גמ׳
למה לי למיתנא אלא שלא עלו ליתני ולא עלו לבעלים לשם חובה
הא קמ"ל לבעלים הוא דלא עלו לשם חובה אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו
וכדרבא דאמר רבא עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה
איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא
איבעית אימא סברא משום דשני בה כל הני לישני בה וליזיל
איבעית אימא קרא (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה וגו'
האי נדבה נדר הוא אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לא נדבה יהא
ונדבה מי שרי לשנויי בה
חידוש שפה בגמרא, מ'שם' ו'חובה לבעלים', ל-'קדושתייהו'
וגם שפה של 'נדר נדבה' שהיא שפת חובות ממוניות (הרב צוריאל)
יצירת הקדושה בזמן ההקדשה ממשיכה וגוררת את השם של הקורבן (במשנה)
ולי נראה שרבא מחדש עוד שפה, והיא שאר העבודות, קבלה הולכה וזריקה (או אולי רק זריקה) הם חלק מקדושת הקורבן, -- לשיטתי המומנטם נשמר בתשובה ראשונה איבעית אימא ראשונה, ליזיל ולשנויי -- הדיון שוב חוזר בהמשך
הרב צוריאל ואני שוחחנו על השאלה האם המשך הגמרא, מפרקת את דברי רבא, או חוזרת למקור הרעיון. רבא מדבר על זריקה, כפרה, תוצר הקורבן או השלמת חיוב כפרה לחטא, דווקא נדר נדבה אין חטא. וגם לי היה נראה ששפת נדר ונדבה חולקת על שפת 'לישני בה וליזיל'...
