אני מזהה שלושה דברים שונים, שלושתן בתוך מרחב השפה של כאב, וגם בשפה של אנינות ואבלות.
כאב מוגדר כעודף גירוי, כאשר חושי הגוף מקבלים גירוי הם מייצרים שרשרת של פעולות ניורולוגיות. אבל כאשר יש עודף גירוי אנו חווים כאב, כאשר האור יותר מדי חזק כואב לעניים וכדומה.
יש גם כאב מחיסרון גירוי, כאב החסר גם מיוצר על ידי שרשרת פעולות ניורולוגיות.
נראה לי שהסוד בדבר היא הצורך לאדאפטאציה, יסוד הבריאה היא שינוי, תנועה, זרם, וכאשר אין יכולת להשתנות אנחנו בכאב.
לעומת עודף וחיסרון בגירוי, קיימת תופעה של טראומה, בטראומה הגירוי מתאים לחושים, אלא שההגיון אינו מצליח להבין את החיבור בין הגירויים השונים. וכבר כתבתי על טראומה בבלוג לגבי הביקור בכפר עזה.
הכאב של חיסרון די מוכר, והחיסרון של הבן כואב, אבל כאב של חיסרון ניתן למסגר לתוך מערכת שניתן להתנהל תחתיו. אולי משום שחסרון (מעולם המעשה) היא דבר שאפשר למלא, אפשר לבנות כלים חדשים, אפשר למצוא אור ממקורות שונות, חסרון לא מפחיד, כואב אבל מוכר.
טראומה, צריך לזהות, יותר מהכאב הטראומה מביא לידי שיתוק, אני לא מבין את הגירוי, ואני לא יכול להתנהל כלל. טראומה מזכיר לי דיכאון במובן הזה, כאשר בדיכאון אין יכולת להבין את המציאות, אולי מחוסר גירוי, וטראומה אין יכולת להבין את המציאות בריבוי גירוי.
הקשה מכולם לטעמי היא כאב הבאה מאהבה, עודף אהבה כואב. כל זמן שיוסף היה איתנו בגופו, האהבה שלי היה מוחזקת בידנו, במשותף, כמים לפנים כן לב האדם אל האדם, אהבה מוחזקת גם אצלי וגם אצלו, אבל כאשר יוסף אינו בנמצא, האהבה הזאת מוחזקת כולו אצלי. האהבה אינו נעלמת, הרוח נשאר גם אחרי היפרד הגוף, והאהבה פשוט מוחזקת בצד אחד. גודל האהבה היא גירוי מעבר ליכולת שלי להתמודד איתה. הכאב היא כך שהיא תופסת את כולי, ולא משאירה מקום לשאר הפועלות.
כאשר יוסף פעל בכפר עזה, הוא פעל מתוך אהבה, רואים את זה בדרך שהוא התנהל תחת אש, ללא חשבון מעשי, אלא בעולם הבריאה
