אפשר לראות במחלוקת על תמימות ימי העומר שני הבטים, היבט לפי הרב אשלג, והיבט לפי הרב קוק.
לפי הרב אשלג, אפשר שהימים דומים, ואין דין של שלימות במובן של פרטים המתכללים לשלם אחת אלא כל יום דומה לחברתה.
ואפשר לפי הרב קוק לראות תהליך של התכללות. כל יום העובר סופרים לקראת יעד וגם סופרים מיעד, ממחרת השבת. מנקודת מוצא של פסח וגאולה סופרים ועולים. מתרחקים מהגאולה. הייתה גילוי, הייתה בריאה של עם, הייתה יצרית מקום חדש (מקומו של העם) על ידי התכללות של הפרטים במצרים, ועכשיו שוב חוזר התהליך לתחילתו וסופרים פרטים.
בשיטה זו, השלימות של הספירה מעידה על כך שכל יום היא רק פרט, וחלק מהתהליך. ורק בסוף הספירה יש התכללות של כל ימי העומר (האם יש שוני בין הפרטים? ככל שהפרטים שונים הכלל העולה מהם יותר חזק, ויותר מעמיד עניינו).
נראה לי שאפשר להסתכל על השאלה של תמימות הקב"ה באותו מסגרת, אפשר שהקב"ה נבחן על פי מעשיו, רצונו, להטיב לנבראיו. אם כך ברור לנו שהקב"ה תמים מעצם הגדרתו, כשיטת הרב אשלג, אין בקב"ה חיסרון, יש רק השפעה מנקודת חוזק של תמימות, שלמות.
ואילו לשיטת הרב קוק נראה לי שהקב"ה מתהווה (כלשון גרשון הכהן), התהוות הבאה מתוך התפיסה שלי, כאדם, את עולמי. ככל שאני לומד, מייצר קשרים בין הפרטים ומקבל שיש כלל, יש האצלה, יש מקום שנוצר על ידי השגחת הקב"ה על כל הפרטים, אני מקבל על עצמי קב"ה שמאחד את הפרטים למקום חדש.
העליה למקום גבוהה באה מתוך כך שאני מחבר את המקום שנוצר למקומות אחרות באותו דרגה, ותהליך התכללות מתחדש. ושוב אני רואה ומקבל על עצמי שהקב"ה מאציל, ומשגיח ויוצר נקדות מבט מחוץ למערכת האישית שלי. השגחה זו, כיבוד של הקב"ה, יוצר מקום חדש.
לפי שיטה זו, הגדרת תמימות של הקב"ה היא דומה לזו של שלימות של ספירת העומר. כל יום מתחדש מקום , והקב"ה נבחן בזה שהוא מקומו של עולם, הוא זה שיש לו יכולת להיות מחוץ למערכת. התמימות אינה התוצר של בחינותיו של הקב"ה, אינה השפע או החיסרון של חיסרון, אלא התמימות היא היכולת ליצור התכללות.
הקב"ה תמים משום שהוא היחיד המאחד, הוא היחיד שיוצר מקום, הוא מקומו של עולם, הקב"ה מוגדר כדבר היחיד מחוץ למערכת האישי שלי ולכן הוא תמים.
הוא מקומו של עולם
לפי הרב אשלג, אפשר שהימים דומים, ואין דין של שלימות במובן של פרטים המתכללים לשלם אחת אלא כל יום דומה לחברתה.
בשיטה זו, השלימות של הספירה מעידה על כך שכל יום היא רק פרט, וחלק מהתהליך. ורק בסוף הספירה יש התכללות של כל ימי העומר (האם יש שוני בין הפרטים? ככל שהפרטים שונים הכלל העולה מהם יותר חזק, ויותר מעמיד עניינו).
נראה לי שאפשר להסתכל על השאלה של תמימות הקב"ה באותו מסגרת, אפשר שהקב"ה נבחן על פי מעשיו, רצונו, להטיב לנבראיו. אם כך ברור לנו שהקב"ה תמים מעצם הגדרתו, כשיטת הרב אשלג, אין בקב"ה חיסרון, יש רק השפעה מנקודת חוזק של תמימות, שלמות.
ואילו לשיטת הרב קוק נראה לי שהקב"ה מתהווה (כלשון גרשון הכהן), התהוות הבאה מתוך התפיסה שלי, כאדם, את עולמי. ככל שאני לומד, מייצר קשרים בין הפרטים ומקבל שיש כלל, יש האצלה, יש מקום שנוצר על ידי השגחת הקב"ה על כל הפרטים, אני מקבל על עצמי קב"ה שמאחד את הפרטים למקום חדש.
העליה למקום גבוהה באה מתוך כך שאני מחבר את המקום שנוצר למקומות אחרות באותו דרגה, ותהליך התכללות מתחדש. ושוב אני רואה ומקבל על עצמי שהקב"ה מאציל, ומשגיח ויוצר נקדות מבט מחוץ למערכת האישית שלי. השגחה זו, כיבוד של הקב"ה, יוצר מקום חדש.
לפי שיטה זו, הגדרת תמימות של הקב"ה היא דומה לזו של שלימות של ספירת העומר. כל יום מתחדש מקום , והקב"ה נבחן בזה שהוא מקומו של עולם, הוא זה שיש לו יכולת להיות מחוץ למערכת. התמימות אינה התוצר של בחינותיו של הקב"ה, אינה השפע או החיסרון של חיסרון, אלא התמימות היא היכולת ליצור התכללות.
הקב"ה תמים משום שהוא היחיד המאחד, הוא היחיד שיוצר מקום, הוא מקומו של עולם, הקב"ה מוגדר כדבר היחיד מחוץ למערכת האישי שלי ולכן הוא תמים.
הוא מקומו של עולם
