לעילוי נשמת אמי מורתי חיה שרה ציפורה בת חיים הריני כפרת משכבה
דף כג - א
פרק רביעי
חזרנו לנולד. פתחנו את המסכת בביצה שנולד. ועכשיו חזרנו לכלי שנולד שנראה במפתיע איסור דאורייתא!!
ועוד נולד מוליד אש. שפה חריפה.
מתני'
אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה:
...
הכל לפי תנאו
אביי ורבא דאמרי תרוייהו
באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו
אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה
ומאי שנא מהא דאתמר הפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים
אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר
ורב אסי אמר כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר
התם דמפסקו לילות מימים כל חד וחד יומא מצוה באפי נפשיה הוא
הכא דלא מפסקו לילות מימים כולהו יומי כחדא יומא אריכתא דמי:
דף לג - ב
אין מוציאין את האור וכו':
מ''ט משום דקא מוליד ביום טוב
ונראה שהגישה המתירה של פרקים ב' ג' אינם בפרק ד'. וגם אני שומע חל הקדושה מהקב״ה. אביי.
page 288
What is Bipolar Disorder? As the word sounds, the disorder involves behavior that is poles apart. At one end, Classic Bipolar disorder (Bipolar Disorder I) is characterized by episodes of mania and episodes of depression.
In a manic state, a person may have extreme euphoria or optimism to the point of impairing judgment. She may be hyperactive and stay up all night...
Chaim K.’s appointment provided an opportunity to discuss the “highs” and “lows.” Our conversations and his mood seemed on an even keel. This, or course, made me wonder when things would change, as they usually do.
....
When does believing in oneself become deadly? Does optimism, to an extreme, mean becoming heretic? Can a certain type of self-belief create a new reality? Is optimism more narrow? Can it be defined as appreciating something or projecting hope on a thing that already exists and will impact positively, therefore being less “interfering” in God’s world?
Page -- 12 -- case vignettes
below are just a small example of what awaits them:
– A referral from pediatrics with a request to speak to a young couple in
their twenties: their nine-month old son was just diagnosed as having Cystic
Fibrosis (CF). The father was born in Europe; the mother, in the States. The fa-
ther’s family is Ashkenazi (of Central European origin); the mother’s Sephardic,
descendants from the Spanish Inquisition. They never would have joined their
genetic history had they not met at Hebrew University during their junior year
abroad, both have the recessive gene for CF, which sadly plagues their son.
With the advent of the Internet they are not only drowning in the sorrow of the
diagnosis, loneliness without family in Israel, but also information – too much
and too soon.
– They flew up from Eilat. The child is seven years old with his mother, a
single parent. The child was diagnosed as psychotic and retarded in Eilat. The
mother reported that a child-psychiatrist comes to the health clinic every two
weeks. She feels her son cannot be retarded, as he is so clever in so many ways.
She collected money so that they could fly up to Jerusalem for an assessment
by a neurologist. The mother seems to be correct. The neurologist diagnoses
Tourette Syndrome but feels that this diagnosis does not tell the whole story.
The child is then referred for a neuropsychological evaluation, which means
another flight up to Jerusalem. After six hours of assessment, the data seems to
point up to a child of average intelligence with a Non-verbal Learning Disorder
and Tourette Syndrome.
– The distraught mother brings in a beautiful seven-year old girl. The prin-
cipal will not let her back into school as she has had her fourth incident. The
little girl describes the incident. A child bullied her friend. She threw rocks at
the child, causing bruising. As I am wont to do, I ask about the stones, were
they round? Were they gray or another color? And other such questions. In the
conversation that ensues, she mentions that she had looked for glass shards but
couldn’t find them. They are better, she says, because they draw blood, and the
bully deserved more than just a bruise. The intelligence scores are low, belying
what clinically presents as a highly intelligent child. Her projective tests give us
direction. She may have an incipient form of schizophrenia. From where does
this aggression stem? I refer her for psychiatric evaluation.
– “The school wants to place my child in a school for the retarded, he was
never retarded, he’s just ill.” The mother had convinced my secretary to bypass
the four-month waiting list. When I see the child, I understand why my usually
determined secretary caved in. The 13-year old has ALD, Adrenoleukodystro-
phy, better known as the disease described in the movie “Lorenzo’s Oil.” It is
an autosomal (through the mother) degenerative disease, presenting at about
6–9 years of age with a not so slowly degenerating neurological and muscular
functions until death. In the assessment of this young teen, he was strapped
to his wheelchair and could barely be understood through his slurred speech.
His cognitive function was “generously” plotted at about four years of age. His
school did not know how to handle and “teach” him. I explain the disorder to
the school and end the conversation agreeing that trying to “teach” him may not be the most rewarding of activities, neither for him nor for the teacher. It was
decided to let him keep attending his regular school, with an aide, as well as
with his classmates with whom he entered first grade, until medically it would
be impossible for him to continue. The teaching would be of chesed (kindness)
to his classmates, and by letting him stay in class with an aide, we might help address mother’s plea to be heard that “my child was not born retarded,” not to
speak of his feelings of joy at being allowed to “remain in regular school like all
his other childhood friends.”
– Her brother is Autistic. In further intake sessions it seems he has Fragile X. She, an attractive 12-year old, is having extreme difficulty in mathematics. She has almost no friends, doesn’t “get it,” her classmates say; can’t organize her materials for school and has difficulty attending to task. ADD, said her teachers; she needs to be on medication. The mother wanted to do an assessment before going to the family doctor to get the meds. The assessment profile is consistent with Fragile X-F (the female presentation of the mostly male Fragile-X, a genetic disorder that in its mildest form causes ADD). We will not know for sure, because the parents don’t want her genetically tested, they have “enough on their 2 plate right now.” I agree and present the school with a detailed remediation and realistic expectation plan, as well as recommendations for easing testing requirements and “release” from the requirement to take bagruyot – statewide matriculation tests – in math.
– She was referred for consultation by the Genetics Department; they don’t want to test her. They referred her to me. Her parents were divorced when 28she was five years of age, and her father lives abroad. She is an only child. Her grandmother, mother, and only aunt, have all died of ovarian cancer. She wants to do the genetic testing for the genetic marker for BRCA-1 and BRCA-2, the Jewish gene for breast and ovarian cancer. She is twenty years old. If she has 32 the gene she has almost a 70 percent chance of getting the disease. The only therapy at this point in time is prophylactic oophorectomy and mastectomy (ovary and breast removal). This is generally not done until the patient has had children and is over the age of forty. In the course of our meeting, she tells me that she really knows already that she has the gene. She knows she is going to die and leave her daughter with the same pain and loneliness, and then die young as well. Why should she go out on a date? Why should she get married, even if someone would have her? She feels compelled to tell all on the first date. I ask her if she would rather be dead now and save years of uncertainty. “What are you talking about?” she yells at me. “What kind of a psychologist are you anyway, aren’t you supposed to help people! No one knows when he or she is going to die. A terrorist might even kill me when I step out of the hospital.” We make an appointment for the following week to discuss dating.
– At the beginning, she came in weekly for therapy. Now this burn survi-
vor, a victim of a booby-trapped car bomb, comes once a month when she has
follow-up occupational therapy appointments. One week she came twice. The
“anniversary” of the bombing was coming up, as was the final healing of her
“exposed” scars. I’m not sure which is more traumatic for her at this point in
time.
– She was three months old in her mother’s arms when a car hit them. This
three and a half year old Arab girl is just beginning to speak. The developmental
neuropsychological assessment shows a delay in abilities that are thought to be
localized in the left hemisphere of her brain. I advise her lawyer not to settle the
case, rather get speech and language therapy for the moment and re-evaluate
her in two years.
– I am asked to see a woman in the cardio-thoracic surgery ward. “We put
in a new valve and she’ll do fine,” said the nurse. “What’s the problem,” I ask.
“If we could, we would want to take it back. She’s a nightmare of a patient.”
I visit her and hear her complaints of all and sundry. I tell her that she seems
more afraid and anxious than my regular post-surgery patients. I tell her about
EMDR, which she agrees to try.11 We started and she began to laugh hard and
loud, I started to really get worried. In the course of EMDR, she talks about a
picture she sees of herself in Russia, separated from her mother at a train sta-
tion. Then she told me that when that happened she was around four years old
and now she’s fifty-four. “I guess I feel the same now, and you are my mother
who just found me.” The nurses told me the next day that they couldn’t believe
she was the same patient.
Some of my friends, who are not in the field, ask how it is that I enjoy my work
so much. I answer, that I see my job as finding the healthy part of the child,
adult, and situation in each individual case. I hope I am able to communicate
and teach this to my students.
pg 379
My work as a neuropsychologist involves what I call “a search for the healthy part of the child.” Most, if not all of the children I see have been referred as a result of some form of disability
That is the definition of neuropsychology: the study of the brain/behavior relationship in order to diagnose, analyze and develop rehabilitation means for circumventing the area of the brain affected, and the behaviors compromised.
In so doing, we endeavor to help the child maximize her or his potential. These might be the disabilities that one can see – physical malformations, or those that are not obvious to the eye. They may be brought about by injuries sustained at birth, genetically transmitted, head trauma as a result of car accidents, brain malformations, cancer, or serious learning disabilities with no known cause. In any event these realities prevent the child from being who she or he otherwise might have been.
מסכת ביצה
פרק ראשון
מתני'
ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל
בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית
השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה
ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום
ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא:
ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל
בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית
השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה
ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום
ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא:
דף ז' ע"ב
בית שמאי אומרים שאור בכזית:
מאי טעמייהו דב''ש
א''כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית שאור שחמוצו קשה לא כל שכן
שאור דכתב רחמנא למה לי לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה
ובית הלל צריכי דאי כתב רחמנא שאור הוה אמינא משום דחמוצו קשה אבל חמץ דאין חמוצו קשה אימא לא צריכא
ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא צריכא
ובית שמאי לית להו דרבי זירא
דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ
לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי לענין ביעור
בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה
ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה
אתמר נמי א''ר יוסי בר חנינא
מחלוקת לענין ביעור אבל לענין אכילה דברי הכל זה וזה בכזית
תניא נמי הכי {שמות יג-ז} ולא יראה לך (שאור) ולא יראה לך (חמץ) זהו מחלוקת שבין בית שמאי וב''ה
שב''ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת וב''ה אומרים זה וזה בכזית:
מאי טעמייהו דב''ש
א''כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית שאור שחמוצו קשה לא כל שכן
שאור דכתב רחמנא למה לי לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה
ובית הלל צריכי דאי כתב רחמנא שאור הוה אמינא משום דחמוצו קשה אבל חמץ דאין חמוצו קשה אימא לא צריכא
ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא צריכא
ובית שמאי לית להו דרבי זירא
דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ
לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי לענין ביעור
בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה
ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה
אתמר נמי א''ר יוסי בר חנינא
מחלוקת לענין ביעור אבל לענין אכילה דברי הכל זה וזה בכזית
תניא נמי הכי {שמות יג-ז} ולא יראה לך (שאור) ולא יראה לך (חמץ) זהו מחלוקת שבין בית שמאי וב''ה
שב''ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת וב''ה אומרים זה וזה בכזית:
פרק שני
{שמות טז-כג} את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו
מכאן אמר ר' אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל
מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה
ת''ר
מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב
יצתה כת ראשונה אמר הללו בעלי פטסין
כת שניה אמר הללו בעלי חביות
כת שלישית אמר הללו בעלי כדין
כת רביעית אמר הללו בעלי לגינין
כת חמישית אמר הללו בעלי כוסות
התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה
נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין
אמר להם בני לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה
בשעת פטירתן אמר להם
{נחמיה ח-י} לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו
כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם
אמר מר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה
והא שמחת יום טוב מצוה היא
רבי אליעזר לטעמיה דאמר שמחת יום טוב רשות
דתניא
רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה
ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם
אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו
כתוב אחד אומר {דברים טז-ח} עצרת לה' אלהיך
וכתוב אחד אומר {במדבר כט-לה} עצרת תהיה לכם
הא כיצד
רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם
מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב
יצתה כת ראשונה אמר הללו בעלי פטסין
כת שניה אמר הללו בעלי חביות
כת שלישית אמר הללו בעלי כדין
כת רביעית אמר הללו בעלי לגינין
כת חמישית אמר הללו בעלי כוסות
התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה
נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין
אמר להם בני לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה
בשעת פטירתן אמר להם
{נחמיה ח-י} לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו
כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם
אמר מר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה
והא שמחת יום טוב מצוה היא
רבי אליעזר לטעמיה דאמר שמחת יום טוב רשות
דתניא
רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה
ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם
אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו
כתוב אחד אומר {דברים טז-ח} עצרת לה' אלהיך
וכתוב אחד אומר {במדבר כט-לה} עצרת תהיה לכם
הא כיצד
רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם
פרק שלישי
אין צדין. בדף כ"ו ע"ב ישראל עזין
יש מצד אחד פתיח שאסור לצוד. אבל מצד שני יש היתר. ודווקא אסור להביא הביתה כל הבהמה השחוטה.
וצריך לקחת ממקום השחיטה. כאילו מהשדה ולא להמתין. וגוי שהביא מותר.
ואפילו רבי פתח בהיתר אכילה ורק אח"כ חזר בו.
וצריך לקחת ממקום השחיטה. כאילו מהשדה ולא להמתין. וגוי שהביא מותר.
ואפילו רבי פתח בהיתר אכילה ורק אח"כ חזר בו.
מכל זה אני לומד שיום טוב הוא עז. יש בו אנרגיה של יציאה לשדה. ולא כמו שבת אל יצא איש מביתו.
ביום טוב אין איסור הוצאה. לא נשארים בבית. יום טוב הבאה מכוח האדם צריך כוחות של אדם.
אסור טירחה יתרה אבל צריך פעילות.
ביום טוב אין איסור הוצאה. לא נשארים בבית. יום טוב הבאה מכוח האדם צריך כוחות של אדם.
אסור טירחה יתרה אבל צריך פעילות.
אז פרק ראשון פתח באיסור. ודמיון לשבת והכנה ליצור קדושת היום מתוך פעילות.
לעומת שבת שקדושת היום באה בשביתה ואיסור מלאכה.
ופרק שני ׳הואיל׳ מתיר פעילות ביום טוב. ופרק שלישי מבקש שנצא לשדה. דף כג - א
ורבה אמר על גבי חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור
מ''ט משום דקמוליד ריחא
ומ''ש ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו
התם ריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא
הכא אולודי הוא דקמוליד ריחא
רבא אמר על גבי גחלת נמי מותר מידי דהוה אבשרא אגומרי
דרש רב גביהא מבי כתיל אפתחא דבי ריש גלותא קטורא שרי
א''ל אמימר מאי קטורא אי קטורא בידי מעשה אומן הוא ואי לעשן אסור דהא קא מכבה
פרק רביעי
חזרנו לנולד. פתחנו את המסכת בביצה שנולד. ועכשיו חזרנו לכלי שנולד שנראה במפתיע איסור דאורייתא!!
ועוד נולד מוליד אש. שפה חריפה.
מתני'
אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה:
...
הכל לפי תנאו
אביי ורבא דאמרי תרוייהו
באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו
אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה
ומאי שנא מהא דאתמר הפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים
אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר
ורב אסי אמר כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר
התם דמפסקו לילות מימים כל חד וחד יומא מצוה באפי נפשיה הוא
הכא דלא מפסקו לילות מימים כולהו יומי כחדא יומא אריכתא דמי:
דף לג - ב
אין מוציאין את האור וכו':
מ''ט משום דקא מוליד ביום טוב
ונראה שהגישה המתירה של פרקים ב' ג' אינם בפרק ד'. וגם אני שומע חל הקדושה מהקב״ה. אביי.
והשפה היא יומא. יש. קדושה ביום.
ואולי יום טוב המקודש על ידי אדם והכנתו חי בעולם מקביל ליום קדוש מועד קדושה הבאה בלידה מהקב״ה.
ולכן כאשר האדם מוליד משהו הוא עובר לעולמו של הקב״ה.
ולכן כאשר האדם מוליד משהו הוא עובר לעולמו של הקב״ה.
[דרך אגב נראה גם מעניין שרבי יהודה מקפיד על כוונה.
מצד אחד דבר שאינו מתכוון אסור כנראה משום שאנו רואים במעשה גילוי כוונה.
ומצד שני כוונה לדבר אחר, שובר כלי לגרוגרות וכדומה מתיר.
כנראה רבי שמעון פשוט מתעלם מכוונה. ורק המעשה והתוצר חשובים.]
מצד אחד דבר שאינו מתכוון אסור כנראה משום שאנו רואים במעשה גילוי כוונה.
ומצד שני כוונה לדבר אחר, שובר כלי לגרוגרות וכדומה מתיר.
כנראה רבי שמעון פשוט מתעלם מכוונה. ורק המעשה והתוצר חשובים.]
Mommy was a fan of widening the derech, recognizing the individuality of each child, here she is summarizing a discussion group, where they talked about the prototypical 'troubled child', in their group discussion they, a group of mental health professionals, created an 'avatar', a (poor) representation of the child for discussion, mommy concludes by saying:
page 119
I went home thinking that I hope we all use, bless and recognize the good bad-ugly-glorious generations of experiences in a reparative way when we delve into ourselves to help others.
Don’t think for a minute that what you have been “created” – in formal schools and the informal school of life – can be better than that created in the Seven Days of Creation. In attempting to do so, we risk throwing out the proverbial baby that Hashem created in Gan Eden along with our historic bathwater.
Parents, Teachers and Mental Health Professionals, let’s get out the elbow grease and help that avatar polish the gold Pintele Yid – that little spark of Jewishness that remains alive and indestructible inside. In order to do that, one has to connect with one’s own self and that glow will point you and your charges in the right direction.
page 151
Levi is a 26-year old Chassidic young man. At age twenty, he 2 was hit by a car. Over five years later, after many hospitalizations and then 3 rehabilitation, he functions pretty well physically. But cognitively he has some problems and serious issues with short-term memory.
...
“You are a psychologist doctor, right? What kind of person would do this? I have my favorite type of cake in front of me – chocolate. I leave it on my plate and go to wash. When I come back, someone has eaten it, and there are barely any crumbs on the plate. Who would do that?” he plaintively asks.
...
I look at Levi and say, “Five years ago, you had a wonderful life. You knew you were an ilui who knew so much. You got up and went outside, and when you came back, there were only crumbs of your former life, your ‘chocolate cake’ on your plate.”
...
Levi looks at me very pensively. “I see what you are saying.”
“But this isn’t the end,” I continue. “What is your next favorite cake or cookie?”
Levi thinks a minute and says his usual: “I don’t think I remember.”
“How about chocolate chip cookies?”
“Yes, I do like them.”
We planned to meet in two days. I prepared chocolate chip cookie batter at home in the morning, put it in a very thick plastic bag and put the chocolate chips in another bag.
When Levi came for his appointment I ask him to remind me of the cake story. He repeats the whole story with the same sadness and amazement that someone would do such a despicable act.
I show him the batter and ask him to knead in the chocolate chips. We then place the batter in little foil cupcake tins, and I put them in the toaster oven we keep in the office. With the wonderful smell wafting through the hospital corridor, people knock on my door and ask what was going on.
I used this opportunity to give the nimshal (parable’s meaning). I say that there are other kinds of cookies and cakes waiting for you to make and eat. Many people think that a new “chocolate chip cookie” is wonderful. You have a new and different life now, no question about it. But it looks, smells and tastes pretty good!
page 119
I went home thinking that I hope we all use, bless and recognize the good bad-ugly-glorious generations of experiences in a reparative way when we delve into ourselves to help others.
Don’t think for a minute that what you have been “created” – in formal schools and the informal school of life – can be better than that created in the Seven Days of Creation. In attempting to do so, we risk throwing out the proverbial baby that Hashem created in Gan Eden along with our historic bathwater.
Parents, Teachers and Mental Health Professionals, let’s get out the elbow grease and help that avatar polish the gold Pintele Yid – that little spark of Jewishness that remains alive and indestructible inside. In order to do that, one has to connect with one’s own self and that glow will point you and your charges in the right direction.
page 151
Levi is a 26-year old Chassidic young man. At age twenty, he 2 was hit by a car. Over five years later, after many hospitalizations and then 3 rehabilitation, he functions pretty well physically. But cognitively he has some problems and serious issues with short-term memory.
...
“You are a psychologist doctor, right? What kind of person would do this? I have my favorite type of cake in front of me – chocolate. I leave it on my plate and go to wash. When I come back, someone has eaten it, and there are barely any crumbs on the plate. Who would do that?” he plaintively asks.
...
I look at Levi and say, “Five years ago, you had a wonderful life. You knew you were an ilui who knew so much. You got up and went outside, and when you came back, there were only crumbs of your former life, your ‘chocolate cake’ on your plate.”
...
Levi looks at me very pensively. “I see what you are saying.”
“But this isn’t the end,” I continue. “What is your next favorite cake or cookie?”
Levi thinks a minute and says his usual: “I don’t think I remember.”
“How about chocolate chip cookies?”
“Yes, I do like them.”
We planned to meet in two days. I prepared chocolate chip cookie batter at home in the morning, put it in a very thick plastic bag and put the chocolate chips in another bag.
When Levi came for his appointment I ask him to remind me of the cake story. He repeats the whole story with the same sadness and amazement that someone would do such a despicable act.
I show him the batter and ask him to knead in the chocolate chips. We then place the batter in little foil cupcake tins, and I put them in the toaster oven we keep in the office. With the wonderful smell wafting through the hospital corridor, people knock on my door and ask what was going on.
I used this opportunity to give the nimshal (parable’s meaning). I say that there are other kinds of cookies and cakes waiting for you to make and eat. Many people think that a new “chocolate chip cookie” is wonderful. You have a new and different life now, no question about it. But it looks, smells and tastes pretty good!
page 288
What is Bipolar Disorder? As the word sounds, the disorder involves behavior that is poles apart. At one end, Classic Bipolar disorder (Bipolar Disorder I) is characterized by episodes of mania and episodes of depression.
In a manic state, a person may have extreme euphoria or optimism to the point of impairing judgment. She may be hyperactive and stay up all night...
Chaim K.’s appointment provided an opportunity to discuss the “highs” and “lows.” Our conversations and his mood seemed on an even keel. This, or course, made me wonder when things would change, as they usually do.
....
When does believing in oneself become deadly? Does optimism, to an extreme, mean becoming heretic? Can a certain type of self-belief create a new reality? Is optimism more narrow? Can it be defined as appreciating something or projecting hope on a thing that already exists and will impact positively, therefore being less “interfering” in God’s world?
Page -- 12 -- case vignettes
below are just a small example of what awaits them:
– A referral from pediatrics with a request to speak to a young couple in
their twenties: their nine-month old son was just diagnosed as having Cystic
Fibrosis (CF). The father was born in Europe; the mother, in the States. The fa-
ther’s family is Ashkenazi (of Central European origin); the mother’s Sephardic,
descendants from the Spanish Inquisition. They never would have joined their
genetic history had they not met at Hebrew University during their junior year
abroad, both have the recessive gene for CF, which sadly plagues their son.
With the advent of the Internet they are not only drowning in the sorrow of the
diagnosis, loneliness without family in Israel, but also information – too much
and too soon.
– They flew up from Eilat. The child is seven years old with his mother, a
single parent. The child was diagnosed as psychotic and retarded in Eilat. The
mother reported that a child-psychiatrist comes to the health clinic every two
weeks. She feels her son cannot be retarded, as he is so clever in so many ways.
She collected money so that they could fly up to Jerusalem for an assessment
by a neurologist. The mother seems to be correct. The neurologist diagnoses
Tourette Syndrome but feels that this diagnosis does not tell the whole story.
The child is then referred for a neuropsychological evaluation, which means
another flight up to Jerusalem. After six hours of assessment, the data seems to
point up to a child of average intelligence with a Non-verbal Learning Disorder
and Tourette Syndrome.
– The distraught mother brings in a beautiful seven-year old girl. The prin-
cipal will not let her back into school as she has had her fourth incident. The
little girl describes the incident. A child bullied her friend. She threw rocks at
the child, causing bruising. As I am wont to do, I ask about the stones, were
they round? Were they gray or another color? And other such questions. In the
conversation that ensues, she mentions that she had looked for glass shards but
couldn’t find them. They are better, she says, because they draw blood, and the
bully deserved more than just a bruise. The intelligence scores are low, belying
what clinically presents as a highly intelligent child. Her projective tests give us
direction. She may have an incipient form of schizophrenia. From where does
this aggression stem? I refer her for psychiatric evaluation.
– “The school wants to place my child in a school for the retarded, he was
never retarded, he’s just ill.” The mother had convinced my secretary to bypass
the four-month waiting list. When I see the child, I understand why my usually
determined secretary caved in. The 13-year old has ALD, Adrenoleukodystro-
phy, better known as the disease described in the movie “Lorenzo’s Oil.” It is
an autosomal (through the mother) degenerative disease, presenting at about
6–9 years of age with a not so slowly degenerating neurological and muscular
functions until death. In the assessment of this young teen, he was strapped
to his wheelchair and could barely be understood through his slurred speech.
His cognitive function was “generously” plotted at about four years of age. His
school did not know how to handle and “teach” him. I explain the disorder to
the school and end the conversation agreeing that trying to “teach” him may not be the most rewarding of activities, neither for him nor for the teacher. It was
decided to let him keep attending his regular school, with an aide, as well as
with his classmates with whom he entered first grade, until medically it would
be impossible for him to continue. The teaching would be of chesed (kindness)
to his classmates, and by letting him stay in class with an aide, we might help address mother’s plea to be heard that “my child was not born retarded,” not to
speak of his feelings of joy at being allowed to “remain in regular school like all
his other childhood friends.”
– Her brother is Autistic. In further intake sessions it seems he has Fragile X. She, an attractive 12-year old, is having extreme difficulty in mathematics. She has almost no friends, doesn’t “get it,” her classmates say; can’t organize her materials for school and has difficulty attending to task. ADD, said her teachers; she needs to be on medication. The mother wanted to do an assessment before going to the family doctor to get the meds. The assessment profile is consistent with Fragile X-F (the female presentation of the mostly male Fragile-X, a genetic disorder that in its mildest form causes ADD). We will not know for sure, because the parents don’t want her genetically tested, they have “enough on their 2 plate right now.” I agree and present the school with a detailed remediation and realistic expectation plan, as well as recommendations for easing testing requirements and “release” from the requirement to take bagruyot – statewide matriculation tests – in math.
– She was referred for consultation by the Genetics Department; they don’t want to test her. They referred her to me. Her parents were divorced when 28she was five years of age, and her father lives abroad. She is an only child. Her grandmother, mother, and only aunt, have all died of ovarian cancer. She wants to do the genetic testing for the genetic marker for BRCA-1 and BRCA-2, the Jewish gene for breast and ovarian cancer. She is twenty years old. If she has 32 the gene she has almost a 70 percent chance of getting the disease. The only therapy at this point in time is prophylactic oophorectomy and mastectomy (ovary and breast removal). This is generally not done until the patient has had children and is over the age of forty. In the course of our meeting, she tells me that she really knows already that she has the gene. She knows she is going to die and leave her daughter with the same pain and loneliness, and then die young as well. Why should she go out on a date? Why should she get married, even if someone would have her? She feels compelled to tell all on the first date. I ask her if she would rather be dead now and save years of uncertainty. “What are you talking about?” she yells at me. “What kind of a psychologist are you anyway, aren’t you supposed to help people! No one knows when he or she is going to die. A terrorist might even kill me when I step out of the hospital.” We make an appointment for the following week to discuss dating.
– At the beginning, she came in weekly for therapy. Now this burn survi-
vor, a victim of a booby-trapped car bomb, comes once a month when she has
follow-up occupational therapy appointments. One week she came twice. The
“anniversary” of the bombing was coming up, as was the final healing of her
“exposed” scars. I’m not sure which is more traumatic for her at this point in
time.
– She was three months old in her mother’s arms when a car hit them. This
three and a half year old Arab girl is just beginning to speak. The developmental
neuropsychological assessment shows a delay in abilities that are thought to be
localized in the left hemisphere of her brain. I advise her lawyer not to settle the
case, rather get speech and language therapy for the moment and re-evaluate
her in two years.
– I am asked to see a woman in the cardio-thoracic surgery ward. “We put
in a new valve and she’ll do fine,” said the nurse. “What’s the problem,” I ask.
“If we could, we would want to take it back. She’s a nightmare of a patient.”
I visit her and hear her complaints of all and sundry. I tell her that she seems
more afraid and anxious than my regular post-surgery patients. I tell her about
EMDR, which she agrees to try.11 We started and she began to laugh hard and
loud, I started to really get worried. In the course of EMDR, she talks about a
picture she sees of herself in Russia, separated from her mother at a train sta-
tion. Then she told me that when that happened she was around four years old
and now she’s fifty-four. “I guess I feel the same now, and you are my mother
who just found me.” The nurses told me the next day that they couldn’t believe
she was the same patient.
Some of my friends, who are not in the field, ask how it is that I enjoy my work
so much. I answer, that I see my job as finding the healthy part of the child,
adult, and situation in each individual case. I hope I am able to communicate
and teach this to my students.
pg 379
My work as a neuropsychologist involves what I call “a search for the healthy part of the child.” Most, if not all of the children I see have been referred as a result of some form of disability
That is the definition of neuropsychology: the study of the brain/behavior relationship in order to diagnose, analyze and develop rehabilitation means for circumventing the area of the brain affected, and the behaviors compromised.
In so doing, we endeavor to help the child maximize her or his potential. These might be the disabilities that one can see – physical malformations, or those that are not obvious to the eye. They may be brought about by injuries sustained at birth, genetically transmitted, head trauma as a result of car accidents, brain malformations, cancer, or serious learning disabilities with no known cause. In any event these realities prevent the child from being who she or he otherwise might have been.
What most of you don’t know is that I was, and to some extent am, that child. I was born with a physical malformation that became life threatening. My parents – I was the first of my seven siblings – were in their young twenties at the time, and they were told to leave me in the hospital and I would be dead in three days. I was blessed with parents who would not except no for an answer, they took me home and fought for my life. That fighting spirit I now try to convey to my patients and their parents.
pg 383
In any event, these realties prevent the child from being who she or he might otherwise have been. In my work, I try to communicate to the child and the family that, yes, you have a disability but no, you are not the sum total of your disabilities. You are whole.
מתני'
בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא:
גמ'
רמי ליה רבא לרב נחמן תנן בור של יחיד כרגלי היחיד ורמינהו נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם אמר (רבא) הכא במאי עסקינן) במכונסין ואתמר נמי א''ר חייא בר אבין אמר שמואל במכונסין:
ושל עולי בבל כרגלי הממלא:
אתמר מילא ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא במאי קא מיפלגי מר סבר בירא דהפקרא הוא ומר סבר בירא דשותפי הוא איתיביה רבא לרב נחמן הריני עליך חרם המודר אסור
דף לט - ב
הרי אתה עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורים זה בזה ומותרין בשל עולי בבל ואסורין בשל אותה העיר ואלו הן דברים של עולי בבל הר הבית הלשכות והעזרות ובור של אמצע הדרך ואלו הן של אותה העיר הרחוב ובית הכנסת ובית המרחץ ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר לרחוץ בבור לרחוץ ה''נ והכא במאי עסקינן למלאות מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן האחין השותפין כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון ואמר רב ענן לא שנו אלא שחלקו גדים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדים אבל חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים אומר זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורב נחמן אמר אפילו חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא היא אלא הכא במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה
pg 383
In any event, these realties prevent the child from being who she or he might otherwise have been. In my work, I try to communicate to the child and the family that, yes, you have a disability but no, you are not the sum total of your disabilities. You are whole.
מתני'
בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא:
גמ'
רמי ליה רבא לרב נחמן תנן בור של יחיד כרגלי היחיד ורמינהו נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם אמר (רבא) הכא במאי עסקינן) במכונסין ואתמר נמי א''ר חייא בר אבין אמר שמואל במכונסין:
ושל עולי בבל כרגלי הממלא:
אתמר מילא ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא במאי קא מיפלגי מר סבר בירא דהפקרא הוא ומר סבר בירא דשותפי הוא איתיביה רבא לרב נחמן הריני עליך חרם המודר אסור
דף לט - ב
הרי אתה עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורים זה בזה ומותרין בשל עולי בבל ואסורין בשל אותה העיר ואלו הן דברים של עולי בבל הר הבית הלשכות והעזרות ובור של אמצע הדרך ואלו הן של אותה העיר הרחוב ובית הכנסת ובית המרחץ ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר לרחוץ בבור לרחוץ ה''נ והכא במאי עסקינן למלאות מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן האחין השותפין כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון ואמר רב ענן לא שנו אלא שחלקו גדים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדים אבל חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים אומר זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורב נחמן אמר אפילו חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא היא אלא הכא במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה
