פרשת ויקרא
׳לרצונו תזבחו...ונרצה לו לכפר אליו׳
נראה לי שחשבתי בעבר שה׳נרצה לו׳ היה מוסב על הקב״ה, יש ריצוי למעלה שמביא את הכפרה. ועכשיו נראה לי אחרי לימוד במסכת זבחים (פרק א׳ ב׳) שהקדושה הנאה לקורבן מתחיל עם הרצון של בעל הקורבן. והרצון הזה מתמשך לתוך כל עבודות הקורבן. ׳ונרצה לו׳, היא המשך הרצון הראשון. כמו שהדם הנפש (דף כ״ה...) היא ממשיכה את חיות הבהמה לתוך העבודות, כך רצון בעל הקורבן נמשכת לאורך כל הדרך.
משמעות הדבר היא שקדושה היא תוספת מחוץ למערכת, האדם הוא מערכת סגורה, ביחד עם הבהמה הם מערכת חדשה סגורה, כאשר רצון האדם מביא את הקב״ה מחוץ למערכת, מקדישים את הבהמה, אמרה לגבוהה כמסירה להדיוט, יש באמירה צירוף של הקב״ה למערכת. רצון האדם יוצרת מערכת חדשה, האדם, הבהמה והקב״ה. זהו היצרית קדושה.
החידוש הוא שהיצירת קדושה, המערכת החדשה, נשארת בקדושתה (ולא הופכת לטבע -- כמו הבעל שם טוב הסביר) עד לאחרי כפרה. מזכיר לי רעיון שהעתיד מושך ולא הסיבה הקודמת דוחפת (רופרט שלדראק)...
ועכשיו אחרי שיחה עם הרב צוריאל, אני חושב על הביטוי של הבחירה החופשית. בחרתי להביא קורבן, הרצון שלי היא ביטוי של הבחירה שלי? החירות לבחור? המעשה המבטא את המסר של הבחירה?
