אני ואנוכי -- זהות עצמאית

זהות עצמית נבנה על סך הזהויות של האדם.  הזהות הפרטית האישי היא אחת, ואחריו הזהות המשפחתית וכן הלה.

הרב יוסף סולוביציק Aseres_Hadibrot_1_1969 ב1:30 מפרש את הההבל בין 'אני' ו'אנוכי', ואומר 'אני' אינו מגדיר את זהות בצורה שלימה, 'אני אוכל' שווה ל'אוכל', אבל כאשר יש ספק לזהות האוכל אז אומרים 'אנוכי'.  'אנוכי אנוכי מנחמכם', הנביא מגדיר בבירור מי הוא זה שינחם אותם 'אנוכי', הזהות הברורה והשלימה.

לי נראה שאפשר להגדיר את הזהות של 'האני' (אליבא דראי"ה) כמכלול הזהויות הכולל זהות של 'אנוכי' (הפרטי האישי), המשפחתי (הפרטי משפחתי), וכן הלה.  ואולי אני מפרש את הרב סולוביציק, ש'אנוכי' הוא הבירור הזהות הפרטי.  החלק של הזהות שלי שאינו משותף לאף אחד אחר.  אבל ה'אני' הוא מכלול (דבר שלא התייחס אלי הרב סולוביציק).  'אני' כולל 'אנוכי', אבל גם כולל 'אבא', 'בעל'...

יוצא שה'אני' בנוי ככלל.  ויש לה דרגה נשגבה כמכלול לרב קוק.

בדומה אבל שונה לרב אשלג, האנוכי הוא מקור הרצון לקבל (וכל לרב סולוביציק). ויש לה חשיבות כמידת המלכות הפועלת ומניפה את התהליך של השפעה. בעיקרו 'אנוכי' היא המידה התחתונה, הרחוקה מקב"ה, והופכית לצורתה של הנשמה היחידה.  

לא ברור לי החלוקה בין ה'אני' לבין ה'אנוכי' לרב אשלג.  אולי 'אני' הוא האדם במצב של תהליך ושיעור קומה מלא, ואילו אנוכי הוא רק המלכות ורצון לקבל.

במידה מסוימת שני השיטות דומות, בזה שיש שיעור קומה מלאה.  לרב אשלג השיעור קומה נבנה על בסיס תהליך בזמן, ולר קוק הוא נבנה בחיבור רעויוני, הכללות.

-=-=
עכשיו ראיתי במסכת בבא בתרא, דף קע״ב

-- אין מה לעשות, זה החפץ לב שלי, לראות את היחס בין הכלל לפרט...יחס של זהות פרטית וזהות כללית.  האם קנין מתהל במישור הפרטי או כללי,  הם למשל גט פשוט הוא יותר פתוח או סגור לפירוש הרבים מגט מקושר?  האם העדים חושפים את מהות הקנין הפרטי, מפרסמים את התוכן השטר (טופס), או עדים מפרסים את מערכת היחסים הבין אישית, (טורף השטר)

מתני’

שני אחין אחד עני ואחד עשיר 

והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד 

עשאן לשכר 

השכר לאמצע 

עשאן לעצמו 

הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ 

קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד 

[החידוש, אע"פ שאינו יכול לממש את זכויתיו, והעשיר מקבל יותר מהירושה, עדיין זה נקראה 'לאמצע', או אפשר בהינתן ההמשך, השיח הוא סביב 'זהות'.  יש זהות לעשיר וזהות לעני, שניהם במישור אחד יש להם אותה זהות 'אחים', 'יורשים', 'בעלים של בית המרחץ' ובמישור אחר פרטי יש להם זהות אחרת 'עני' ו'עשיר', זה שהזהות הפרטית לא מאפשרת לעני להשתכר אינו מפריע לזהות המשותפת להתקיים.  אבל במקרה הבא, הזהות המשותפת של 'תושב אותה עיר' 'עיר אחת', מפריע לקיום של קניינין, הזהות הפרטית אינו מועיל, אפשר משום ששם הוא משהו פרטי, אבל לא נראה לי, נראה לי שם שהוא חלק מזהות החיצונית שאחרים משתמשים בו.]

שנים שהיו בעיר אחת שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון 

אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה 

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב 

נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע 

שטרות שניהן פרועין 

כיצד יעשו 

ישלשו

ואם היו משולשין 

יכתבו סימן 

ואם היו מסומנין 

יכתבו כהן:

ביטול

הרב אשלג מתייחס לביטול בתחילת 'פתיחה לחכמת הקבלה' (אות ד' נדמה לי), שם הרב גוטלייב מפרש דבריו על פי פירוש האור ברוך, מדוע יתבטל הכלי לאור.  העולה מדבריהם הוא משל הידוע, כללו של דבר 'שרגא בטיהרא לא מהני', כלומר אור הנר אינו מועיל באור יום.

ביטול אור הנר בפני אור הגדול ממנו מגדיר 'ביטול' בעולמו של הרב אשלג.  כאשר תיפקוד הדבר אינו מועיל, אין דרך למדוד את תועלת הדבר.  בשפה של הרב אשלג, נר מוגדר כאשר הוא משפיע אור וקיים בריאה שמקבל את האור.  אולם, כאשר אי אפשר לזהות בריאה המקבל את ההשפעה, אין ההשפעה מוגדרת, והנר מתבטלת.  

זה הגדרה יפה בעולם המעשה, שבו נמדדים פעולות ותוצאות.  אבל יש הגדרה אחרת לביטול, בעולם הבריאה.

הרב קוק גם משתמש במילה 'ביטול', וכוונתו למושג אחר לגמרי.

לשיטת הרב קוק הפרט מתבטל כאשר הוא נכלל בתוך הכלל. והמשל המתאים אינו תיפקודו של הפרט או הנר אלא היחס בין אברי גוף. 

כאשר אבר אחד קיים במנותק משאר הגוף אפשר לראות באבר המופרד יחידה עצמאית.  אבל כאשר מחברים את האבר לגוף אי אפשר לדבר על האבר כיחידה עצמאית.  אלא כל האברים מתחברים לכלל החדש ויוצרים בריאה חדשה גוף עצמאי. הגוף החדש הוא גם אבר פרטי ביחס לגופים אחרים. וכן התהליך ממשיך בהתכללות האברים והגופים הפרטים לגופים יותר כללים.  

האבר מתבטל לתוך הכלל מכוח אחדות הכלל. וזה התבטלות גמורה. אין האבר ממשיך לתפקד כמו הנר במשל של הרב אשלג.

[וגם פה אפשר להגדיר שני סוגי ביטול והתכללות לרב קוק, אחד כנר שמתחבר לעוד נראה ובורא אבוקה (ודרך אגב עכשיו נראה לי פשט יפה במנהג של אבוקה בהבדלה, אמירה על בריאת האור כביטול של נרות והכללותם).  השני היא ביטול של הפרט בתוך הכלל כאשר הפרטים שונים, והפרט יצא מהכלל ללמד על הכלל כולו.   נראה לי להגדיר את הביטול הראשון כביטול פשוט, ולא מורכבת, כל פרט דומה, וההתכללות בורא דבר חדש, אבל דבר ללא הרבה אינפורמציה.  ואילו הביטול השני היא ביטול מורכב, שכל פרט שונה, ודווקא השוני מחזק את הכלל.  הפרט היוצא מלמד על הכלל כולו.]

כהמשך נראה לי שאפשר להגדיר חיות בכל מצב. אולי נאומר בכל יום קיים חיות.  כאשר ביום השלישי התיחד הדשא ונמדדה לעצמה הייתה חיות לעולם.  וכאשר ביום השישי האדם התחבר לדשא אז התחיל הדשא לצמוח ובזה הגדרת חיות לעולם. 

וכן כאשר אבר מתיחדת ונפרדת וקיים לעצמה יש לה חיות מסוימת. והחיות לא נמדדת בתפקודה או תועלת מעשיה. אלא במידת התכללות הפרטים שבה. לא כמות הפרטים בלבד אלא התחברות הפרטים על ידי קישריהם  היא מהווה עיקר יצירת החיות. 

[ובהמשך להערה הקודמת, כאשר הפרטים דומים וההתכללות היא פשוטה, אין מקום לחיבורים, שהרי כל חיבור דומה לחברו.  אי אפשר ליצור שפה ומשפטים המורכבות מפרטים, אפשר רק לספור כמותית את מספר הפרטים.  ויאלו ככל שהפרטים שונים, יש חשיבות יותר לחיבורים.  והשפה הנוצרת עשירה, מלאה משפטים]

אולם לראות את החיות חייבים נקודת תצפית מחוץ לאבר ורק אחרי התבטלות האבר בתוך הגוף החדש יש מקום לראות את החיות שהייתה באבר.