבול בין ארץ זו לארץ אחרת. הלאום מייצרת את הגבול הזה.
לשיטתי אם כיום יש לנו זהות לאומי ושליטה על קרקע, נוצרה חיוב מהתורה לשמור שמיטת קרקע. חיוב זה חל על האדם, כמו שאר מצוות, אבל רק כאשר הוא מקבל על עצמו תודעה לאומית.
להבנתי זה גם מסביר מדוע מסכת מועד קטן פותח בהשוות שמיטה לחול המועד, שניהם נמשכים מתודעה לאומית, ציבורית. דיני חול המועד, שמועד משהה אבילות, משום שאבילות היא תודעה פרטית, ומועד תודעה ציבורית, ועוד שכל המלאכות לצורכי רבים מותרים, שוב שאיסור מלאכה היא בפרטי ולא בציבורי. [ואולי זה מפרש איסור מלאכה לפרט, שבזמן שיהודי מצווה להיות בעולם הבריאה אסור לו לרדת לעולם מעשי פרטי]
ואני מנסה להגדיר יותר טוב את ההבדל בין השיטות:
השיטה המקובלת אומרת, בראיה שטוחה, קיימות בחינות שונות, בחינת איסור מלאכה על האדם, לא תעשה מלאכה, ואיסור שביתה על הארץ, הארץ שובתת. ואז היא מנסה לראות את היחס בין שתי הבחינות האלו, מתי כל אחד חל. למשל גוי שעובד אדמה יהודית, יהודי שעובד אדמה שאינה שלו, וכדומה...
אני רואה את ההיררכיה, הזהות של האדם מביאה אותו למקום שחל עליו מצווה. אפשר לומר שקדושת האדם הנוצרת מעלה אותו למקום גבוהה ושם חל עליו מצוות. קדושת כהן מחייב מצוות, למשל איסורי עריות שונות, לא ליטמא, לעבוד במקדש. כהן שיש לו מום, אין קדושה זמנית...
יהודי שישן, חרש שוטה וקטן, אין דעת, ואין מקום לחיוב
מתי אני עושה פעולה שמביאה קדושה, זהות חדשה, ומחייבת אותי...
זה קרוב לרעיון של ׳מחייב׳ בשפה בריסקאית, ו׳מתיר׳, דבר שיש לו מתירים...רק שהמחייב אינה חיצוני לאדם, היא ׳חלות שם׳ על האדם. למשל יהודי שחל עליו ׳שם רשע׳ אינו יכול לתת עדות (לא ... עד חמס)
׳כל שחבתי בשמרתי התחייבתי בנזקו׳, אי עשייה יצרה מחוייבת, לא שמרתי לכן אני חייב, מדוע, משום שנוצר חיוב חיצוני, או משום שחל עלי שם ׳אדם שאינו שומר על ממונו שלא יזיק׳...
הקדשת קורבן, הרי עלי עולה, נוצרה חיוב, משום שאני אדם אחר, יש לי זהות. חוזר לגמרא בנדרים ששם לא מופיע ׳גברא׳ רק ׳חפצא׳ נדמה לי....
זימון, שלושה שאכלו, מתהווה קבוצה, נוצרה חיוב ׳כי שם ה׳ נקרא הבו גודל׳,
כל הדוגמאות, אם נוצרה חיוב חיצוני בעולם שטוחה אני חייב להבין איך היא מתמודדת עם חיובים אחרים, אבל עם נוצר זהות חדש לאדם, העולם החיצוני אינו במחלוקת...
הראי״ה בשבת הארץ:
-- ״וכשם שנאמר בשבת בראשית, שבת לה׳ כך נאמרה בשביעית שבת לה׳״ סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד, כשם שהאומה היא מיוחדת להרוממות האלקית במעמקי חייה, כך הארץ, ארץ ה׳, היא מכשירה את העם היושב עליה בנחלת עולמים הבאה בברית ובשבועה בבטחון נצח ישראל, המיוסד על הטבע האלוקי הקבוע במטבע ארץ-חמדה נפלאה זו, המזווגת לעם זה אשר בחר לו י-ה לסגולתו. נשמת האומה והארץ יחדיו פועלות את יסוד הויתן, תובעות את תפקידן, להוציא אל הפעל את עריגת קדושתן, בשנת שבתון. העם פועל בכחו הנפשי על הארץ, זרע ה׳ מתגלה על ידי השפעתו הרוחנית, והארץ פועלת על העם, להכשיר את תכונותו לפי חפץ חיים אלקיים שלמים בתבניתם --
http://www.toratemetfreeware.com/online/f_02022.html#HtmpReportNum0072_L2
א מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁבֹּת מֵעֲבוֹדַת הָאָרֶץ וַעֲבוֹדַת הָאִילָן בְּשָׁנָה שְׁבִיעִית שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ב) 'וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'' וְנֶאֱמַר (שמות לד-כא) 'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת'. וְכָל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה מֵעֲבוֹדַת הָאָרֶץ אוֹ הָאִילָנוֹת בְּשָׁנָה זוֹ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-ד) 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר':
כסף משנה (א-ב) מצות עשה לשבות וכו' אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו'. בריש מועד קטן (דף ג')
כסף משנה אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק. ירושלמי פ''ד דשביעית (הלכה ד') משנה פ''ב דשביעית (מ"ב) ואיתא בגמרא בריש מ''ק (דף ג'):
ו * אֵין מְצִיתִין אֶת הָאוּר בְּאִישַׁת הַקָּנִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדַת קַרְקַע. וְאֵין מְלַמְּדִין אֶת הַפָּרָה לַחְרשׁ אֶלָּא בְּחוֹל. וְאֵין בּוֹדְקִין אֶת הַזְּרָעִים בְּעָצִיץ מָלֵא עָפָר אֲבָל בּוֹדְקִין אוֹתָן בְּעָצִיץ מָלֵא גְּלָלִים. וְשׁוֹרִין אֶת הַזְּרָעִים בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי לְזָרְעָן בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וּמְקַיְּמִין הָאִלוּיֵי בְּרֹאשׁ הַגַּג אֲבָל אֵין מַשְׁקִין אוֹתוֹ:
כסף משנה אין מציתין את האור וכו'. תוספתא פ''ג וירושלמי פ''ד דשביעית (הלכה ד')
ז סוֹקְרִין אֶת הָאִילָן בְּסִקְרָא. וְטוֹעֲנִין אוֹתוֹ בַּאֲבָנִים וְעוֹדְרִין תַּחַת הַגְּפָנִים. וְהַמְקַשְׁקֵשׁ בְּזֵיתִים אִם לְהַבְרוֹת אֶת הָאִילָן אָסוּר וְאִם לִסְתֹּם אֶת הַפְּצִימִים מֻתָּר:
כסף משנה סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים. ירושלמי פ''ד דשביעית (ומ"ק דף ב'): ומ''ש ועודרין תחת הגפנים. בריש מ''ק
ח מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּשְּׁבִיעִית וְהִיא שְׂדֵה הַזְּרִיעָה שֶׁצְּמֵאָה בְּיוֹתֵר. וְכֵן שְׂדֵה הָאִילָנוֹת אִם הָיוּ מְרֻחָקִין זֶה מִזֶּה יֶתֶר מֵעֶשֶׂר לְבֵית סְאָה מוֹשְׁכִין אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן. אֲבָל לֹא יַשְׁקוּ אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. וְאִם הָיוּ מְקֹרָבִין זֶה לָזֶה עֶשֶׂר לְבֵית סְאָה מַשְׁקִין כָּל הַשָּׂדֶה בִּשְׁבִילָן. וְכֵן עֲפַר הַלָּבָן מַרְבִּיצִין אוֹתוֹ בְּמַיִם בַּשְּׁבִיעִית בִּשְׁבִיל הָאִילָנוֹת שֶׁלֹּא יִפָּסְדוּ:
כסף משנה משקין בית השלחין וכו'. משנה שם: וכן שדה האילנות וכו'. משנה שם (דף ו':) ובסוף פ''ב דשביעית (הלכה ז') בירושלמי פרק ב' דשביעית: ומ''ש וכן עפר הלבן וכו'. משנה פרק ב' דשביעית (משנה י')
ט וְעוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים. וְעוֹשִׂין אֶת אַמַּת הַמַּיִם כַּתְּחִלָּה וּמְמַלְּאִין אֶת הַנְּקָעִים מַיִם:
כסף משנה ועושין עוגיות לגפנים. ברייתא בריש מ''ק (דף ג')
י וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירוּ כָּל אֵלֶּה. שֶׁאִם לֹא יַשְׁקֶה תֵּעָשֶׂה הָאָרֶץ מְלֵחָה וְיָמוּת כָּל עֵץ שֶׁבָּהּ. וְהוֹאִיל וְאִסּוּר הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדִּבְרֵיהֶם לֹא גָּזְרוּ עַל אֵלּוּ שֶׁאֵין אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא אוֹתָן שְׁנֵי אָבוֹת וּשְׁתֵּי תּוֹלָדוֹת שֶׁלָּהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
כסף משנה ומפני מה התירו כל אלה וכו' שאין אסור מן התורה אלא אותם שתי אבות וכו'. בריש מ''ק:
יא * מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין וְהִטִּילוּ מַלְכֵי עַכּוּ''ם עַל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת מַחֲנוֹת לְחֵילוֹתֵיהֶן הִתִּירוּ לִזְרֹעַ בַּשְּׁבִיעִית דְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין לָהֶם עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבַד. וְכֵן מִי שֶׁכְּפָאוֹ אַנָּס לַעֲשׂוֹת בַּשְּׁבִיעִית בְּחִנָּם כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה:
ההראב"ד משרבו האנסים וכו'. א''א ... והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם בהם התירו לעבוד מפני האונס אבל לא במה שהחזיקו:
כסף משנה משרבו האנסין וכו'. בפרק זה בורר (דף כ"ו) ...פוקו זרעו בשביעית שביעית בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת הארץ. ...
יב הַנּוֹטֵעַ בַּשְּׁבִיעִית בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר. מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל חֲשׁוּדִין עַל הַשְּׁבִיעִית. אִם תֹּאמַר בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּם יֹאמַר הַמֵּזִיד שׁוֹגֵג הָיִיתִי:
כסף משנה הנוטע בשביעית וכו'. משנה פ''ב דתרומות (משנה ג').
יג הַחוֹרֵשׁ אֶת שָׂדֵהוּ אוֹ נָרָהּ אוֹ זִבְּלָהּ בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה יָפָה לִזְרִיעָה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְלֹא יִזְרָעֶנָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְאֵין חוֹכְרִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְזָרְעָהּ אֶלָּא תְּהִי בּוּרָה לְפָנָיו. וְאִם מֵת יִזְרָעֶנָּה בְּנוֹ:
כסף משנה החורש את שדהו וכו'. משנה פ''ד דשביעית (משנה ב') שדה שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית: ומ''ש ואין חוכרין אותה ממנו. גם זה משנה ג' שם חוכרים נירים מן העכו''ם בשביעית אבל לא מישראל. ומה שכתב ואם מת יזרענה בנו. שם בירושלמי ובפרק מי שהפך (דף י"ג) ובפרק השולח (דף ל"ה:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (דף מ"ד):
יד הַמַּעֲבִיר קוֹצִים מֵאַרְצוֹ בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי לְתַקְּנָהּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. אוֹ שֶׁסִּקֵּל מִמֶּנָּה אֲבָנִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לֹא קָנְסוּ אוֹתוֹ וּמֻתָּר לוֹ לְזָרְעָהּ בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית:
כסף משנה המעביר קוצים מארצו וכו'. משנה בפרק רביעי דשביעית (משנה ב') שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית. ומ''ש או שסקל ממנה אבנים וכו'. במועד קטן (דף ג'):
טו הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בַּשְּׁבִיעִית אִם הָיוּ מִקְצָת הֶעָלִין מְגֻלִּין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ וְאִם לָאו אָסוּר. הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּע קַבִּים עַל גֹּבַהּ טֶפַח וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת הָאָדָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְמַח. וּמֻתָּר לְמָרֵס בְּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית אֲבָל לֹא יְכַסֵּחַ:
כסף משנה הטומן לפת וכו'. משנה ספ''ק דכלאים (משנה ט'): הטומן את הלוף וכו'. משנה פ''ה דשביעית (משנה ב') וכחכמים: ומותר למרס באורז בשביעית וכו'. משנה ספ''ב דשביעית (משנה י') ממרסין באורז בשביעית ר''ש אומר אבל אין מכסחין ופי' הר''ש ממרסין באורז שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס אבל אין מכסחין שאין חותכין עלין של אורז תרגום לא תזמור לא תכסח. ופסק רבינו כרבי שמעון ונראה לי שהטעם מפני שהוא מפרש שרבי שמעון לא לחלוק בא אלא לפרש וכן נראה מדבריו מפירוש המשנה:
טז בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ. וְהוּא שֶׁיִּטּל הַגַּס הַגַּס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְנַקּוֹת הָאָרֶץ. אֲבָל מִשְּׂדֵה חֲבֵרוֹ נוֹטֵל בֵּין דַּק בֵּין גַּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה שֶׁמִּתְכַּוְּנִין לְנַקּוֹת וְאוֹמְרִין הַגַּס הַגַּס אָנוּ נוֹטְלִין. אָסְרוּ לִטּל אָדָם מִשָּׂדֵהוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא יְלַקֵּט בְּטוֹבָה. שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ רְאֵה כַּמָּה טוֹב עָשִׂיתִי לְךָ שֶׁהֲרֵי נִקֵּיתִי שָׂדְךָ:
יז הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ מְלַקֵּט וּמֵבִיא לְפָנֶיהָ. שֶׁבְּהֶמְתּוֹ מוֹכַחַת עָלָיו. וְכֵן אִם הָיְתָה שָׁם כִּירָתוֹ מְלַקֵּט הַכּל וּמַדְלִיק. שֶׁכִּירָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו:
כסף משנה (טז-יז) בראשונה היו אומרים וכו'. משנה ריש פ''ד (מ"א) וירושלמי פ''ד דשביעית. ומ''ש היתה בהמתו עומדת בתוך וכו'. שם בירושלמי:
יח הַקּוֹצֵץ אִילָן אוֹ שְׁנַיִם לְעֵצִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְשַׁרְשָׁן. קָצַץ שְׁלֹשָׁה אוֹ יֶתֶר זֶה בְּצַד זֶה לֹא יְשָׁרֵשׁ. שֶׁהֲרֵי מְתַקֵּן אֶת הָאָרֶץ. אֶלָּא קוֹצֵץ מֵעַל הָאָרֶץ וּמַנִּיחַ שָׁרָשָׁיו בָּאָרֶץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִשְּׂדֵה חֲבֵרוֹ מֻתָּר לְשָׁרֵשׁ:
כסף משנה הקוצץ אילן וכו' עד מותר לשרש. משנה שם (משנה ד) וכב''ה ואע''פ שהיא שנויה בזיתים הוא הדין לכל אילן:
יט הַמַּבְקִיעַ בְּזַיִת לִטּל עֵצִים לֹא יְחַפֶּה מְקוֹם הַבִּקּוּעַ בְּעָפָר מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה אֲבָל מְכַסֶּה בַּאֲבָנִים אוֹ בְּקַשׁ:
כסף משנה המבקיע בזית וכו'. משנה ה' שם:
כ הַמְזַנֵּב בַּגְּפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים הֲרֵי זֶה קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ בְּקַרְדֹּם וּבְמַגָּל וּבִמְגֵרָה וּבְכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה:
כסף משנה המזנב בגפנים וכו'. גם זה משנה ו' שם וכרבי עקיבא:
כא אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹצְצִין בִּשְׁאָר הַשָּׁנִים מִפְּנֵי שֶׁקְּצִיצָתָהּ עֲבוֹדַת אִילָן. שֶׁבִּקְצִיצָה זוֹ תִּגְדַּל וְתוֹסִיף. וְאִם צָרִיךְ לְעֵצֶיהָ קוֹצֵץ אוֹתָהּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ:
כסף משנה אין קוצצין בתולת שקמה וכו'. משנה ה' שם ופסק כרבי יהודה וכן פסק בפירוש המשנה ואפשר שהטעם מפני שהוא סובר שרבי יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש:
כב כֵּיצַד קוֹצְצָהּ. מֵעִם הָאָרֶץ אוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית. לֹא שֶׁיַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף:
כסף משנה אילן שנפשח וכו'. גם זה משנה ו' שם:
