כׇּל הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁנָּתַן בְּמַתָּנָה אַחַת – כִּיפֵּר. וּבְחַטָּאת – שְׁתֵּי מַתָּנוֹת.
אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת – כִּיפֵּר.
שיעור #87 - פרק רביעי: מחלוקת בית שמאי ובית הלל || הרב רא"ם הכהן
https://youtu.be/1ItRcho9ZKg?si=KTWb9xmDaZJZsSEg
הנה כמה מחשבות אחרי שהקשבתי לשיעור:
המזבח החיצון - העולה - היא בעצם שתי כלים, העליון והתחתון, מחוברים ואולי מורכבים. חיטוי וקידוש שניהם בנפרד, ואולי ביחד.
יסוד המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היא שבית שמאי סוברים עליון מכפר, בית הלל סוברים תחתון מכפר.
נראה שהמשנה כשיטת בית שמאי, ובית הלל מתייחס לחטאת בתוך עולמו של בית שמאי, ולכן בית הלל אומרים ׳אף חטאת׳, כלומר לשיטת בית שמאי שהעליון מכפר אף החטאת למעלה מכפר במתנה אחת. אבל פתיחת הגמרא, הסוגיא הראשונה הסתמי, היא הפוך, היא שיטת בית הלל, ולכן כהסברו של הרב, בית הלל יכולים ללמוד משפיכה על היסוד לכפר, והלשון ׳אף חטאת׳ אינה מתאימה לשיטת בית הלל שהתחתון מכפר, אלא חטאת מלמדת על הכלל כולו - שפיכה למטה מכפרת.
האם הרב סובר לשיטת בית הלל בטהרתו, בקורבן חטאת השפיכה למטה מכפרת לאדם וגם מביאה חיטוי למזבח? או רק אחד מהם?
קשה לי להסביר שקיימת רק חיטוי לבית הלל ללא כפרה (וכן הגמרא מקשה...) לכן צריכים לסביר לבית הלל קיימת כפרה בשפיכה על היסוד. אבל אז קצת קשה לי להבין כיצד פסח, בכור ומעשר הם בשפיכה, לשיטת הרב, לשיטת בית הלל יוצא שהשפיכה לכפר וגם לחיטוי, האם בקורבנות אלו יש מימד של כפרה מעבר לחיטוי.
אז אני יכול לפרש, בית הלל בתחתון רואים חטא המצריך כפרה, אפילו ללא רצון, ולכן בבכור ומעשר הם כפרה על החטא של קבלת הטוב, שונא מתנות יחיה (אפשר להסביר שפסח גם מאפיין קבלת טוב נפשי, חירות או הצלה)
