עכשיו נראה לי, בעולם המתהווה, הזהות שלי מתהווה ם המרחב של המציאות שאני פוגש, לכן כאשר כל הפרטים מתחברים להתהוות של חיוב מצווה זה בריאה חדשה. כאשר יש דיחוי, פרט אחד לא מתחברת, למשל המזבח נפגם, או איסור במות, אז הכלל מתפרק. כאשר הפרט חוזר וניעור, אין הכלל חוזר, אלא מתהווה כלל חדש, ולכן החיוב מתחדש. ואילו המערכת חוזרת למקום שהייתה, כלומר הפרט לא ממש נפקד ויצא מן הכלל, אז החיוב הראשון עדיין עומדת.
-=-
עוד דוגמא בזבחים, פרק ׳פרת חטאת׳ נדמה לי, איסורי במות, וקורבן שיצא בזמן היתר וחזרה בזמן איסור...
-=
אני חושב על השאלה באה, מדוע כל כך קשה למצוא דוגמא של מצווה שהתחייב בו הפרט והכלל מוציא אותו ידי חובתו?
נראה לי שהאחרונים עבדו מאוד קשה לצנזר את האפשרות, למשל, שומע כעונה, לא רק כאשר אני עונה אמן, או תקיעת שופר לא החיוב על היחיד לשמוע ולכן הכלל לא מוציא...
הדוגמא בראש השנה כט, כל ישראל ערבים, ורוב מפרשים ערבים זה לזה, החיוב שלי מתוך העונש של הזולת, כדי שהזולת לא תתחייב עונש אני יכול להצילו. וזה לעומת מה שכתוב, ערבים זה בזה, עם 'ל' המלמד שהציבור מתחייב בכל המצוות.
ואז חשבתי על הסוגיא בסוכה, יש דיחוי או אין, כלומר אחרי שהיחיד התחייב, והכלל הוציא אותו מחובתו (או מעונשו) האם זה דחה את חיובו ועכשיו חזר החיוב?
No comments:
Post a Comment