[הנה דברים שכתבתי בימי חורפי -- עכשיו נראה לי שהתפיסה של איסור כהיתר היא ביטוי של תשובה מאהבה. כלומר בתשובה של יראה ההתייחסות לחזרה על אותה עבירה היא שלילית, אבל בתשובה מאהבה נהפך כיוון החשיבה]
הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג פוסק:
י [ה] בשעה ששוקלין עוונות אדם עם זכייותיו, אין מחשבין עליו תחילת עוון שחטא בו ולא שני, אלא משלישי ואילך. אם נמצאו
עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכייותיו, אותן שני העוונות מצטרפין
ודנין אותו על הכול.
יא ואם נמצאו זכייותיו כנגד עוונותיו
אשר מעוון שלישי ואילך, מעבירין כל עוונותיו ראשון ראשון: לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השניים; וכן הרביעי הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי; וכן עד
סופן.
מה פשר דברי הרמב"ם בהלכה
י"א? מה מקור דין זה? מה חשיבות של תהליך העברת העוונות, הרי סוף כל
סוף מוחלין את הכל?
מקור דינו של הרמב"ם (בהלכה י') היא הגמ' במסכת ראש השנה, שם כתוב:
דף טז, א משנה
בארבעה פרקים
העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהילים לג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם
ובחג נידונין על המים:
אם נדייק לפי שיטת הר' קנמפנטון, המשנה משתמשת במילה 'עוברין', האם השורש ל'עבר' (כמו אברהם אבינו העברי), כוונתה ממקום למקום? וכי יש מרחב אצל הקב"ה שצריכים לעבור
ממקום למקום? ואם הכוונה לתשומת לב, כלומר שכל באי העולם באים ומקבלים צומת לב
מהקב"ה, אז מה הקשר לפסוק 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'?
מהפסוק משמע שהקב"ה בוחן כל מעשה האדם ומבין משקל כל
אחת, ואולי בזה בא הגמ' ומתרגמת 'עובר' ללשון של ' נושא עון ועובר על פשע'
הגמרא מסכת ראש השנה פרק א דף יז, א ממשיכה:
בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר (מיכה ז) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ר' יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר (מיכה ז) נושא עון ועובר על פשע
בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר (מיכה ז) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ר' יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר (מיכה ז) נושא עון ועובר על פשע
רש"י
מפרש:
כובש - את כף
המאזנים של זכות, ומכריעין את העונות:
יכבוש עונותינו
- יכרעו בו:
נושא - מגביה כף
מאזנים של עון:
ונוכל לשאול לפי שיטת הר' קנמפנטון, מה הנפקא מינה בין אם כובש או נושא?
(זו השאלה המרכזית בסוגיאתנו). יש שני שיטות
ואולי אפשר להסביר, שהרי למדנו ברמב"ם
שהשקילה היא לאו דווקא כמותית אלא גם איכותית. כמו שפוסק הרמב"ם בהלכות תשובה
פרק ג':
ד) ושיקול זה אינו לפי מניין הזכייות
והעוונות, אלא לפי גודלן: יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר "יען
נמצא בו דבר טוב" (מלכים א
יד,יג); ויש עוון שהוא כנגד כמה זכייות, שנאמר "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה" (קוהלת ט,יח) [ועיין תולדות יעקב
יוסף]
אזי אם נפרש שמטה כלפי חסד (ו'עובר')
כוונתו כובש, אז הקב"ה מחשיב בזכיות בצורה יתרה, הזכות נעשה יותר גדול, כבדה. ואם נפרש שמטה כלפי חסד (ו'עובר')
כוונתו נושא, אזי הקב"ה מקל בעוון, העוון נעשה יותר קלה.
ואולי ההבדל היא בכפרה.
כדי להתכפר חייב האדם לעבור ייסורין, רחמנא ליצלן,
ואם הזכות נעשה גדול יותר, אין זה משנה את כפרת העוון, אולם אם העוון נעשה קל יותר
אזי הכפרה (והייסורין) קלים יותר.
ולפי שיטת לימודו של הר' קמפנטון יש לנו להבין איך פוסקים במחלוקת זו? האם הגמ'
מחזיקה בשתי השיטות או דוחה אחת מהם. האם כר' אליעזר (כובש – מגדילים את הזכות) או
כר' יוסי ב' חנינא (נושא – מקילים העוון)?
הגמרא ממשיכה:
תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון
וכן היא המדה
ורש"י
מפרש:
מעביר ראשון ראשון - עון שבראשונים הבאים לתתם לכף מעבירו ושומטו, שאם היו מחצה על מחצה, כיון שחסר אחד מהן יכרעו
הזכיות, וכך היא המדה:
נראה שר' ישמעאל פוסק כר' יוסי ב"ח, שמידת הקב"ה
'מטה כלפי חסד' היא נושא ולא כובש, שהרי ר' אליעזר ממשיך את הדרשה על פסוקו של ר'
יוסי ב"ח 'נושא
עון ועובר על פשע', ומפרש את
המילה 'ועובר' שמידת הקב"ה היא מעביר ראשון ראשון.
והגמ' ממשיכה:
אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מחשיב בהדייהו
ורש"י
מפרש:
ועון עצמו אינו נמחק - אלא מונח לצד אחד, דאי איכא רובא עוונות בהדיה ההוא עון מתחשב בהדייהו למנות עם רשעים גמורים:
מה בא רבא לחדש?
נראה בכיוון הפוך, כאילו הקב"ה עדיין כועס, וכל הגמ'
הייתה עד כה דן בחסדיו של הקב"ה? האם רבא
מחזק או מתרץ? (עיין הרי"ף)
הגמ' ממשיכה:
[רבא אמר] <אמר רבא> כל המעביר על מדותיו
מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נושא
עון
ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע רב הונא בריה דרב יהושע חלש על רב פפא לשיולי
ביה חזייה דחליש ליה עלמא אמר להו צביתו ליה זוודתא לסוף איתפח הוה
מיכסיף רב פפא למיחזייה א"ל מאי חזית אמר <ליה>
[להו] אין הכי הוה ואמר להו הקב"ה הואיל ולא מוקים
במיליה לא תקומו בהדיה שנאמר נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון
לעובר פשע (מיכה ז)
רש"י
מפרש:
המעביר על מדותיו - שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו, ומניח מדותיו והולך לו, כמו אין מעבירין על המצות (יומא לג, א) אין מעבירין על האוכלין
(עירובין סד, ב) מניחן והולך לו:
לומדים מהמידה כנגד מידה, שהקב"ה כאשר הוא נושא עוון
הוא מקל מהעונש ואינו מגדיל הזכות (הסיפור לא מסתיים בזה שהקב"ה אמר לר' הונא שהוא יחיה בגלל שהוא החיה אחרים, או שהוא יזכה לעולם הבא
גדול וטוב, אלא שלא יענש כי לא ענש). [ואולי רב פפא חשב
שר' הונא צריך להתכונן לטוב של עולם הבא (וזה לשון דחליש ליה עלמא אמר להו צביתו ליה
זוודתא, כלומר העולם הזה חלש
והטוב לעולם הבא, ור' פפא כיון לדעתו של ר' אליעזר –
כובש – מגדיל זכויתיו של ר' הונא. ולבסוף התבייש, שקיבל טוב בעולם הזה – כלומר ר'
הונא לא נענש, ולא קיבל ייסורין בעולם הבה לפי מידת
הדין, אלא הקב"ה נשא עוונו והקל מהייסורין והכפרה בעולם הזה מידה כנגד מידה.]
איך פעולת הקלה מהעונש? מדוע הקב"ה מעביר דווקא שני
עוונות ולא שלוש או אחת? או נוכל לשאול אותו
שאלה בסגנון אחר בדברי הרמב"ם, שעדיין לא מובנת דברי ר' ישמעאל אליבא דהרמב"ם, מה כוונת מעביר ראשון ראשון,
הבנו שמידת הקב"ה היא נישאת עוון, והקלת הכפרה, אבל מדוע זה מתורגם על ידי ר'
ישמעאל אליבא דהרמב"ם לסוג של פעולה 'מעביר ראשון
ראשון'? שהרי ר' ישמעאל מוסיף את המילים
'וכן היא המידה' – דהיינו שהמידה של נשאת עוון שווה לפירושו מעביר ראשון ראשון, איך? הרי
ראינו ברמב"ם פירוש מעביר ראשון ראשון, 'מעבירין כל עוונותיו ראשון ראשון:
לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו
השניים; וכן
הרביעי הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי; וכן עד סופן', ומה
הקשר בין מחיקה ראשון ושני, לשלישי ורביעי וכן הלה?
הרי"ף כותב:
נושא עון ועובר על פשע, תנא דבי ר'
ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה,
פי' אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא ועדין לא בא חטא לידו מעודו, אותו החטא אין
הקב"ה כותבו עליו אלא מעבירו, וכך היא מדתו של
הקב"ה שלא לחייבו מתחלה, כדכתי' הן כל אלה יפעל אל
פעמים שלש עם גבר. אמר רבא ועון עצמו איני נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשיב בהדיהו [המשך בהערות]
תניא ר' יוסי בר
יהודה אומר אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו
שנאמר ) עמוס ב(כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל
ועל ארבעה לא אשיבנו
<ונאמר> [ואומר] (איוב לג) הן
כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר מאי ואומר וכי תימא הני מילי בציבור
אבל ביחיד לא
ואולי הר"ן גם מתכוון להמשך
הגמ':
ת"ש הן כל
אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר <מכאן ואילך אין מוחלין לו שנאמר על שלשה פשעי ישראל ועל
ארבעה לא אשיבנו>
ת"ר עבירות שהתודה עליהן יוה"כ זה לא יתודה
עליהן יום הכפורים אחר ואם שנה בהן צריך להתודות יוה"כ אחר ואם לא שנה בהן וחזר
והתודה עליהן עליו הכתוב אומר (משלי כו) ככלב
שב על קיאו כסיל שונה באולתו רבי אליעזר בן יעקב אומר
כ"ש שהוא משובח שנאמר (תהילים נא) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי
תמיד אלא מה אני מקיים ככלב שב על קיאו וגו'
כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם
עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לו כהיתר
מוכח מהר"ן ומציטות הגמ' שכאשר הגמ' בראש השנה מפרשת מידתו של הקב"ה, שנושא עון, כלומר מטה את השיקול כדי להתעלם משני עונות הראשונות הכוונה
היא שני פעמים אותו עוון (כגון אכילת שני כזיתות של
חזיר) ואין הכוונה שני עוונות שונות (כגון אכילת חזיר וחילול שבת)
י [ה] בשעה ששוקלין עוונות אדם עם זכייותיו, אין מחשבין עליו תחילת עוון שחטא בו ולא שני, אלא משלישי ואילך. אם נמצאו
עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכייותיו, אותן שני העוונות מצטרפין
ודנין אותו על הכול.
יא ואם נמצאו זכייותיו כנגד עוונותיו
אשר מעוון שלישי ואילך, מעבירין כל עוונותיו ראשון ראשון: לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השניים; וכן הרביעי הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי; וכן עד
סופן.
הרמב"ם מתייחס למקרה שאדם חוטא באותו עוון שוב ושוב,
(אוכל חזיר שוב ושוב) ולא למקרה שהאדם חוטא בעוונות שונות (כגון גזילה, אכילת
חזיר, חילול שבת). כאשר אדם חוטא ושוב
חוטא באותו עוון אז בא פעם השלישית אותו עוון כבר נעשה לו כהיתר. מה הנפקא מינה אם
נעשה כהיתר או לא? הרי הוא עדיין
חוטא! אלא נראה בס"ד לפרש שהיצר הרע כבר
לא פועל כמו בפעמים קודמות. וכדי לעשות
תשובה צריכים להגיע לאותו מצב, עם היצר באותו תוקף, ולהתגבר. ובזה הקב"ה עושה חסד גדול, ונוטה את
השיקול ומעביר את העבירות הראשונות כדי שלא נצטרך לחזור ולהילחם עם היצר כפעמים
הראשונים, שהיצר היה חזק, אלא הקב"ה מוחק את העוונות הראשונות ונשאר לנו רק לחזור
בתשובה ולהתכפר מול העוון השלישי והלה, דבר הרבה יותר קל, וזו כוונת 'נושא עוון',
שהקב"ה מקל מהעוון ומקל מהכפרה ומקל עלינו לחזור בתשובה.
לולי פירושו של ר' ישמעאל לא היינו מבינים מדוע או איך נשיאת
העוון היה קורא, עכשיו שר' ישמעאל פירש לנו את נשיאת עוון, שהמושג קשור ליחס בין
היצר הרע לחטא, אנחנו לא צריכים לחכות ליום הדין (אחרי הפטירה) אפי' בכל שנה נוכל
לעבור על מעשינו ולהשתדל לחזור בתשובה כדי למחוק את העוון השלישי והלה, ולא צריכים
לחזור ולנסות למחוק את העוון הראשון והשני (דבר קשה ביותר).
מדוע הקב"ה לא מוחק את כולם בעת אחד, מדוע אחד אחד, ראשון ראשון?
ואולי אם הקב"ה היה מוחק את כולם (מהשליש והלה) בעת
אחד, היה מצטבר החיוב כפרה, שהרי כאשר חטאה בפעם השלישי והלה רק נעשה לו כהיתר,
ולא היתר ממש. אזי כדי שלא תהיה המחילה
גורר צורך לכפרה, הקב"ה מוחק אחד אחד, ושיטה זו
שמוחלים אחד אחד, גורר בזה שהשני יקראה ראשון, ולכן
השיטה נקראת ראשון ראשון.
Notes:
1. The Ran holds
that there are two approaches in the Riif, the first
is based on the Gemara in Yoma,
that the balance is counted without the three first transgressions, The second approach
in the Riif (the Gaon)
holds that the balance is counted with the first three transgressions,
and the three are just held in the balance during his lifetime (since he is
righteous and only makes minor transgressions) and only at death are they
revisited.
[Seems to me, that the Gaon places
R. Yishamel statement in conflict to the previous,
(it would seem from R. Yosi that the transgression is
ignored yet R. Yishmael says that God looks at each
one), and Rava is answering the question, and says
the transgression is held on the side.
Then that is the nafka mina, the first sees Rava independent of R. Yishmael,
and R. Yishmael is in support of R. Yosi and Maavir, is a positive
thing, the second sees Rava as answering a conflict
and R. Yishmael in contrast to R. Yosi
and Maavir as a negative thing.]
[According to the Gaon, the מעביר, is done on Rosh HaShana, and
NOT on the day of reckoning after death.
Maybe other way around]
2. when we regret the transgression
which one do we regret most. The most recent transgress or the earliest
transgression?
3. נמשך הרי"ף
, פ"א לגאון וששאלתם הא דתניא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק, הא דר' ישמעאל קימא באדם ירא שמים שהוא קבוע בעשיית מצות ושומר חמורות ובעתים חוטא בקלות, מדתו של הקב"ה עמו שהוא מעביר ראשון ראשון ומוחלו ובתורת צדיקים הוא, ועון עצמו אינו נמחק אלא תלוי ועומד עד שעה שימות, באותה שעה מחשבין אם זכיותיו מרובין מאותן העונות, הרי עברו עונותיו ראשון ראשון ואינן חשובין עליו ודומה כאלו לא עשאן, אבל אם גברו אותן עונות ונמצאו מעשיו כולן כשמצטרפין ונשקלין זה עם זה רובן חובות הרי כל אחד ואחד נחשב, וזו היא המדה המנויה בדרכי יי וזהו פי' מדה ששית של י"ג מדות שבפרשת ויעבר, ורב חסד בה"א מטה כלפי חסד, ופירש ר' יוחנן מעביר, וקימא לן דהני מילי כולהו בזמן שמת בלא תשובה, אבל אם מת בתשובה אין מזכירין לו שום מעונותיו שנ' ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, אלא הקב"ה מוחל על כל עונותיו ונותנו במחיצתן של צדיקים.
