Sunday, August 29, 2021

יומא פ״ו

1. במשנה - יום כיפור כמו מיתה, שינו מהותי באדם (ולא כן תשובה)
2. רב יהודה - השלמת החיסרון היא הגדרת כפרה על ידי תשובה (ויום כיפור אינה השלמת החיסרון)
שינוי תפיסה, 
- מכפרה 
- נקיון 
[יום כיפור מכפר, תשובה מנקה ולכן:]
3. ברייתא - יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל כָּרֵיתוֹת וְעַל מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר.

[אבל לנקות צריך תשובה:]
שינוי בין 
- אי-נקיון עם תשובה לנושא שם לשוא 
- אי-נקיון לשאינו שב
4. אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה - כריתות אין להם כפרה ביום כיפור [כלומר אין להם נקיון]

[יוצא אין דרך לנקות כריתות עם תשובה, משום שהשלמת החסר אין לו משמעות בגדר זהות האדם, לא שאין כפרה שלימה, יש כפרה שלימה מיום כיפור, גם לכריתות!  רק אין מושג נקיון
או אפשר
תשובה פרטית מפריע!  היא חוצה את הסקאלות, כאשר עושים תושבה פרטית אין יכולת לעשות תשובה כללית של יום כיפור]


עיקר הדין שווה, יום כיפור מכפר על דברים שאין בהם אפשרות להשלים,  אלא שד׳ חלוקי כפרה יש עוד מימד, יש דברים שאפילו יום כיפור לא מכפר.   אני צריך לומר שקיימות שתי סוגי כריתות, כריתות הדומות ללאו שהם יום כיפור מכפר (בברייתא) וכריתות שאינם דומות.  שניהם בגדר אין אפשרות להשלמה

לשיטתי, כאשר קיימת חיסרון התשובה פירושה להחזיר את החסר, נזקי ממון, חייב לשלם, להשלים את החסר.  רק תלוי אם האדם הזה גרם לחיסרון או נתחייב להשלימה אפילו ללא סיבה ישירה.

אבל כאשר אין חיסרון, ובכל זאת יש נזק, אולי הנזק עצמי אולי לאחר, נזק עצמי אכל דם או חֵלב, נזק לאחר אולי מוציא שם רע זה דוגמא, חייב לשלם קנס ולהתחתן איתה, לתת לה שם.

מה הדין לרופא או אחות, האם היא יכולה לשים את עצמה בסכנה ולעבור על לאו ׳לא תשים דמים בבתך׳ [או עשה? ׳ונשמרתם לנפשותכם׳], כאשר היא פעולת כשליח ציבור, יש מקום לומר שאין לאו אלא על היחיד.  אבל אם היא פועלת כיחיד, מנין לה היתר?

חייל בתפקיד, זהות כללי, עושה נזק, אינו חייב להשלים את החסר. למשל פרשת אשת יפת תואר, מה קורה עם החייל לא נודע לו שהמלחמה נגמרה?

חייל פרטי, שומר ראש פרטי, חייב על נזק.
חייל פרטי שחשב שהוא כללי, טעה, ולכן אינו משלים את החסר, אבל מביא קורבן, יום כיפור מכפר, שינוי של כל העולם סביבו מחזיר אותו למקומו...

וירוס פרטי, שאינו מדביק בקלות, הפרט שמדביק עם בכוונה, הוא אדם המזיק.
וירוס כללי, שמדביק קרוב הנזק ונזק גדול, חייב להרחיק את המזיק, אע״פ שאינו מדביק ישירות,
(סימן קנה דין הרחקת נזיקין, כיון דנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע)

התפוצה של הוירוס מגדיר אותה כללי.  אדם המעביר את הוירוס אינו מזיק, ואין השלמת הנזק, אע״פ שגרמא פטור (וחייב בדיני שמים), כגון הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ברוח שאינה מצויה, אבל שם הוא פועל בידים, רק שעזרה של רוח שאינה מצויה, דבר לא צפוי ולא ודאיי גורר את הנזק, אבל פה זה אפילו לא גרמא, הוא לא מבעיר את הבערה, הוא לא מלבה את האש, אין הוא עושה פעולה בידיים,  אין פעולה מכוונת שמעביר את הוירוס, והוא גם לא חייב בשמירתה, שאין לו ידיעה על היותה.  

אבל עם זה כללי, אפשר לומר שיש חיוב הרחקה, לא ברור על מי להתרחק.  האם הוירוס היא ׳נפיש היזק ושימוש קבוע ברשות הרבים?׳ 

מה קורה אם אדם בכל זאת העביר ויורס קטלני, איזו כפרה הוא צריך?  נראה שהוא צריך יום כיפור, שינוי באישיות, להיות חלק מהכלל.  ובדוגמא הזאת כמו הגרי״ד אפשר לומר שאין האדם מתכחש להיות כלל לאומי, כנסת ישראל, והוא משתייך לכלל זה, אלא יש כלל שנוצר יחסית לוירוס, ברשות הרבים.  וזה לעומת כלל לאומי, שנוצר על ידי קב״ה, על ידי ברית מילה, או שבת.

-----
https://www.sefaria.org.il/Yoma.85b.9?lang=he&with=all&lang2=he

מַתְנִי׳ 
חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי — מְכַפְּרִין. 
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. 

תְּשׁוּבָה — 
מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. 
וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר. 

[לי נראה פשוט שהמשנה אומרת, יום כיפור כמו מיתה, שינו מהותי באדם, ולא כן תשובה]
...

גְּמָ׳
...
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. 
עִם הַתְּשׁוּבָה — אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן — לָא. 
נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי. 
דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל), וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי: 
תְּשׁוּבָה בָּעֲיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹם הַכִּפּוּרִים לָא בָּעֲיָא תְּשׁוּבָה

תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. 
הַשְׁתָּא עַל לֹא תַעֲשֶׂה מְכַפֶּרֶת, עַל עֲשֵׂה מִיבַּעְיָא? 
אָמַר רַב יְהוּדָה, 
הָכִי קָאָמַר: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה.

[לפי רב יהודה, נראה ברור שהשלמת החיסרון היא הגדרת תשובה וכפרה.  לאו הניתק לעשה, כמו לא תגנובו עם והשיב את הגזילה, החזרה (ממש תשובה, ׳השיב את הגזילה׳) על ידי מצוות העשה משלימה את החיסרון שנוצר על ידי עברת הלאו]  

וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר לָא? 
וּרְמִינְהוּ, 
אֵלּוּ הֵן קַלּוֹת: עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה,חוּץ מִ״לֹּא תִשָּׂא״! 
״לֹא תִשָּׂא״ וְכֹל דְּדָמֵי לֵיהּ.

תָּא שְׁמַע, 
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא מִ״לֹּא תִשָּׂא״ וּלְמַטָּה — תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת, מִ״לֹּא תִשָּׂא״ וּלְמַעְלָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. 
״לֹא תִשָּׂא״ וְכל דְּדָמֵי לֵיהּ.

תָּא שְׁמַע: 
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב תְּשׁוּבָה ״וְנַקֵּה״, יָכוֹל אַף ״לֹא תִשָּׂא״ עִמָּהֶן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יְנַקֶּה״. יָכוֹל אַף שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שְׁמוֹ״, שְׁמוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מְנַקֶּה, אֲבָל מְנַקֶּה שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין.

תַּנָּאֵי הִיא, 
דְּתַנְיָא: עַל מָה תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת — עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה, 
וְעַל מָה תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — עַל כָּרֵיתוֹת וְעַל מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר.

[מחלוקת בין הברייתא הזאת לברייתא בהמשך של ד׳ חלוקי כפרה.  שני מוקדים, א) לאו הניתק לעשה דומה לעשה  ב) כריתות יום כיפור מכפר.  והמשנה שלנו כמו הברייתא הזאת לגבי כריתות ויום כיפור אבל בפשטות לא כמו הברייתא לגבי לאו הניתק לעשה.
יוצא שד׳ חלוקי כפרה חולק על פשט המשנה לגבי יום כיפור, מדוע הרמב״ם פוסק ד׳ חלוקי כפרה?
ואולי משום שהמשנה כמו הברייתא לגבי לאו הניתק לעשה.  כלומר תשובה ויום כיפור כוחם אפילו לעוונות שאי אפשר להשלים את החסר, וזה אין מחלוקת, רב יהודה והברייתא פשוט מחלקים אחרת קצת, אבל עיקר הדין שווה, יום כיפור מכפר על דברים שאין בהם אפשרות להשלים,  אלא שד׳ חלוקי כפרה יש עוד מימד, יש דברים שאפילו יום כיפור לא מכפר.   אני צריך לומר שקיימות שתי סוגי כריתות, כריתות הדומות ללאו שהם יום כיפור מכפר (בברייתא) וכריתות שאינם דומות.  שניהם בגדר אין אפשרות להשלמה.]

אָמַר מָר: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב ״וְנַקֵּה״. מְנָא לַן? דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״נַקֵּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״נַקֵּה״. הָא כֵּיצַד? מְנַקֶּה הוּא לְשָׁבִין, וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִין.

שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּרוֹמִי: שָׁמַעְתָּ אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ? אָמַר: שְׁלֹשָׁה הֵן, וּתְשׁוּבָה עִם כּל אֶחָד וְאֶחָד.

עָבַר עַל עֲשֵׂה וְשָׁב — אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. 
עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״. 
עָבַר עַל כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״.
אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ — אֵין לוֹ כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לִתְלוֹת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כּוּלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִגְלָה בְאזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן״.














חובת - לא תעמוד על דם רעך

 לשיטת הרב ראם הכהן, יש חובה לתרום דם.

א) יש מצווה, לא תעשה, לא להתעלם כאשר רעך יש לו צורך, וניזוק.

ב) חובת האומה להעמיד בנק דם, ולשמור על בריאות הציבור

כך הבנתי מדבריו



https://www.sefaria.org.il/Leviticus.19.16?lang=he&with=all&lang2=he


לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י ה׳׃


https://www.sefaria.org.il/Sanhedrin.73a.1?lang=he&with=all&lang2=he

מצוות לא תעשה, רצ״ז




דבר אחר לא תלך רכיל ארבע מדות יש בו באותו מקרא שתי מדות של צדיקים ושתי מדות של רשעים. שתי מדות של צדיקים כיצד. צא ולמד ממשה ואהרן שנתכוונו ועשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים בין אדם לחברו בין איש לאשתו, מתוך דיניהם נקבע שם טוב להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות שנאמר הוא משה ואהרן. שתי מדות של רשעים כיצד צא ולמד מדתן ואבירם הרשעים שנתכוונו ועשו מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים בין אדם לחברו בין איש לאשתו מתוך דרכיהם נקבע שם רע לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות שנאמר הוא דתן ואבירם. 

לא תעמוד על דם רעך מנין אם ידעת לו זכות אל תשתוק לו עליו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. 

מנין אם ראית שטובע בנהר או ליסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו אתה חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. 

מנין הרודף אחר חברו להרגו חייב אתה להצילו בנפשו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. 

הא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מנין תלמוד לומר והשבותו לו, אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגירי לא, קא משמע לן:

https://www.sefaria.org.il/Yalkut_Shimoni_on_Torah.612.5?vhe=Yalkut_Shimoni_on_Torah&lang=bi&with=all&lang2=en




משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש י״א:ד׳

אֶחָד הַגַּג וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְרָאוּי שֶׁיִּכָּשֵׁל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּאֵר אוֹ בּוֹר בַּחֲצֵרוֹ בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם חַיָּב לַעֲשׂוֹת חֻלְיָא גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אוֹ לַעֲשׂוֹת לָהּ כִּסּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. וְכֵן כָּל מִכְשׁל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה יָפֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". וְאִם לֹא הֵסִיר וְהֵנִיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְּבִיאִין לִידֵי סַכָּנָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּ(דברים כב ח) "לֹא תָשִׂים דָּמִים":

הפלא הו שמקור הלימוד אינו מאפיין שמירה מנזק:


ואפשר שאני לומד חובת עשה לשמור מנזק מדין כללי, כלומר כאשר אני מזהה את עצמי עם האומה המקבל את התורה במעמד הר סיני, אני כחלק מהציבור חייב לשמור את עצמי מלהינזק.  אפילו נזק שכלי.  ואפשר כיחיד אין לי חובה כזו, לשמור על עצמי בעולמי הפרטי, ויש הגיון בזה שעיקר הלימוד מחובת מעקה שלא יפול הנופל, כלומר אני בביתי יודע להיזהר, אבל האורח שאינו מכיר יכול להינזק.  וכן מעמד הר סיני, כאשר אני בתוך חברה לומדת אני חייב להיזהר שהקהל לא ישכח (הדיבור ביחיד בספר דברים מתיחס לכלל היחיד ומאוחד ולא להרבה פרטים).


אם כך, אפשר שחיוב דם היא סוג של מעקה חברתי?

וגם אפשר שיש קושי לרופא לסכן את עצמו אפילו לקהל...


יומא - איגרת התניא

עשה, סקאלה פרטי, אין בו מעשה לאחר

לא תעשה, סקאלה בין אישי, יש מעשה שמערב אחר

כריתות, סקאלה לאומי

חילול ה', סקאלה עולמי

פרק א 

תניא בסוף יומא: 

שלושה חלוקי כפרה הם, ותשובה עם כל אחד. 

עבר על מצוַת עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו. 

עבר על מצוַת לא תעשה ושב, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. 

(פירוש, דאף על גב דלענין קיום – מצות עשה גדולה, שדוחה את לא תעשה, היינו משום שעל ידי קיום מצות עשה ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור אין סוף ברוך הוא (כמו שכתוב בזוהר דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא), וגם על נפשו האלקית, כמו שאומרים "אשר קידשנו במצוותיו". אבל לעניין תשובה, אף שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו יתברך ולא עשה מאמר המלך, מכל מקום האור נעדר וכו'. וכמאמר רז"ל על פסוק "מעוות לא יוכל לתקן", "זה שביטל קריאת שמע של ערבית או" וכו'. דאף שנזהר מעתה לקרות קריאת שמע של ערבית ושחרית לעולם, אין תשובתו מועלת לתקן מה שביטל פעם אחת.

והעובר על מצות לא תעשה, על ידי שנדבק הרע בנפשו, עושה פגם למעלה בשורשה ומקור חוצבה (בלבושים דעשר ספירות דעשיה, כמו שכתוב בתיקוני זוהר: "לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא" וכו'), לכך אין כפרה לנפשו ולא למעלה עד יום הכיפורים, כמו שכתוב: "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם" וכו' "לפני ה' תטהרו", "לפני ה'" דייקא. 

ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא חס ושלום במצוות עשה, ובפרט בתלמוד תורה. ואדרבה, אמרו רז"ל: "ויתר הקב"ה על עבודה זרה" וכו', אף שהן כריתות ומיתות בית דין, "ולא ויתר על ביטול תלמוד תורה").


לשיטת בעל התניא, אין הבדל בין עשה ללא תעשה, בעיקרון של חשיבות, שניהם מונעים אור, רק שעשה מונע אור, ולא תעשה פוגע ביכולת להוריד אור.  ובעצם כם אין הבדל עקרוני לכריתות גם, רק צריך יותר מאמץ לכפר.  ובפרק ב׳ בעל התניא ממשיך כאילו הם שבים, וצריכים קורבנות כולם, רק אלו קורבן זה ואלו קורבן אחר..ובהמשך עוד יותר מפורש הגישה הכמותית, מספר תעניות לכל עוון...

 https://he.wikisource.org/wiki/%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%95_%D7%90


עבר על כריתות ומיתות בית דין, תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורין ממרקין 

(פירוש, גומרין הכפרה. והוא מלשון מריקה ושטיפה לצחצח הנפש. כי כפרה היא לשון קינוח, שמקנח לכלוך החטא), 

שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם". 

עד כאן לשון הברייתא:

והנה מצוַת התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד 

(כדאיתא בגמרא פרק ג' דסנהדרין ובחושן משפט סוף סימן ל"ד לעניין עדות), דהיינו שיגמור בליבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך ולא יעבור עוד מצוַת המלך חס ושלום, הן במצוות עשה הן במצוות לא תעשה. וזהו עיקר פירוש לשון תשובה, לשוב אל ה' בכל ליבו ובכל נפשו, לעובדו ולשמור כל מצוותיו, כמו שכתוב: "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה'" וכו'. ובפרשת נצבים כתיב: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" וכו' "בכל לבבך" וכו', "שובה ישראל עד ה' אלקיך" וכו', "השיבנו ה' אליך" וכו'. ולא כדעת ההמון, שהתשובה היא התענית.

ואפילו מי שעבר על כריתות ומיתות בית דין, שגמר כפרתו היא על ידי יסורים, היינו שהקב"ה מביא עליו יסורים (וכמו שכתוב "ופקדתי בשבט" וכו', "ופקדתי" דייקא). והיינו כשתשובתו רצויה לפניו יתברך בשובו אל ה' בכל ליבו ונפשו מאהבה, אזי באתערותא דלתתא וכמים הפנים וכו' – אתערותא דלעילא, לעורר האהבה וחסד ה', למרק עוונו בייסורים בעולם הזה, וכמו שכתוב: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" וכו'. 

ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצוַת התשובה, אף בכריתות ומיתות בית דין, רק הווידוי ובקשת מחילה, כמו שכתוב בתורה: "והתודו את חטאתם" וכו'. 

ומה שכתוב ביואל: "שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי" כו', היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עוון הדור על ידי יסורים בארבה. וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הציבור, וכמו שכתוב במגילת אסתר.

ומה שנמצא בספרי המוסר, ובראשם ספר הרוקח וספר חסידים, הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בית דין, וכן למוציא זרע לבטלה, שחייב מיתה בידי שמים כמו שכתוב בתורה גבי ער ואונן, ודינו כחייבי כריתות לעניין זה, היינו כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה חס ושלום. וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו. וגם אולי אינו שב אל ה' בכל ליבו ונפשו מאהבה, כי אם מיראה.


פרק ב 

אך כל זה לעניין כפרה ומחילת העוון, שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצוַת המלך כשעשה תשובה שלימה, ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לעונשו על זה חס ושלום בעולם הבא, ונפטר לגמרי מן הדין בעולם הבא. אמנם שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו, היה צריך להביא קרבן עולה אפילו על מצוַת עשה קלה שאין בה כרת ומיתת בית דין, 

כמו שדרשו רז"ל בתורת כהנים על פסוק "ונרצה לו", וכדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים דעולה מכפרת על מצוַת עשה. והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש, וכאדם שסרח במלך ופייסו על ידי פרקליטין ומחל לו, אף על פי כן שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון "מכפרת", וכן מה שכתוב בתורה "ונרצה לו לכפר עליו", אין זו כפרת נפשו, אלא לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו, כדאיתא שם בגמרא, וכמו שכתוב: "תמים יהיה לרצון").

[לי נראה שהגמרא בזבחים אומר ההפך, דף ז ע״ב, קורבן עולה אינה דומה לקורבן חטאת, אין לה מימד של זיקה לבעלים ואין לה אותה מימד של כפרה כמו חטאת, היא רק דורון, כלומר אין האדם מתחייב על ידי מעשיו להביא עולה אלא רק מצוך נדבה.  לגבי קב״ה, אין הוא צריך מתנות ודורון...] 

 

ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה', התענית הוא במקום קרבן, 

כמו שכתוב בגמרא, שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך וכו'. ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד, כמו רבי אלעזר בן עזריה שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת, וחכמים אוסרים, ופעם אחת יצאה כן פרתו של שכנתו ולא מיחה בה, והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו. וכן רבי יהושע שאמר: "בושני מדבריכם בית שמאי", והושחרו שיניו מפני הצומות. ורב הונא פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין, והתענה ארבעים צומות, וכהנה רבות.

ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו על פי חכמת האמת מִסְפַּר הצומות לכמה עוונות וחטאים, אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים, כמו על הכעס קנ"א תעניות וכו'. ואפילו על איסור דרבנן, כמו סתם יינם יתענה ע"ג תעניות וכו'. וכן על ביטול מצוַת עשה דרבנן, כמו תפילה יתענה ס"א תעניות וכו'. 

ודרך כלל, סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ברוך הוא, כמו הקרבן שנאמר בו "ריח ניחוח לה'". וכמו שכתוב בישעיה: "הלזה תקרא צום ויום רצון לה'", מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון.


פרק ה׳

...

וזהו ענין הכרת, שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי"ה ברוך הוא שנמשכה מה"א תתאה כנ"ל. וכמו שכתוב בפרשת אמור: "ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'", "מלפני" דייקא. ובשאר עבירות שאין בהן כרת, על כל פנים הן פוגמין הנפש כנודע. ופגם הוא מלשון פגימת הסכין, והוא על דרך משל מחבל עב שזור מתרי"ג חבלים דקים, ככה חבל ההמשכה הנ"ל כלול מתרי"ג מצוות, וכשעובר חס ושלום על אחת מהנה נפסק חבל הדק וכו'. אך גם בחייב כרת ומיתה, נשאר עדיין בו הרשימו מנפשו האלקית, ועל ידי זה יכול לחיות עד חמישים או שישים שנה ולא יותר (ומה שאמרו בשם האריז"ל שנכנסה בו בחינת המקיף וכו', אינו ענין לחיי גשמיות הגוף, ומיירי עד חמישים שנה, או בזמן הזה כדלקמן)


[לשיטת בעל התניא, הכרת מעיד על ניתוק בין קב״ה ליהודי, ולא בין יהודי לאומה.  ועיין הגרי״ד המסביר על הישות ׳כנסת ישראל׳, וכרת מפריד בין היחיד לציבור.  אולם הגרי״ד אומר שביום כיפור הציבור מתכפר והיחיד מתכפר דרך צינור הכלל]


רמב״ם הלכות תשובה פרק א׳

הלכה ד

אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יוה"כ מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד?

  • עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ובאלו נאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (ירמיהו ג, כב).
  • עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ובאלו נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).
  • עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין. ובאלו נאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).
  • במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה, יוה"כ ויסורין - שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיהו כב, יד).

פרק שביעי

הלכה ד

ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

הלכה ה

כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'.

הלכה ו

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה' ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק התשובה מקרבת את הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכן אתה מוצא שבלשון שהקדוש ברוך הוא מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונאמר ביכניהו ברשעתו כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו' וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם .



https://www.etzion.org.il/he/talmud/seder-moed/massekhet-yoma/%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%90-%D7%93%D7%A3-%D7%A4%D7%95-%D7%9B%D7%A4%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94

הגרי"ד (על התשובה, עמוד 77 ואילך) מסביר שיסודה של כפרה זו באחדות הישראלית סביב עבודת המקדש:

"מה היא מהות הכפרה של יום הכיפורים? האם היא כפרת יחיד... או שמהות הכפרה מכוונת לכנסת ישראל כולה כ"אני" קיבוצי...? התשובה לשאלה זו נמצאת בנוסח התפילה של יום הכיפורים, בברכה של קדושת היום: 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל'... מכאן שביום הכיפורים ישנם שני סוגי כפרה: הכפרה האחת היא אינדיבידואלית, פרטית, לכל יחיד ויחיד מישראל... אבל גם כנסת ישראל בשלימותה, כ"אני" מסתורי אחד, כאישיות עצמית, מיטהרת ביום הזה לפני הקדוש ברוך הוא...
כפרה כפולה זו נוגעת ליום הכיפורים, לעיצומו של יום. האם הוא הדין בנוגע לכפרה של השעיר לעזאזל? התשובה על כך היא: לא, בשום אופן לא. כפרה זו של השעיר המשתלח אין בה כלל כפרת יחיד. וכי מי מתכפר בקרבן? הבעלים! וכאן בעלי הקרבן אינם יחידים, אלא כלל ישראל...
עכשיו גם נבין בשל מה פסק הרמב"ם כי שעיר המשתלח מכפר אף ללא תשובה. כשהקרבן הוא אישי-פרטי, והאיש המקריב הוא רשע שלא שב בתשובה, הרי ממילא קרבנו הוא בבחינת "זבח רשעים תועבה" ואין בו כפרה, אבל בשעיר המשתלח בעל הקרבן אינו יחיד מסוים אלא הציבור, כנסת ישראל... ולפיכך קרבנה מכפר על כל אחד מישראל, כל זמן שיחיד זה מתדבק לכנסת ישראל והוא חלק בלתי נפרד ממנה בקשר שלא נותק".

כאמור, מכוח אותו ממד כללי סבורים גם חכמים שבשעיר המשתלח יש כפרה חלקית המתאפשרת אף בלי תשובה. לדעת הגרי"ד (בהמשך דבריו שם), זו גם החלוקה בין עבירות קלות וחמורות. בעבירות החמורות נאמר "ונכרת מעמיו", והן פוגעות בעצם ההשתייכות לכנסת ישראל, וממילא שוב לא יוכל השעיר הכלל ישראלי לכפר עליהן.

נמצאנו למדים שאמנם אין כפרה בלא תשובה, אך עצם החיבור לכלל ישראל הרי הוא כתשובה. בלשון הראי"ה (אורות התשובה יז, ב):

"הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה".


[נראה לי שהגרי״ד סובר שסוג הכפרה ליחיד דומה, כלומר יחיד שחטאה, ומתכפר על ידי השעיר המשתלח, זה כמו יחיד שעשה תשובה...ועוד הגרי״ד אומר שצריך אמונה בכנסת ישראל, ואין פעולה לחיבור לאומה, אלא רק אמונה שכנסת ישראל קיימת, נצח ישראל.  ולכן הגרי״ד ממשיך ואומר שהוא כועס על יהודי ארץ ישראל האומרים שאין קיום ליהדות הגלות (בארה״ב), שאמירה זו לטעמו של הגרי״ד מעיד על חוסר אמונה בכנסת ישראל]


איגרת התשובה

פרק י והנה תשובה עילאה זו דאתדבקותא דרוחא ברוחא על ידי תורה וגמילות חסדים היא בבחינת המשכה מלמעלה למטה, להיות דבר ה' ממש בפיו, וכמו שכתוב: "ואשים דברי בפיך", וימינו תחבקני בגמילות חסדים, דחסד דרועא ימינא וכו'. אבל אדם התחתון צריך לילך ממדרגה למדרגה ממטה למעלה, היא בחינת תשובה עילאה ואתדבקות רוחא ברוחא בכוונת הלב בתפילה, ובפרט בקריאת שמע וברכותיה, כדי לומר "ואהבת" כו' "בכל לבבך ובכל נפשך" וכו' באמת לאמיתו, וכן "והיו הדברים האלה" וכו' "ודברת בם" וכו', להיות דבר ה' בפיו באמת, ואין אמת וכו'. וכן לקיים כל המצוות, כמו שאומרים "אשר קידשנו במצוותיו", כמו "הרי את מקודשת לי", היא בחינת קודש העליון, לשון פרישות והבדלה, שאינו יכול להתלבש תוך עלמין משום דכולא קמיה כלא חשיב, אלא בבחינת סובב כל עלמין, הוא רצון העליון ברוך הוא וכו' כמו שנתבאר בליקוטי אמרים פרק מ"ו. וגם אחר התפילה אומרים "אליך ה' נפשי אשא", דהיינו לאתדבקא רוחא ברוחא כל היום וכו'. וכל זה על ידי ההתבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא בהעמקת הדעת בשתיים לפניה ובפסוקי דזמרה, כנודע.

ומאחר שהתפילה היא בחינת תשובה עילאה, צריך להקדים לפניה בחינת תשובה תתאה. וזהו שאמרו רז"ל במשנה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ופרש רש"י: הכנעה. והיא בחינת תשובה תתאה לעורר רחמים כנ"ל, וכדיליף התם בגמרא מקרא דכתיב "והיא מרת נפש".

אכן בברייתא שם תנו רבנן, אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה. ועכשיו בדור יתום הזה, שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה, אזי עצה היעוצה להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות כנ"ל. ומי שאי אפשר לו בכל לילה, על כל פנים לא יפחות מפעם אחת בשבוע לפני יום השבת, כנודע ליודעים שהשבת היא בחינת תשובה עילאה, ושב"ת אותיות "תש"ב אנוש", כי בשבת היא עליות העולמות למקורם כו', ובפרט תפילות השבת ודי למבין.

(ובזה יובן מה שכתוב: "שובה אלי כי גאלתיך". פירוש, כי מאחר ש"מחיתי כעב פשעיך", היא העברת הסטרא אחרא, ו"גאלתיך" מן החיצונים בהתעוררות רחמים עליונים באתערותא דלתתא בתשובה תתאה כנ"ל, אזי "שובה אלי" בתשובה עילאה).



נזקי שכנים


סימן קנה דין הרחקת נזיקין


נ"ל שראובן חייב לסלק היזקו אף לר"י דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה מודה הכא כיון דנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע וא"א לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר דלא קאמר ר' יוסי אלא בבור ואילן אע"פ שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק את עצמו ולהרחיק את בורו מהאילן כ"ה אמות ובור לא הוי כולי האי תשמיש קבוע וגם לא נפיש היזקא כולי האי ולהכי קאמר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו אבל בכולהו הרחקות דמתני' מודה בהו ר"י דעל המזיק להרחיק את עצמו והדבר ידוע דההיזק הזה גדול מכל הנך 


היזקות דמתני' דמודה בהו ר"י וגם לא דמי לאילן שלימים רבים עתיד ההיזק לבוא אחר אשר יגדלו השרשים אבל בנדון זה מיד כשהמים רבים ומתאספים בגומא בוקעין ועוברין לחצר שמעון והוי גירי דיליה והמדקדק בפרק לא יחפור ששיערו חכמים כל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק כתבו השיעורים והיכא שאינו ידוע כתבו בכדי שלא יזיק כדתנן ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו:


https://www.sefaria.org/Tur,_Choshen_Mishpat_155.21


וכן כל כיוצא בזה שאין ההיזק שעושה ב[א]ה בשעת המעשה כגון שהיה לחבירו אצלו בצלים זרועים מותר לסמוך לו כרישין אע"פ שמזיקין לבצלים אח"כ כשגדלו הכרישים וכן אם היה לחבירו אצלו דבורים מותר לסמוך לו חרדל אע"פ שמזיק לדבורים אחר זמן כשגדל החרדל 


והרמב"ם ז"ל כתב שצריך להרחיק משרה וכרישים וחרדל מירק ובצלים ודבורים ג"ט או מעט יותר כדי שלא יהיה ההיזק בידים וכן כתב רב אלפס ואין נראה כן מגמרא:


https://www.sefaria.org/Tur,_Choshen_Mishpat_155.45


וכן אם היה לחבירו בור אצל שדהו מותר ליטע לו אילן סמוך לו ואין זה יכול לומר לו שרשי אילנך מפסידין את בורי שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל אבל כל שאר הרחקות שדברנו בהם עד עתה חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד לפיכך חייב המזיק להרחיק:


https://www.sefaria.org/Tur,_Choshen_Mishpat_155.46


וכן אם היה לחבירו בורו כו' משנ' שם (כה:) פלוגתא דר"י ורבנן ופסק שם שמואל הלכה כרבי יוסי ורב אשי אמר דמודה רבי יוסי בגירי דיליה:



https://www.sefaria.org/Beit_Yosef,_Choshen_Mishpat_155.46.1


היה לחבירו ירק וכו' ג"ז משנה שם (כה.) מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים ר' יוסי מתיר בחרדל ובריש ההוא פירקא (יח.) אסיקנא דהא דקאמר רבי יוסי מתיר בחרדל לאו דוקא חרדל דה"ה במשרה וירק ובצלים וכרישים נמי שרי דקסבר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו מהמזיק ואמרינן בסוף ההוא פירקא (כה:) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דידיה וכתב הרי"ף אלא מיהו ודאי צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גירי' כי היכי דמרחיק שיח ומערה וכן כתב הרא"ש והרמב"ם פ"י מהלכות שכנים השוה כרישין וחרדל למשרה דבעי לארחוקי כדי שלא יזיקו בידים דלא ליהוו גירי דידיה נ"ל שסובר דהרי"ף דנקט משרה חדא מינייהו נקט וה"ה לכרישין וחרדל דמ"ש ולא ידעתי למה כתב רבינו דין זה בשם הריף ולא כתבו ג"כ בשם הרא"ש: ומ"ש רבינו ואינו נראה כן בגמרא טעמא משום דסתמא קתני ר' יוסי מתיר בחרדל ומשמע דמתיר בלא שום הרחקה כלל ואין זו טענה דכיון דאמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה ממילא משמע דכשהתיר ר' יוסי בחרדל לא התיר אלא ע"י הרחקה כדי דלא ליהוי גירי דיליה וזה פשוט: עיין בהריב"ש סימן שכ"ב כי שם האריך בפירוש סוגיא זו דחרדל ודבורים:


https://www.sefaria.org/Beit_Yosef,_Choshen_Mishpat_155.44.1


אע"פ שאין ההיזק יכול להגיע אליו מיד אלא מן הרוח שמסייעו כגון שמנפץ הפשתן והרוח מוליך המוץ למקום אחר ומזיק וכיוצא כזה אפ"ה יכול למנען אבל בעל העיטור כתב על ההיא דלא יעמיד אדם תנור דקתני בה ואם הזיק חייב לשלם דה"ה בכל אינך שיעורין אם הזיק אפילו לאחר שהרחיקו חייב לשלם ומשום דהיזק דנורא מינכרא לכולי עלמא וידיע נזקיה הוא דתנן הכי אבל נזקין דלעיל לא ידיע אבל אי ידיע ומינכרא מילתא לדייני חייב דממונא דידיה אזיק וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שבכולם חייב לשלם חוץ מהיזק הנמייה ע"י סמיכת כותל והיזקא דמנפיץ כיתנא שלא היה ההיזק ראוי לבוא מכח מעשיו אלא ע"י הרוח והנמייה לפיכך לא חשיב מזיק אלא גרמא בנזקין הוא ופטור:


https://www.sefaria.org/Tur,_Choshen_Mishpat_155.50



הבית והעליה


סעיף כב מרחיקין גורן מהעיר


סעיף כג מרחיקין נבלות


סימן קנו דין מי שירד לאומנתו של חברו


 

נזקי אש

 האם סופר יכול למנוע כניסה של תושב?

האם היא בגדר רשות היחיד?

דרך הרבים שהתחיל כפרטי האם הבעל הפרטי חייב לתחזק?

לשיטתי היא אבדה את הגדרת רשות היחיד

מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ נְטָלָהּ וְנָתַן לָהֶם מִן הַצַּד מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן וְשֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ

https://www.sefaria.org/Bava_Batra.99b.8

מִי שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ נְטָלָהּ וּנְתָנָהּ לָהֶם מִן הַצַּד מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן וְזָכוּ בּוֹ וְזֶה שֶׁנָּטַל לֹא זָכָה בּוֹ. וְכַמָּה רֹחַב דֶּרֶךְ הָרַבִּים אֵין פָּחוֹת מִשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת:

https://www.sefaria.org/Mishneh_Torah,_Damages_to_Property.13.27

וְטַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דְּרַב יְהוּדָה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים אָסוּר לְקַלְקְלוֹ

https://www.sefaria.org/Bava_Batra.100a.5

ושואלים: וטעמא מאי [וטעם המשנה מהו]? מדוע אין בעל השדה יכול להחזיר את המצב לקדמותו: שהרבים יקבלו את הדרך הישנה שלהם, והוא יטול לעצמו את הדרך החדשה שנתן להם? ומשיבים: משום מה שאמר רב יהודה, שאמר רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים — אסור לקלקלו, והרי נתן להם דרך והחזיקו בה.

https://www.sefaria.org/Steinsaltz_on_Bava_Batra.100a.5

ב) אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזֻזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא יַאֲפִיל הַדֶּרֶךְ עַל גַּבֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם רָצָה, כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמוֹצִיאוֹ. כָּנַס וְלֹא הוֹצִיא, הֲרֵי זֶה מוֹצִיא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר הַכְּתָלִים לִמְקוֹמָם לְעוֹלָם, שֶׁכָּל מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים אָסוּר לְקַלְקְלוֹ. 
https://shulchanarukh.alhatorah.org/Full/Choshen_Mishpat/417#!

אז הסופר לא רק שאינו רשאי לעצור כניסה אלא חייב לתחזק את הכניסה

[8/16, 12:18] David: Before that we need to understand the parameters
[8/16, 12:28] David: 1. Seems that not only does the private individual lose private ownership they need to maintain previous status quo
[8/16, 12:29] David: 2. Communities take ownership through behavior, kinyan, mechanisms
[8/16, 12:29] David: 3. Specificity to usage, if the usage by the public was a path they can not change it to an orchard
[8/16, 12:31] David: Your question to me sounds like, is there a half a kinyan?  Can I acquire a space for half a day as public and half a day as private?
[8/16, 12:32] David: I know such a thing exists in partnerships, but I dont know about public space?

I could see how a partnership is two individuals at the same level while a private public interaction is at two different scales

עוד שאלה
האם וירוס יש לה גדר של נזיקי אש?
אין לה רוח חיים וצריכה רוח אחרת מתןיה ללך

הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמָיִם. שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ, הַפִּקֵּחַ חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר, וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים, הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים, וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר, הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב. בָּא אַחֵר וְלִבָּה, הַמְּלַבֶּה חַיָּב. לִבְּתָה הָרוּחַ, כֻּלָּן פְּטוּרִין. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה וְאָכְלָה עֵצִים, אוֹ אֲבָנִים, אוֹ עָפָר, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה. עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים, אוֹ נָהָר, פָּטוּר. הַמַּדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, עַד כַּמָּה תַעֲבֹר הַדְּלֵקָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלוּ הוּא בְאֶמְצַע בֵּית כּוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, כְּדֶרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חֲמִשִּׁים אַמָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה (שמות כב), הַכֹּל לְפִי הַדְּלֵקָה:

https://www.sefaria.org/Mishnah_Bava_Kamma.6.4

אש דכתיב (שמות כב, ה) שלם ישלם המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר

נראה פשוט שחיוב באש קיים רק כאשר אדם פועל מעשה בידיים.

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.55b.12

אמר מר הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה היכי דמי אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי נחייב אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.56a.2

כאשר יש רוח מצויה עדיין הוא פועל בידיים הרי הוא קופף את קמת חברו, לכן נראה
שאין חיוב למדליק אש ויצאה ברוח מצויה מהגחלת אחר זמן,  זה האמירה של הגמרא 'עד דעביד כעין מבעיר'

אז הפלא הוא שאש חייב בכלל

הניחא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב מאי איכא למימר

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.56a.20

כל אש חייב להיות לפחות תחילתו בפשיעה  אם תחילתו באונס כגון ברק יצר אש ובא רוח מצויה ברור שפתור

--------
אלא שכך כותב הרמבם

נָפְלָה דְּלֵקָה בַּחֲצֵרוֹ וְנָפַל גָּדֵר שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַדְּלֵקָה וְעָבְרָה הַדְּלֵקָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת. אִם הָיָה יָכוֹל לִגְדֹּר הַגָּדֵר שֶׁנָּפַל וְלֹא גְּדָרוֹ חַיָּב. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשׁוֹרוֹ שֶׁיָּצָא וְהִזִּיק שֶׁהָיָה לוֹ לְשָׁמְרוֹ וְלֹא שְׁמָרוֹ:

https://www.sefaria.org/Mishneh_Torah,_Damages_to_Property.14.4

--------

מאן דתני ליבה לא משתבש דכתיב (שמות ג, ב) בלבת אש ומאן דתני ניבה לא משתבש דכתיב (ישעיהו נז, יט) בורא ניב שפתים:

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.60a.3

נראה לי לפירוש ראשון האש קיים מעצמו ליבת האש, המזיק, כבר נוצר על ידי הראשון, ואילו לפירוש שני הרוח הוא העיקר, האדם הנושף על הגחלת בורא את המזיק.  בורא ניב.

ופוסקים לפירוש שני לרוב ולכן נראה שוירוס לעצמו אינו מזיק רק המחיה את הוירוס בדומה לרוח בורא את המזיק

--------------------

במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו אבל מדליק בתוך של חבירו (דברי הכל) משלם כל מה שהיה בתוכו

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.62a.1

========

שור דרכיה לנתוקי בור דרכיה לנתורי גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.9b.14

מתני׳ המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה רבי אלעזר בן עזריה אומר רואין אותו כאילו הוא באמצע בית כור ר"א אומר ט"ז אמות כדרך רה"ר רבי עקיבא אומר חמשים אמה ר"ש אומר (שמות כב, ה) שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה:

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.61b.2

רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור:

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.60a.7

יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא מר א"ל לימא מר שמעתתא ומר א"ל לימא מר אגדתא פתח למימר אגדתא ולא שביק מר פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.60b.11

אמר להן אי הכי אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו (שמות כב, ה) כי תצא אש ומצאה קוצים תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.60b.13

זה נראה לי מפתח הסוגיא   רק כאשר רואים גם הלכה וגם אגדתא אפשר להבין נזקי אש

יש פן של חיוב של קבה שהוא ברא את האש והאדם קטן

שמעתתא פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו:

https://www.sefaria.org/Bava_Kamma.60b.15

שני המימדים מצד אחד רב אשי גרמא בניזיקין פטור ומצד שני רב יצחק נפחא אשו משום חציו

יפה לראות שמות החכמים  רב אשי פטור
רב יצחק נפחא חייב

אין האש מחייב אלא הנפחא
אולי ויפח באפיו
אולי רוח