שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי

יש גישה המחפשת את האיחוד בין שתי הכתובים, הכתוב השלישי מגלה את שורש הענין, ועל ידי שורשו הפנימי הכל מתאחד (בשורשו העליון).  גישה כזאת אפשר לפרש אותה כשיטה מחפשת את התכנים הפנימים של הנושא, החפץ.  למשל איש ואישה שתי כתובים המכחשים זה את זה, אבל בשורש נשמתם הם אחד, יש להם שורש אלוקי, שניהם בני אדם, וכן הלאה..

אלא שאפשר לחפש את הכתוב השליש בסקאלה אחרת, כלומר לא מתוך החפצים אלא בהתכללות לדבר חדש. איש ואישה מתכללים ומתהווים כאשר הם עוזבים את אביו ואמו ודבק באישתו והיו לבשר אחד (בילדיהם), בפירוש זה, הישות החדשה של משפחה היא התכללות של פרטים, איש ואישה. ואין התכננים של משפחה נמדדים באותה סקאלה של התכננים של איש ואישה.   אין הם מתאחדים על ידי הכתוב השליש על ידי שורש משותף אלא הכתוב השליש מהווה ישות חדשה שנבנה על ידי שתי הכתובים.

בפיסקה הבאה הראי"ה מדבר על 'מתכללים יחד', לעומת כל פרט לבדץ ואילו בפיסקאות הבאות אחר כן, נראה לי הרב שרלו מפרש את הראי"ה כפירוש ראשון, שהכתוב השלישי מכריע את היחס בין השתים ומגלה את יסוד שורשם

-=-=-=

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%94/%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%9D

וכה נשארת דריסת הרגל בפנימיותו של הטרקלין רק לאותם עזי הנפש הבאים לתוכו בכל הזוהמא והחשכה, התועבה וגסות הרוח שלהם, והם מראים לבני עמנו, כביכול, את המאור שביהדות. 

ומי יוכל לדבר עם עזי נפש אלה ע"ד השלמתה של שטה אחת בחברתה, ע"ד הכללות העליונה של כל חזיונות היהדות איך הם מתאימים זה לזה ושדוקא מכל הרועים יחד תצא תורה ואורה! 

הם יודעים, למשל, שהרמב"ם דורש בשבח השכל וההכרה ור"י הלוי בשבח הרגש והפיוט. 

ואם כן הם "שני כתובים המכחישים זה את זה". 

ויש רק ברירה אחת להשפיל את האחד ולרומם את השני, כמובן במדת הרוממות הדלה שפעוטים כאלה יכולים לרומם, שההלל שלהם מלא באמת חרפות וגדופים ואין טובתם שלמה. 

בקרת כזו אינה מועילה כלום להבנת עמקי מחשבותיהם של צדיקי עולם ההם, אלא מחשיכה את הוד זהרם. 

אם חזיון אחד נתגלה, למשל, בספר ה"מורה" וחזיון אחר בספר ה"כוזרי", כל אחד הוא אמנם עולם שלם ומאיר כשהוא לעצמו, אבל להבין את כל גדלם ורוממותם אפשר רק אז, כשהם "מקבלין דין מן דין" ומתכללים יחד. 

ולאו דוקא שני המאורות הגדולים האלה, כ"א כל המאורות הגדולים עם הקטנים, הנגלים והנסתרים, כלם יחד צריכים שיזהירו כזהר הרקיע על אופקה של היהדות. רק אז יודע לנו נגהם, ורק אז נוכל בגדל נפש להוסיף מה שבכחנו להוסיף ע"פ טעמנו ומדת תרבותנו, ואז תהיה הוספה שלנו בעבודה הספרותית באה להשלים את הבנין הגדול, שבנו נביאינו וחכמינו מדור דור לעדי עד. (הניר שנה א' חוב' א' תרס"ו)

http://www.moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=11582&kod=&modul=15&codeClient=57

במשנת הראי"ה למדנו כי שני כתובים המכחישים זה את זה קוראים בקול לכתוב שלישי שיכריע את היחס הנכון ביניהם, ויביא את שיקולי הזכות שבשניהם לידי ביטוי. אף כאן בסוגיה זו אנו קרואים לכתוב שלישי. כתוב זה יכריע כי ראוי לה למשנת הראי"ה שלא תצטמצם בחוגם של אנ"ש המייחסים את ידיעת הרב לקבוצת עילית בלבד.

http://www.yesodot.org.il/article/1010/1119/

נקודת המוצא של הבנה זו היא שהסתירה היא עצמה מדומה: "עצמותה של הסתירה היא רק מחלה הבאה על ההגיון, המוגבל, בתנאיו המיוחדים של שכל האדם והקשבתו" (עולת ראי"ה א, עמ' קפד). באור האלוקי העליון הסתירה לא קיימת [21]. אין האמת הרחבה והעשירה יכולה להתכנס לד' אמות מצומצמות, והיא מצויה במקומות רבים. עושרה וריבוי גווניה מאפשרים גילויים רבים הנראים סותרים זה לזה. להלן נראה כי זהו שורשה של הסובלנות. אולם, לא ניתן להתעלם מקיומה של סתירה בעולמו של האדם ומן הצורך ליישב אותה. אין האדם יכול ואין הוא חייב לחיות באור האלוקי העליון.

לפיכך, בעולמו של האדם מחוייבת לבוא הכרעה. זו משמעות הכרעתו של הכתוב השלישי: הכתוב השלישי מכריע ביניהם - כלומר, אין הוא קובע מי הצודק ומי השיקרי, אלא את היחס הנכון בין השניים:

"...כלל גדול אומר לכבודו, שההשקפה היותר מאירה בענייני אמונות ודעות, כמו בכל עניינים נשגבים, היא לצאת מהחוג הצר, שבו נמצאים שיטות מחולקות, הצוררות זו את זו ומבטלות אלו את אלו, ולבא עד מרום הפסגה, שמשם נשקפות כל הדעות בשרשן, איך שכולן עולות למקום אחד, ורק שינוי תנאים באורחות החיים ובמצב הנפשות הוא המחלק ביניהן. והחוקר המיושב, המשתמש בשכל ישר, מצורף לרגש בהיר ונכון, ידע איך להוקיר כל דבר בערכו, ואיך לשלב כל הדעות במצב כזה, שכל אחת תשלים את החסרון שיש בחברתה, אפילו במקום שהן נראות כחולקות זו על זו. זאת היא ההשקפה העליונה, הנובעת מההכרה האלקית האמיתית, "הכולל הכל וכללם יחד" (איגרות הראי"ה א, עמ' פד).

שני הכתובים גם יחד מרכיבים את האמת הכוללת. המיוחד בהכרעה הנולדת משניהם אינו בכך כי אין דרך אחת, כי אם בהיות דרך זו מורכבת משני הכתובים. תפקיד הכתוב השלישי הוא לקבוע את היחס הנכון בין הכתובים. אין הוא מאמץ כתוב אחד באופן מלא ואין הוא דוחה את השני. הכתוב השלישי נותן משקל ראוי למרכיבים כולם, ויוצר תמונה מלאה.