וַיְדַבֵּ֤ר ה֙׳ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳׃
שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃
וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה׳ שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃
אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃
וְ֠הָיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃
וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ {ס}
הרב צוריאל האיר את עיני לפשט המקרא, שבת לה׳, כלומר התבואה קודש לה׳, כמו תבואת תרומה, ואוכלים משולחן גבוהה, ׳שבת הארץ לאכלה׳.
והפירוש להבנתי היא, שש שנים ישראל פועל, ותוצר הפעולה היא שלו, בעלות על התוצר הבאה מתוך פעולה קניינית, ואספת את תבואתה, אפשר שהתבואה גם אז לא בבעלות הישראל, יותר נראה לי שהשדה איננה בבעלות ישראל, אבל על ידי אסיפת תבואת השדה, התוצר נקנת והופכת להיות בבעלות ישראל. ובשנה השביעית, ללא פעולה, התוצר של הארץ היא לאכלה, אבל איננה בבעלות הישראל.
נראה לי שהדיון המתמיד סביב חובת האדם (גברא) מול חובת הארץ (חפצא) לשבות מוטעת, ולאמיתו הדיון סביב Productivity vs Creativity לא ברור לי איך לומר את זה בעברית מודרנית בין יצירה לבריאה, בין תוצר לחידוש
בשבת יש איסור מלאכה הדומה לבריאת העולם, חידוש, בריאה, לעומתו בשביעית יש איסור מלאכה המביאה לידי תבואה, תוצר
זה דיון מוכר בימינו, ילדים הם נכס או נטל, מפעל מיצרת תוצרים או בוראה חידוש startups
עוד נפקא מינה היא שתוצר שבת לא אסורה אחרי שבת (אם משהו אחר עשה את המלאכה)
עוד, מלאכת מחשבת אסרה בשבת,
ואולי קצת קשה מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה לרבי שמעון פטור, כלומר תוצר מלאכה היא המחייב, אשפר להסביר ש׳חלות שם׳ מלאכה רק חלה כאשר יש תוצר, אבל התוצר אינה המחייב אלא היצריה החדשה, המחשבת במלאכה.
